שמחה הולצברג שלא הכרנו רבים מפצועי צה"ל שלהם הקדיש שמחה הולצברג את עצמו לא יודעים כמה כבד המחיר האישי ששילם האיש הזה על מפעל חייו. הדוד הטוב לא ידע מעולם אהבה אמיתית. הוא חי בנתק משני בניו, שאחד מהם חזר בתשובה והשני לא התחתן עד היום. השבוע יצאה לאור הביוגרפיה "שמחה בלב" שכתב מעוזיה סגל, פצוע קשה ממלחמת יום הכיפורים, החושפת צדדים אחרים של הולצברג אורית הראל 12/05/00 אני מודה, חשבתי שמדובר בעונש חינוכי. שהפילו עלי תיק עם מטען עודף של חשיבות ומועקה: ספר שכתב נכה צה"ל, שאיבד את שתי רגליו, יד ועין, על חייו של ניצול שואה שהפך לנכס של ישראליות ­ "אבי הפצועים". טעיתי. מדובר בסיפור אנושי, צובט בנשמה, על ילד עני שילדותו ומשפחתו נגזלו ממנו, שהזדקן לפני שהתבגר, שעלה לישראל אבל מעולם לא עזב את ורשה, שפיזר חיבה, בדיחות גסות רוח ושוקולדים, שהיה מוקף תמיד באנשים ונשאר בודד עד הסוף.מעוזיה סגל כתב את האוטוביוגרפיה של שמחה הולצברג ז"ל ("שמחה בלב", הוצאת מודן). לא, זו לא טעות וגם לא בדיחה מרפרטואר ההומור המקברי שהולצברג נודע בו וסגל לא מרפה ממנו. סגל, שהכיר את הולצברג בעקבות פציעתו הקשה ברמת הגולן ב­74' והפך במשך השנים לאחד מחבריו הקרובים, נעתר לבקשתו של הולצברג לכתוב את סיפור חייו ולשם כך נכנס לגמרי לדמותו. על פני שנה ובמשך שעות רבות הקשיב לסיפוריו ולזכרונותיו של הולצברג, שסיפר הכל במבטא פולני כבד, בערבוביה, תוך סערת נפש ובדילוגים. כשנפטר בפברואר 94' נותר סגל עם חומר הגלם ועם הצוואה לספר את הסיפור. בראיון עיתונאי ב­98' אמר האיש, שכל שנתיים צריך להחליף תותבות רגליים, שהיעד שאליו הוא שואף הוא "להנציח את זכרו של הולצברג". מין דיבוק שנכנס ויצא "לא רציתי לכתוב ביוגרפיה", אומר סגל. "קראתי ביוגרפיות משעממות ולא רציתי ליפול לפח הזה. שמחה גם שכח הרבה דברים בגלל הגיל ובגלל שלא רצה לזכור. ובכלל, כמה אפשר לכתוב על חתונות ובריתות של נכי צה"ל? עם כל זה שהעבודה שלו היתה ייחודית, היא היתה במובן מסוים גם רוטינית. ודאי שלא רציתי לכתוב ספר מטעם, שבא להלל ולשבח. רציתי להגיד מי האיש, להציג את המורכבות שלו, לספר למה הגיע לאן שהגיע. להביא את מי שהתחיל כילד עני ובלוויה שלו ניצבו כל גדולי האומה. רציתי לכתוב יותר את התחושות שלו בראי שלי. להביא את הדברים כסיפור, כרומן אמיתי".הכתיבה ארכה חמש שנים. "הייתי צריך לקחת את הדיבור שלו ולהפוך אותו למובן לכל אחד בלי לשנות את הייחוד שבו. לשם כך הייתי צריך להכניס את הדברים אלי לבטן ולהוציא אותם מחדש. זה היה כמו מין דיבוק שנכנס בי ויצא ממני שמחה בשפה של מעוזיה. בדמיון הייתי צריך להיות באושוויץ, בוורשה, בברגן בלזן, לדמיין לעצמי שאני הולך למות, לעבור רגעים של ייאוש, ביקורים בבתי חולים כשמחה ולא כמעוזיה. זה היה קשה מאוד. היו רגעים שממש היו לי קשיי נשימה מרוב פחד. למשל כשדמיינתי לי את המפג ש עם מנגלה."