המוסד לנתחים מיוחדים נחלים, גן הצפון, כביש קרית- שמונה, חורשת טל, טל': 6904875- 06 רון מיברג 24/03/00 זה היה אחד מאותם ימים שהמאמץ לקום בבוקר, לגעת עם הרגליים ברצפה ולצלוח בשלום (תוך כדי זעקות כאב מרות) את תהליכי ההיגיינה המינימליים להכין את עצמי ליציאה מהבית, היה אמור לזכות אותי אוטומטית בהופעה קורעת לב אצל אברהם, יעקב ורפי רשף, כדי שהמטיפים הטלוויזיונים הללו יצילו אותי, ישיגו לי כליה, יאמצו את ראשי השב אל חיקם ויקרינו על המרקע את מספר חשבון הבנק שבו יתקבלו בברכה תרומות על שמי. יש לי בקרים רבים כאלה לאחרונה שבהם זועקים גופי וסך כל איבריו כי נמאס להם. אני מיטיב לאתר ימים ירודים כאלה על פי הזיעה הקרה, משקלה הבלתי סביר של שמיכת הפוך על גופי ובעיקר על פי מידת הרחמים המתגנבת אל קולם של מי שמתקשרים אלי בעשר בבוקר ומביעים פליאה גדולה על כי אני עדיין במיטה. חיי החדשים מרשים לי לא להתכחש למסרים האכזריים שמשדר גופי ואין נפגעים בנפש או ברכוש מהעובדה שאני נשאר במיטה לשארית היום, חוץ ממעט חרון סביר של בני הבית. אבל באותו בוקר קבעתי עם חבר שהזמין חברים לצאת לאחת מאותן גיחות קולינריות מופרכות שלנו לגליל. אינני יודע אם גם בחייכם יש גיחות צפוניות כאלו. אותו טלטול איברים סיזיפי בחיפוש שלעולם אינו נגמר ולעתים נדירות בלבד עולה יפה אחרי מטמורפוזה פרובנסלית של חבל הארץ הנחשק שלנו. אחרי שהחורף הוריד קצת גשם והגליל נאפד בירוק בהיר, יכול המטייל המתמיד לחלוף מעל נחל מפכה בעוז במי שלגי חרמון מפשירים בדרכם לכנרת. יותר מאשר מעלות הגיחות הללו טעמים משכרים או מחדשות בילידי הארץ הקשה הזאת את האמונה שפעם יהיה כאן גם נורא טעים, הן נועדו לפולחן גברי שבו נדחסים כמה שיותר ישראלים בגיל העמידה במכונית מרופדת עם מנוע גרמני שכבישי הגליל לעולם לא ישיבו לה אהבה; כך הם משייטים, לא יודעים במדויק לאן מועדות פניהם והיכן יחלצו את הפקקים מבקבוקי היין האיכותיים שהביאו איתם. בדרך מצווח כל אחד מהם בטלפון נייד אחד לפחות, לפעמים בשניים; עוברים מהרמקול המרעיש לשיחות חרישיות ואינטימיות באוזניות החדשות והמגוחכות הללו; מסדרים את לו"ז הפגישות שלהם בהונג קונג, ג'נבה, רומא וערי עולם אחרות, בתוך שהם נוהגים ביד שעירה ומדברים עם כולם בעת ובעונה אחת.האמת שרציתי לבטל. אבל הבעיה עם הגברים הללו שהם כה עסוקים שעד שאתה מצליח לאסוף אותם לגיחה כזאת וכולם כבר עזבו את ביתם והם נחפזים לנקוד ת המפגש, הם יממשו את החזון שלך בלעדיך ואתה תישאר ללא מסעדה לכתוב עליה. לכתוב על מסעדות בתל­אביב ­ שלא לדבר על לאכול בהן ­ נמאס מזמן. מובן שמיד עם הגיעי לחבורה המסוקסת שנאספה מתחת לעץ הפקאן בקיבוץ הוותיק והיתה בעיצומה של גמיעת קפה שני של בוקר ושיחה ידענית על הנסיבות שהביאו להדחתו של עמירם לוין מהמוסד, רציתי את נפשי למות. שניים מתוך השלושה לא הכרתי כלל, אבל באיזה חוש של חובב שו­שו שמעולם לא התקרב לארון סעף בקפריסין או בשוויץ, התרשמתי שנקלעתי לחברת גברים ששירתה את מולדתם בחו"ל שנים ארוכות.