התבוננות באינטימיות צרויה שלו, בעל ואשה, קשת, 341 עמ'; צור שיזף, סערה היא מקום רגוע בשבילנו, הספריה החדשה, 176 עמ' יורם מלצר 19/05/00 מטבע הדברים, ממשיכה הסביבה האינטימית להעסיק סופרים רבים. חיי הרגש הסופגים מהלומות ומתארגנים מחדש, מערך הכוחות השורר בין גברים ונשים ופעולתו על הנפשות, מולידים ספרים חדשים כמעט בכל שבוע. סופר וסופרת בעלי לא מעט ותק ומעמד מטפלים בנושא הנצחי בספרים חדשים, ושתי התוצאות מוצלחות, אם גם שונות מאד.'בעל ואשה' של צרויה שלו הוא הישג ודאי של מי שעולה ומתבססת כסופרת המוצלחת ביותר הפועלת בקירבנו. לפני כל דבר אחר, ספרה החדש של שלו הוא טקסט עשיר, בנוי היטב, היודע לשמור על רצף ומרקם שכל­כולם משרתים את הדברים הנמסרים לקורא. מתוך 'בעל ואשה' עולים קולות מדויקים מאד, קולות אמינים ומוכרים ללא סטיה או ויתור בהבאת הדיבור, בין אם הוא חיצוני ובין אם הוא בתוך ליבה של הדמות.יתרה מכך, שלו שוזרת בעלילה התייחסויות לקטעים מקראיים, בעיקר לנבואות ירמיהו, וגם למכתבי לכיש המפורסמים. אמנם אפשר לומר כי היא 'מפרשת' או 'דורשת', אך מונחים ממין זה יחטיאו את האמת: שלו פשוט משלבת את הדברים כרובד התייחסות ומחשבה של הדמויות עצמן, כנוכחות חיה בחייהן ובטקסט שלה. לכל אורך ספרה נפרשת יריעה לשונית עבה אך לא מכבידה, רצינית ומעניינת, בוטחת ולא יהירה.ואולם, הישגה של שלו אינו לשוני בלבד. בין דפי הרומן היא מצליחה לבנות חיים שלמים, עם כל מה שיש בהם. אשמה וטראומות, לבטים ואהבה, צמיחה של גבר ואשה ביחד כזוג והיפרדותם מתוך פצע וניוון, שאלות של הורות אגב משבר, משא דור ההורים המעיק כמין עונש פרומתאי, היכולת לתת מחוץ לבית מול הקושי לתת לנזקקים בתוכו ­ כולם מורכבים יחד לרומן קריא, מושך ומעורר מחשבה.שלו אמנם מספרת את הסיפור בקולה של האשה, ומפתחת בעיקר את נקודת­המבט שלה, אך היא אינה נופלת בפח הפמיניסטי. כותבות רבות בארץ ובעולם מייצרות ספרות מגוייסת, בונות 'נראטיבים אלטרנטיביים' כחלק ממאבק המינים החדש. צרויה שלו מביאה את החיים כחומר­גלם לספרות. מבחינה זו מציג 'בעל ואשה' את שלו ככותבת בשלה, שחוכמת החיים שלה משוקעת בספר בשיקול דעת, אגב חשיפה גדולה מאד. ההתמסרות שלה לטקסט, לסיפור, מיטיבה מאד עם התוצאה. מובן, שמתוך זיקת­אמת כזו למעשה הספרותי אין היא מסתכנת במיני פחים ספרותיים­פוליטיים זולים ונדושים. היא מונעת מן הקורא להזדהות עם צד אחד בלבד, ומציגה את האמיתות שלה באומץ ובמבט חסר­פשרות. המורסה המבעבעת, הצומחת בליבו של הבית ומובילה לשבירתו, היא בעיקר הפצע בליבו של הגבר, שאינו פחות אדום מליבה של האשה, גם אם אחר­כך מתוודע הקורא לחללים בחיי האשה. גחמות יש לשני הצדדים, גם פיתויים, גם כאבים, גם תסכולים. ואחרי הפיצוץ יבואו ההיסוסים, הנסיונות ואולי ההיערכות מחדש.