הקטע הציני בקשר לכתיבה הוא שאת עיקר ארגון החומר עשיתי בגרמניה בפעמיים שנסעתי לשם לקבל פרוטזות חדשות. במשך הכתיבה היו הרבה פעמים שעזבתי את זה לכמה חודשים, לקחתי מרחק בגלל הקושי שבהזדהות. היו ימים שבהם הסתובבתי עם חרדות כמו של ניצול שואה או של בני הדור השני. והיה גם הקושי בלקחת אדם שהכרת טוב, חבר שאהבת אהבה בלתי מתפשרת, ולעבור את החוויות הקשות שהוא עבר."אפילו אני, שעברתי חוויות קשות, אמרתי לעצמי, איך ילד בן 13 יכול לחזור הביתה, למצוא בית ריק וסיר על האש ולדעת שאמא שלו לא תחזור לעולם? איך אפשר לראות את כל מה שהילד הזה ראה, לספוג את המלקות ואת כל השאר ולשרוד?"בסוף מלחמת יום הכיפורים הייתי בתעלת המים השנייה באפריקה והיו זרוקות שם גופות של חיילים מצרים שחיות אכלו אותן. התפלאתי אז על עצמי שאני לא מתרגש מזה וחשבתי שאולי במלחמה מגיעים לקהות חושים מסוימת. שפרופורציות משתנות. ניסיתי להגיע לפרופורציות של שמחה במלחמה, אבל לא יכולתי כי במלחמה כבר הייתי אדם בוגר. אז שאלתי את עצמי, איך הוא לא השתגע?"­ אולי הוא לא השתגע במובן הקליני, אבל הפעילות הדי אובססיבית שלו היתה סוג של שיגעון במובן החיובי."אין ספק. שמחה נשאר בגטו בוורשה, הוא לא יצא משם. היתה לו פיקסציה בקטע הזה בימים, ובלילות הוא לא יצא מברגן בלזן, מבודזין, מהמחנות. בתואר שני (עבודה סוציאלית ­ א.ה), בקורס על טראומת שואה, עשיתי עבודה על שמחה וגיליתי שהיו לו סימפטומים של ניצול שואה לוחם גטאות ­ הוא לחם בגטו ורשה ­ ומכאן הקרבה לנכי צה"ל, המוחצנות, הציניות המקברית שלו. מצד שני, היו לו סימפטומים של ניצולי מחנות ואלה מתאפיינים בדכאונות, בבכי."בלילות, כשהיה לבד, הוא חזר למחנות. כיוון שהוא מעולם לא יצא משם וכיוון שלהוריו היתה השפעה גדולה מאוד עליו והוא נשאר קצת הילד החרדי מאז, הוא עשה בדיוק מה שאמו עשתה ­ נתן נתינה בלתי רגילה. זו היתה דרכו לשרוד. ואולי גם היתה בו ההבנה שזה מה שנותן לו טעם לחיים. יחד עם זה, המון חוויות שעבר בשואה נטמעו בו והשפיעו על התנהגותו. הוא היה מסוגל למשל לשבת לשולחן מפואר בהילטון ולהכניס לשקית את הפירות שהיו על השולחן לקישוט. גם אנחנו, שהיינו קרובים אליו, לפעמים לא ידענו איפה לשים את עצמנו מרוב מבוכה. היה לו הרבה יצר טוב וגם יצר רע. הוא היה מאוד חומרני והרבה מאוד הסתובב אצלו סביב אוכל, שתייה וכסף". חתן פרס ישראל שמחה הולצברג נולד בוורשה ב­25', בן זקונים להורים מבוגרים במונחים של אז. היתה לו אחות מבוגרת ממנו ב­13 שנים, שנפטרה ממחלת הטיפוס כשהיתה בת 17, ואח למחצה (מנישואיו הראשונים של האב), שנספה עם משפחתו בשואה. ילדותו המוקדמת של הולצברג היתה בבית חרדי עני מאוד. אביו היה תלמיד חכם ואמו היתה אחות שכונתה צדקת בגלל מעשי הצדקה הרבים שעשתה."