אינני יודע מה הסגיר אותם; אולי השימוש הפמיליארי בשמות הפרטיים של גיבורי הדרמה; אפרים, עמירם, אהוד, נחום, נחיק ואחרים, ערבוביה של עבר והווה; אולי העובדה שאיש הקשר שלי התראיין באותו הבוקר בערוץ טלוויזיה אחד ובשניים רדיופוניים והסביר באסרטיביות ידענית מדוע הראה אהוד את הדלת לעמירם ואם זה טוב או רע ליהודים; אולי בגלל שבמבט ראשון ­ נטול זדון או רוח רעה ­ הבנתי שהם מתייקים אותי תחת צ'ה גווארה: זהירות, מידור ולא מפטפטים. גם העובדה שבכל הארוחות שלנו באותו היום אני לבדי שתיתי יין בשעה שהם מלמ לו משהו בדבר לערבב שתייה עם נהיגה עזרה לי להרגיש כמי שנפלט מהמוסד עם ויקטור אוסטרובסקי. מצד שני, ברבות השנים למדתי ליהנות ולספוג את אווירת המאצ'ו ההורמונלית יד שנייה. אחרי חצי יום מתקשח חוט השדרה שלי כפלטינה. פתאום אני יודע כיצד מפרקים אקדח גלוק עב קוטר, ומקומי במכונית אינו נראה כה רעוע ומופרך כפי שהיה בתחילת הנסיעה. בהנחה שאינני טועה לגבי עברם של רעי לנשק, בדיעבד אני מבין ששירות המדינה בחו"ל היווה עבור הגברים הללו זריקת תרבות גדולה וטען אותם בחיבה מוצהרת לחיים טובים, אוכל, אלכוהול ועיסויים תאילנדיים מהסוג התמים. לא שידענו לאן בדיוק מועדות פנינו, אבל זמן היה לנו בשפע וגם המון טלפונים סלולריים. אחרי שיחות לכאן ולשם התגבש כיוון: מסעדת נחלים, מול הכניסה לחורשת טל, איפה שהסורים מתכוונים לרדת אל גדות האגם, ימח שמם. היה משהו מעט מוגזם בתיאור שקיבלנו על נחלים. בעיקר דיסוננס בלתי ניתן לגישור בין המיקום הנידח, הפרברטי וחסר התקווה ובין הדיבורים הגבוהים על איכות המסעדה והאוכל. יש הפתעות בחיים. נחלים נמצאת באחד מאותם מיני קניונים גליליים שהנצו לאחרונה. שילוב של תחנת דלק, דוכן שווארמה, אספרסו בר ובמקרה דנן ­ מסעדה איטלקית. קשה היה לפשר ולגשר בין המראה השגרתי של מרכז הקניות, הרכס המושלג של החרמון ברקע והעובדה שתחת שמש טובה של חורף ניצבו שולחנות עץ נוחים על משטח יצוק שסופו מדשאה ירוקה שירדה אל שטפו של החצבני שמימיו שצפו בעוז. פאטה מורגנה אני מחפש בדרך כלל במדבר, אבל נחלים היא מיראז' גלילי. את המסעדה האיטלקית הזאת מנהלים יעל וסרג'יו הלמן, וכאשר גמרו לסדר לנו שולחן יפה לפי כל כללי הטקס הגוש דניים וסרג'יו ניגש להסביר לנו במבטאו הכבד מה יש לארוחת צהריים (בתפריט העיסקי), אפילו עיניהם של מי שכנראה סעדו גם בביירות התעגלו בהפתעה מסוימת. הנחת העבודה שלנו היתה או שסרג'יו מבלבל את הביצים או שהוא דובר אמת. החצוף שבינינו, שאין לו בעיה לתקוע אצבעו לסלטים של הזולת, ליקט כמה טעימות ובישר לנו שזה הדבר האמיתי, ועדיין שלטה הסקפטיות בכיפה אם כי חלה התרופפות מסוימת בשרירים הטבעתיים. אמרתי כבר שמי החצבני שצפו ברעש מול עינינו ושהסורים