מימד מעניין בספר הוא עבודתה של הגיבורה במעון לנערות שהרו. שאלות כאחריות, מתן החיים, הכרעה אישית והתבגרות מתוך הבנת מורכבות העולם משחקות תפקיד חשוב במעון, ומסייעות לשלו להעניק עומק נוסף לרומן. בנוסף לשאלות ה'ביחד' והנטישה, והאסימטריה הביולוגית בין גברים ונשים, מאיר עניין מעון הנערות גם את שאלת הקשר בין העבודה לחיים, שאלה המשחקת תפקיד חשוב אצל האשה בסיפור. כעת נשאלת השאלה לאן תוליך שלו את יכולתה הספרותית. 'בעל ואשה' אינו מושך לכיוון סמלי או מטאפורי. שלו גם אינה מסתכנת בנסיון להרחיק לחדור לעומקים הגבריים. יכולתה הלשונית הגדולה והבנתה העמוקה יכולות לשמש אותה אם תפנה למחוזות סגנוניים נוספים ולנושאים החורגים מגבולות הבית והשאלות האינטימיות.האינטימיות האפשרית מעסיקה גם את צור שיזף בספרו החדש, 'סער ה היא מקום רגוע בשבילנו'. שיזף כתב ספר מוצלח, עדין וחכם. אמרתי "אינטימיות אפשרית", כי שיזף שואל את עצמו כיצד אפשר לבנות יחסים במהומה המתחוללת סביב. ארבעה גיבורים בספרו, שלושה גברים ואשה. הגברים פרשו מן ה'מירוץ' הישראלי, המזרח­תיכוני. שלושתם נושאים צלקות מלחמה ומציאות, שניים הם יהודים ואחד בדואי. האשה מתפרנסת מסיקור צלקות מלחמה ומציאות מוטרפת: בסומליה ובסודן, בצ'צ'ניה ובאפגניסטאן. הגברים מנסים לאסוף את עצמם, האשה מעוניינת לכבוש, ולמעשה נמלטת מעצמה וממגע של אמת עם הזולת.הגיבור הראשי הוא אמיר, סופר שספרו הראשון הצליח. לאחר מכן הוא נתקע, חיי הנישואין שלו התפוררו ופצע גדול נותר בליבו ושלח אותו לשולי הישראליות בכל מובן, לעבוד כפועל בניין ולגור על סירה בנמל יפו. אך הלבבות הפגועים נפגשים, אפילו גרושתו של אמיר תופיע, גם היא פגועה, והגיבורים של שיזף יצטרכו לחשוב כיצד לבנות אינטימיות. תשובתו פשוטה וקשה עד מאד: בנייתה של אינטימיות בתנאי החיים והמציאות היא אמנות האפשרי.לשונו של שיזף מדויקת ולא יומרנית. הוא מכיר את כליו בבואו לכתוב ספרות ואינו מנסה לחרוג מהם אל הלא­ידוע או אל הב לתי­אפשרי. יש בכך סימן טוב לכתיבה בוגרת ומשוחררת. הוא בונה את המצבים ואת הדמויות מתוך אמפתיה והבנה. פה ושם הוא מתפתה לשים נאום דידקטי בפי אחת הדמויות, ולעתים התפרים בכתיבתו מעט גסים, אך הצלחתו העיקרית היא בשני מישורים לפחות: בכך שהוא מצליח לחדור לנפשות השונות הפועלות בספר, ובכך שידע לשקע את חומריו האישיים באומץ ובאורח חשוף וכן, בלי להכפיף לכך את כל הספר.אמיר ותמי יצטרכו להתבגר מעבר לתאווה להישגים ומעבר לאשליית 'שאנגרילה', ויחד עם הדמויות האחרות יהיה עליהם למצוא דרך חיים. הדרך הזו אולי לא תהיה פשוטה, בוודאי גם לא תהיה שיגרתית וסדורה. האהבה היא כוח מניע אדיר, אך היא אינה גאולה כהרף­עין או בבחינת 'כזה ראה וקדש'. שיזף מעוניין לספר על חייהם של מי שנושאים בליבם פצע ומתייחסים אליו ברצינות. זה גם החומר המוליד ספרות טובה, אצל צור שיזף וגם אצל צרויה שלו.