כשאני מבשל", מספר הולצברג בספר של סגל, "אני נמצא בגטו ונזכר באמא. אני מנסה לחקות אותה מבשלת. כשהייתי קטן הייתי עומד לידה מוקסם. היא היתה מבשלת ארוחות טעימות כל כך גם מהמעט שהיה לנו בבית".בן 13 היה כשפרצה מלחמת העולם השנייה והוא מצא עצמו בגטו ורשה, סוחר ומוכר, מפרנס ושורד, מאבד את הוריו שנלקחו למחנות, לוחם לצד לוחמי הגטו האלמונים ואחר כך מובל בעצמו למחנות.מתוך הספר: "הרכבת חנתה בתחנת הרכבת של מחנה ההשמדה אושוויץ. יהודי אחד שעמד על הרציף פנה אלינו, הצביע לכיוון המשרפות ואמר: 'אתם רואים את הבניינים האלה? אופים שם בייגלך!', וצחוק מר בקע מגרונו".בתום המלחמה נשאר עוד כשנה בגרמניה ועשה הרבה כסף מתיווך עיסקאות מסחר. במהלך השנה גם התגורר זמן מה בחווה שהיתה מין הכנה לחיי קיבוץ בישראל. ב­46' נשא לאשה את מלה, גם היא ניצולת שואה, ונולד בנם הבכור שמואל, הנקרא על שם אביו של הולצברג. מלה ושמואל עלו לישראל ראשונים, וב­49' עלה גם הולצברג והתאחד עם משפחתו. כעבור כשנה נולד בנם השני, אפרים.הולצברג ניסה להשתלב בעבודה בבניין, נכווה במפגש עם המנטליות הישראלית וחזר למסחר. הוא הפסיד לא מעט מהכסף שהביא עמו מגרמניה, התאושש ובמשך שנים התפרנס מתיווך וממכירה וקנייה של חפצי יודאיקה ויצירות אמנות. בשנים הראשונות נודע בארץ כ"שמחה המפגין" בשל פעילותו הקולנית נגד כל קשר עם גרמניה, החל משילומים וכלה בהשמעת יצירות וגנר, ואף נעצר בשל כך מספר פעמים.נישואיו, שהולצברג מעיד עליהם שראשיתם בטעות ושמעולם לא היו מאושרים, הסתיימו כעבור 13 שנים. מלה נסעה לארצות הברית והבנים נשארו איתו. שניהם שירתו בצבא. שמואל, הבכור, הצטרף לאמו בסן פרנסיסקו ואפרים הפך חרדי, נישא, הקים משפחה וגר בירושלים."שמוליק הפך לקורבן של חיי הנישואים שלי", אומר הולצברג בספר. "הוא לא התחתן עד היום, ואני מרגיש שלא עשיתי די בשבילו ושאני אשם בזה שאין לו משפחה". במקו ם אחר הוא מודה: "אני מסוגל לזכור בלי בעיות את יום ההולדת של נטע (בתו של גיורא רום, מקציני חיל האוויר ­ א.ה), אבל את יום ההולדת של אריהל'ה, הנכד שלי, אני זוכר רק אם אפרים, הבן שלי, מזכיר לי".לאחר מותו חזרו שמואל ומלה לישראל והם גרים בדירתו של שמחה בתל­אביב, שהכל בה נותר כפי שהיה בחייו. רק המתנות שהיו בחדר המתנות, שבו אפסן הולצברג את כל מה ששנורר לטובת פצועיו וחוליו, חולקו כבר מזמן.