ידפקו את עצמם? את ערכת האנטיפסטי הגישו לנו קודם כאופציה לטעימה; היו שם ז'ז'יק, שזה סלט יוגורט טורקי עם מלפפונים ושמיר; נתחים מטוגנים בתבונה ראויה לציון של חצילים וקישואים; פרוסות קישואים מוחמצות; פרחי כרובית מטוגנים; קרפצ'יו בקר נאה בצבע ורדרד בשמן זית ועוד כהנה וכהנה פריטי אנטיפסטי שבדרך כלל אינם חוצים את קו הרוחב של חיפה. מיד אחרי שהחשד התפוגג והמלצרית הגישה לנו תוספות מהפריטים שערבו לחיכנו, שב סרג'יו ודקלם באסרטיביות את מנות היום. אלמלא היה עושה זאת אחרי האנטיפסטי, אני מנחש שהוא היה ישן עם הדגים בחצבני. אבל אחרי המנות הראשונות הוא זכה בתשומת לבנו המלאה. ועדיין סירבתי להתמסר. בעיקר בגלל שתיאור המנות העיקריות נשמע מופרך. הגליל כה צילק אותי בשנים האחרונות באוכל רע, שאני מגיע אליו עוין וקטן אמונה. יכול להיות שהפורלים הכסופים מדלגים בנחל כמו בספר טוב של המינגוויי, אני סח לעצמי, אבל עלי לא יעבדו. טעיתי. תיאורו, למשל, של נתח הסינטה עגל חלב על האש עם חמאת מרווה נשמע באוזני כצ'יזבט מקומי. גם היומרה למכור לנו אנטרקוט כהלכתו במקום שאנטרקוטים מעולם לא דרכו לא הרשים אותי. בעיקר נאלצתי להחביא חיוך מאחורי שיעול שחפני, כאשר תיאר סרג'יו מנה של אצבעות סלמון טרי מגולגלות בעלי גפן ("העלים מעט קשים ", אמר סרג'יו, "אבל שווה להיאבק איתם") במילוי כוסברה ותבלינים טריים. כל הנ"ל הגיעו לשולחן ובאיזה אורח פלא נראו והריחו בדיוק כתיאורם. מכיוון שחוסר האמונה הגדול ביותר שלי חל על הסינטה הזמנתי סלמון. זה הונח תחת אפי מלווה בתפוחי אדמה מושחמים (הללויה! הפירה טרם חצה את גבולות תל­אביב). בעוד אני מתבונן אך חושש לגעת כמי שמורגל במפלות גליליות, הניח הסועד שלצידי על צלחתי פרוסה לבנה ועסיסית מנתח הסינטה המרשים שלו שהזכיר במראהו ובגודלו את מצוק הארבל. הוא לא שכח לשים על הפרוסה גם מעט חמאת מרווה. זה היה נורא טעים. רך, עסיסי ומלא מעוף. סינטה עגל חלב על האש? רק אז התפניתי לנסר את עלי הגפן. הסלמון היה טרי, טעים, מעורר תקווה וחביב ביותר. האנטרקוט מימיני היה עבה, ורוד ועשוי כמו שצריך. מכיוון שתכננו חניה אחת נוספת לפחות, דילגנו על המנות האחרונות ולא נדע מה החמצנו. האספרסו היה טעים. גם לא הצטערנו כלל שפתחנו את יין הקארוסו 90' שהבאנו מהבית. הוא הלם את המעמד. הארוחה לארבעה עלתה 400 שקל. בתל­אביב היא היתה עולה פי שניים. מיד אחרי הביס האחרון החלו הניידים לטרטר סימולטנית וידידי השאירו או תי יושב שמרטף לכוס היין שלי שעה ששוטטו לגדות הנחל כשהם משוחחים בדיסקרטיות על נושאים שוודאי לא נועדו לאוזני אזרחים בעלי סיווג בטחוני נמוך כמוני. אני מקווה שעשיתי לי חברים חדשים. תמיד רציתי להכיר גברים ששירתו את המדינה בנסיבות מחמירות; אני גם לא רוצה להחמיץ את הטיסה המתוכננת במטוס פרטי חד מנועי למסעדה הטובה ביותר בעמאן. שכחתי לשאול אם זה קשור לחאלד משעל.