מיד לאחר עלייתו ארצה החל הולצברג לבקר בקביעות ניצולי שואה שאושפזו בבתי חולים לחולי נפש, מנהג שהחל בו עוד בגרמניה. אחרי מלחמת ששת הימים, בעת ביקור חולים אצל הרב שהיה מדריכו הרוחני, הרב אריה לוין ז"ל, שכונה "רב אסירי המחתרת", ביקש ממנו הרב לבקר גם את פצועי צה"ל במקום. כך החלה הסאגה של "אבי הפצועים", ההתמסרות וההתמכרות הטוטאליות של הולצברג לפצועי ונכי צה"ל ולשאר חולים, במיוחד ילדים.במשך שנים טיפל, סייע וקידם, הרעיש ועצבן, חיתן והתערב ומילא את מטופליו בממתקים, בוויסקי, בוודקה ובמכשירי חשמל. ב­74' קיבל את פרס ישראל על מפעל ההתנדבות שלו. ב­13 בפברואר 94', כשבוע לפני יום הולדתו ה­70, נפטר מדום לב כשהוא יושב בשורת המכובדים בטקס האזכרה השנתי לחללי אוטובוס הדמים. קווי הילדות הזהים את מעוזיה סגל פגש לראשונה בבית החולים בצפת שבו אושפז סגל לאחר פציעתו ברמת הגולן בראשית מאי 74', ימי ההתשה שאחרי מלחמת יום הכיפורים, שבה השתתף בקרב על החווה הסינית. הולצברג, כדרכו בקודש, הסתער לתוך חדרו של האיש שבקושי ראה חמוש בשקיות "דברים טובים", וויסקי ומלווים.סגל כמעט לא היה שם. הרופא במנחת הסמוך למוצב שבו נפגע מפגז סורי טען שאין טעם לפנותו כי לא יחיה. סגל, יליד פתח­תקוה, היה גם הוא ילד לבד מגיל צעיר: כשהיה בן 13 נסעה אמו לארצות הברית מתוך כוונה להכין תשתית למעבר המשפחה לשם והתחילה ללמוד עיצוב אופנה. האב התנגד ללימודיה והתוצאה היתה פירוד. האם נשארה שם והאב, שנשאר פה עם הילדים, יצא לעבוד כטרקטוריסט בסיני.הילדים, מעוזיה ואחותו הצעירה ממנו, נשארו שבועות לבד בבית ישן ומוזנח. במלחמת ששת הימים שהו אצל דודתם, ואחר כך, בימים קשים, הלכו לסבתא עד שזו נפטרה. היו שבועות, העיד סגל בעבר, שאכל רק חסה כל יום. "לא כעסתי על הורי", אמר פעם בראיון. "על מה היה לי לכעוס? אמא שלי לא הרגישה טוב עם אבא שלי ועזבה אותו. כשנפצעתי לאמא שלי היתה בעיה קשה. היא סבלה ייסורי מצפון איומים שעזבה אותי כשהייתי ילד".סגל נהפך למופת של שיקום. הוא אסף את שברי גופו, נעמד על שתי רגליים תותבות, הסתובב בעולם, כתב ספר על שיקומו, עשה תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, עשה קריירה בתחום והיום הוא מנהל תוכנית ארצית לטיפול בנוער במצוקה, נישא והוליד שלושה ילדים. הוא נגע קצת בפוליטיקה (מר"צ), שימש יו"ר אמיתי, העמותה למינהל תקין וטוהר מידות, ולא אחת השמיע קול והפגין בעד (ירידה מהגולן) או נגד (השתמטות בני ישיבות מצה"ל). נושאים שחשובים לו.באחרונה, הוא מודה, הוא חש תסכול עמוק מהמתרחש: "המדינה שלנו בהתפוררות גדולה. עד כדי כך שאני חושש שאין כבר דרך חזרה. מדינה שבה ילד וגידולו פסקו להיות ערך מקודש, שבה רצח אשה נדחק לעמוד 16, שאחדים מראשיה מהווים דוגמה שלילית עד כדי עמידה למשפט, שכל דבר בה הוא שחור ולבן ובתחומים מסוימים איבדה את הכבוד העצמי ולא מסוגלת לעצור את הרכבת, שאזרחיה לא שוכבים על הפסים ומוכנים למות כדי לעצור אותה, זו מדינה מתפוררת", הוא אומר."מישהו שאל אותי לא מזמן אם אני לא מצטער על מה שנתתי למדינה. אז אני לא מצטער על מה שנתתי למדינה. אני מצטער על מה שיש היום, שזו מד ינה אחרת לגמרי. ואני אומר את זה בכאב ובחוסר ישע כי במקרה הזה אני מרגיש שאני לא יכול לעצור את הסחף, רק להגיד". אהבה שלא מומשה לכאורה מדובר בשני אנשים שונים מאוד שיותר מ­30 שנה מפרידות ביניהם, שלא לדבר על גאוגרפיה וביוגרפיה. אבל יש להם גם הרבה מהמשותף: שניהם עברו חוויות קשות ומעצבות וחוו ילדות ללא נוכחות הורים מגיל צעיר; שניהם למדו לפצות את עצמם בחברויות, להתמודד עם בדידות, להפגין מעורבות חברתית ושניהם בחרו לטפל בבגרותם באנשים פגועים."בקטע האישי אין ספק שהיה בינינו דמיון רב", מסכים סגל. "הכרתי אותו לפני ולפנים, אהבתי אותו כמו חבר וגם כמו אבא. יש בי דברים שאפשרו לי בכתיבה להיכנס לתוכו כי הם היו גם אצלו. ואולי גם הוא הרגיש בזה ולכן ביקש ממני לכתוב את הספר".­ לכן פנה אליך ולא לבנים שלו?"לא אגיד חלילה שהכרתי אותו יותר מילדיו, אבל כמעט כמוהם. היו לנו המון שעות טנדו בימי שישי, שבתות וחגים, כמעט מיום הפציעה שלי. אולי ביקש ממני כיוון שהוצאתי ספר שמצא חן בעיניו, אולי כי הרגיש מספיק קרוב, אני לא יודע. אבל ברגע שראיתי שהוא באמת רציני, כי הוא ביקש מספר פעמים, הלכתי על זה. כששמחה מבקש, עושים".הולצברג היה דמות מורכבת. תמיד רצה להיות אחד מהחבר'ה אבל גם איש האליטות. להסתחבק בהילטון ובשכונת התקווה. דג מלוח וקוניאק צרפתי."היתה לו בעיה גדולה מאוד עם הקטע של גבירים. גביר הרי לא שותה 777 אלא קוניאק צרפתי, יין רוטשילד, ויושב בשורות הראשונות. שמחה רצה להיות גביר. היתה לו פיקסציה עוד מילדות בעניין הזה. הוא תמיד רצה להיות גביר ולא גביר, להיות כמוהם ולהתחכך בהם, אבל באותה מידה הוא גם בז להם. אז היה היין, האוכל בהילטון, המכירות הפומביות, הקטע של להיות גביר. אבל הוא היה גביר רובין הוד, לא היה משאיר את הדברים לעצמו."השתייה היתה בין השאר גם קצת בריחה והיפתחות. כששתה היה נפתח. וכשצריך כל יום לראות נכים, פצועים, אנשים גוססים, זה קשה. אני לא יודע איך אני הייתי מתמודד עם זה. לי היום קשה ללכת לבקר פצועים בבית חולים".­ והכסף? יש תחושה שהגירסה שלו היתה תמיד שהוא קונה בזול, מוכר ביוקר ועושה את העשרה אחוזים שלו."בשואה הוא מכר וקנה כדי לשרוד ואחר כך המשיך בזה. בשנה שבה היה בגרמניה, אחרי המלחמה, הוא עשה הרבה כסף שאותו הביא לפה. איכשהו זה התפזר. אחר כך הוא עשה כסף בקנייה ומכירה של יודאיקה וציורים. הוא היה אמן המשא ומתן. הוא גם היה אמן השנור למען הפצועים. עד כדי כך שבבנק היה לו אוברדראפט בלתי מוגבל כי ידעו שכל כמה חודשים הוא יגיע עם כיסים מלאים בכל מיני סוגי מטבעות ששנורר מיהודים עשירים מחו"ל שהגיעו לארץ. הוא היה קומבינטור, מאלתר במובן החיובי. למס הכנסה הגיעו בתקופה מסוימת תלונות עליו, היו דיונים ואפילו חשבו לפשוט על הבית. ואז הם עצרו ואמרו, אם נפשוט על הבית של שמחה יהיה לנו עסק עם כל נכי צה"ל, והם ירדו מזה. במובנים מסוימים הוא היה מורם מעם, ובצדק".­ ועם כל הפעילות והאנשים סביבו הוא היה ונותר אדם בודד שבעצם נכשל בחייו האישיים."נכון. למיטב ידיעתי הרבה ניצולי שואה מיהרו להתחתן ולהוליד בקטע של נראה להם. הוא ידע, אפילו בתת ההכרה, שמשפחה זה לא בשבילו, אבל מצד שני בסביבה שלו היתה תרבות של להתחתן. אז הוא התחתן, הם גרו תקופה מסוימת שם, היו ריבים, היא עלתה, הוא נשאר שם, אחר כך חיו פה כמה שנים יחד, התגרשו והיא עזבה את הארץ. בשיחות איתי באופן אובססיבי שמחה לא רצה להיכנס לנושא הזה, רצה להשאיר את גרושתו באמריקה. השתדלתי לכבד במידת האפשר את בקשתו."עם הילדים היו לו קשרים, למרות שלא עסק בגידולם ביומיום. בסך הכל הם אהבו אותו והוא היה אבא טוב. א ין להם טינה כלפיו. היה להם אבא גדול ואבא גדול לא תמיד נמצא בבית. יש לכך הרבה דוגמאות."במשך השנים היו לו הרבה נשים ואפס אינטימיות. העניין של אהבת אשה לשם אהבה ואינטימיות איכשהו נהרס לו בשואה. הוא אהב יותר את האשה כאשה בראייה של גבר מאשר בראייה של לאהוב אשה. הוא אהב להיות עם נשים, לחבק ולנשק אותן, לתת להן מתנות, אהב מין איתן, אבל לא יותר מזה. במשך כל השנים היתה רק בחורה פולנייה אחת, רומה, שבה התאהב. היא מוזכרת בספר והיא היתה אהבת חייו, אבל האהבה הזו לא מומשה". דמות הגביר העממי ­ ומה ביחס להחצנה שלו, החל מההפגנות הקולניות ועד מסיבות יום ההולדת שערך לעצמו?"היתה לו אישיות גדולה ואנשים גדולים הולכים נגד הזרם עם האמונה שלהם. הוא כל השנים היה כזה. הוא גם היה זקוק להמון תשומת לב. ומי שצריך תשומת לב באופן אובססיבי עושה הכל: מסיבות, פרובוקציות, מביא מתנות יקרות, מדבר בקול רם, פותח את הבית שכולם יבואו. שמחה היה זקוק לכך מאוד".­ השואה אף פעם לא היתה פרק סגור מבחינתו."הוא נלחם בגטו ורשה, נלחם במחנות, ולהוציא הקטע האחד שהוא מספר עליו שנגמרה לו האנרגיה, הוא כל הזמן נלחם. אז גם כשיצא משם לא הפסיק להילחם. בגרמניה נגד קאפו שנתקל בו, בארץ נגד קבלן שעבד אצלו. כל הזמן נלחם במשהו על ההישרדות שלו".­ לפני השואה הוא היה חרדי. אחריה הוא לא התפקר ולא נשאר חרדי אלא נהיה דתי עם תיקונים, לשיטתו."היחס שלו לדת ולאלוהים היה מורכב מאוד. הוא היה אדם מאוד דתי, אבל טען תמיד שאלוהים צריך לחזור בתשובה. השקפת עולמו היתה שהם רצו להשמיד אותנו ואנחנו נראה להם על אחת כמה וכמה. החינוך הדתי מהבית היה טבוע בו, אבל השואה עשתה לו משהו והוא לא יכול היה לחזור לשם לגמרי ".­ ויחסו למוות?"בשבילו המוות היה חלק מהחיים. הוא לא פחד ממנו וגם לא רצה אותו או חיכה לו. כל מה שהוא רצה היה לא למות לבד אחרי השיא. הרופאים אמרו לו שיש לו בעיות לב והמליצו שיצמצם פעילות, שינוח, שיפסיק לשתות. אבל בשבילו לקחת ממנו את העשייה זה היה גזר דין מוות אמיתי ולכן הוא העדיף להמשיך לעבוד ולקצר את החיים".­ והיה לו נורא חשוב שכולם יידעו שהוא לא מושלם."אני יכול להסביר את זה מעצמי; אני די מוכר והסיפור שלי, אני יודע היום, כנראה יוצא דופן. יש מי שמתייחסים אלי כאל יותר מבן אדם רגיל ואני מרגיש עם זה אי נוחות. מה, אני לא כמוך? אולי בדרגת קושי עברתי יותר ממך, אבל לך לא היו בעיות? אני מניח שאנשים, למעט החברים הקרובים, התייחסו אל שמחה כמו אל למד­ווניק, בהערצה גדולה. והוא בסופו של דבר רצה להיות גביר עממי, וגביר עממי לא יכול להיות קדוש. הוא רצה תשומת לב, אבל לא של מלאך". כמו לידת עכוז בספר מעוזיה סגל עצמו הוא נוכח­נפקד, כמעט ולא משתף את עצמו, מדבר רק בפתיחה ובסיום.­ למה?"כי אני, מעוזיה, אני רק כבל של טלפון כאן. אני זה שדרכו עובר המסר ולא הדמות שצריכה להיות קיימת בספר כדמות".­ הרגשת הקלה כשסיימת את הכתיבה?"לא הקלה אלא התרגשות גדולה. בשבילי זה היה כמו לידת עכוז. הספר הזה משמעותי בשבילי יותרמהספר שלי. הספר של שמחה נכתב עם הרבה יותר עומק, רגש ואהבה לאיש שאני כותב עליו. זה ניסיון להבין את הדמות מעבר למה שהכרתי במציאות, להבין את המורכבות והצרכים שלו מתוך אחריות להוציא משהו אמיתי, מכובד וראוי לאיש שאני מאמין שהוא היה".­ ושמחה שלך הוא שמחה שחבריו הכירו?"יהיו ודאי כל סוגי התגובות, אבל אני שלם עם עצמי. עשיתי מה ששמחה ביקש ואני שלם עם התוצאה".לא הכרתי את הולצברג אישית. אין לי מושג אם שמחה של מעוזיה הוא אכן שמחה של החיים, והאמת שזה לא כל כך משנה. כך או כך רציתי בסוף להגיד לאיש מהסיפור, "שחרר לחץ סבא" וגם לחבק אותו קצת. אבל הוא איננו. אז נותר רק להרים לכבודו כוסית וודקה. פולנית ומשובחת כמובן.