ואולי זה המקום לספר כי המחברת היא חברה טובה ויקרה שלי ל"בעל ואשה" יש שני נצחונות מהדהדים: האחד הוא השטף המרתק של הקריאה, השני הוא ההדר שבו שט הסיפור על גלים של עברית מפוארת ומדויקת, שמתנהלת בקצב פנימי שקט ומאופק. זהו ספר שמציב את צרויה שלו באחד המקומות הראשונים בין הסופרים הישראלים, ולא רק ברשימת רבי המכר ספר / אמנון דנקנר 17/03/00 כשיצא לאור ספרה הקודם של צרויה שלו, "חיי אהבה", היתה לי הזדמנות להיות הראשון שכתב על הספר הזה דברי שבח חמים. הפעם נבצר ממני להיות הראשון. את הספר קיבלתי ערב נסיעתי לחופשה ממושכת, וכששבתי ממנה מצאתי כבר דברי תשבחות של אחרים וגם מצאתי את "בעל ואשה" מככב בראש טבלת רבי המכר. אני מאוד אוהב להיות קובע טון ולא נגרר אחרי אחרים שכבר מפזרים פרחים לרגלי הכותבת, אבל מה לעשות, הנהנתנות שלי גובה מחירים, וזה אחד מהם.את "בעל ואשה" קראתי בתנאים קשים לריכוז: ישבתי בחדר באחוזת קיט באחד מאיי הדרום, ומסביב המה אליי העולם "צא, צא והתענג". גלי ים התנפצו אל הסלעים שמתחת לחלוני, אוויר מתוק עמד בחוץ, ומשם עלו גם קולותיהם של בני משפחתי המתענגים על מה שאנשים עושים בחופשות כאלה: שחייה בים השקט והצלול, פטפוט בעצלתיים כשהם שוכבים על החול וישיבה בצל דקלים כשכוסות פינה קולדה טרייה בידיהם. ואני נשארתי בחדר וקראתי דף אחרי דף. מדוע דף אחרי דף? משום שהספר ניתן לי בשלב שבו עדיין לא היה כרוך, והייתי נוטל ערימה קטנה של דפים ומניח מידי דף ועובר לשני. זה מפריע, ובכל זאת לא הנחתי לספר הזה, והוא לא הניח לי.יכול להיות שהשמחה הגדולה שבאה עליי אגב קריאה קשורה למה שקראתי, או ניסיתי לקרוא, קודם לכן. מכיוון שאני שואף נוחות ומכיוון שהיה בידי ספר חדש אחר של סופרת ישראלית, שגם היא זכתה לשבחי הביקורת, והוא היה ספר ממש, כרוך ומודבק ונוח להחזקה, העדפתי להתחיל בו. מכיוון שאני נמנע בדפים האלה מלכתוב ביקורות שליליות על ספרים, לא אזכיר את שמו ואת שם המחברת שלו, ורק אומר שאחרי כמה עשרות עמודים השלכתי אותו מידי אפוף בכעס. היה לי רושם שאני יושב בחברתה של אשה להגנית ועצבנית הקופצת מנושא לנושא, משיבה על פניי עשן של סיגריות שהיא מדליקה זו בזו ביד רועדת, ואין בה שום חן וחסד. והנה, כשהתחלתי לקרוא ב"בעל ואשה" ירדה עליי מין שלווה מקסימה, לא ברובד העמוק של מה שעלה מנבכי הספר, שהרי יש שם מצוקות מטרידות ונפתולים כואבים, אלא ברובד של דרך הסיפור, שהוא לדעתי ההישג הגדול של צרויה שלו כאן.אני יודע שנהוג לכתוב הרבה על תוכן של ספר ומשמעויותיו הנגלות והנסתרות, ורק מעט נכתב על מעשה הכתיבה עצמו, שהוא בעיניי לא פחות חשוב ולעתים אף יותר חשוב. באלכימיה המסובכת הזאת, שמורכבת ממצוקות, חרדות ודמיונות ומהדרך שבה הם באים לביטוי בכתיבה, יש לצרויה שלו שני נצחונות מהדהדים: האחד הוא בשטף המרתק של הקריאה. לא בכל יום מתרחש החיזיון שספר שעיקר עניינו בחיים אינטימיים ופנימיים של אנשים נקרא כאילו היה ספר מתח מהסוג שאנשים קוראים כדי להישאר ערים בהמתנה לטיסה. אל יהיה הדבר קל בעיניכם, שכן צרויה שלו אינה נוקטת אף אחד מהתכסיסים השגורים בז'אנר ההוא, ובכל זאת היא מצליחה לגרור את הקוראים בציצות ראשיהם עמוד אחרי עמוד. הניצחון השני הוא בהדר השקט שבו שט הסיפור על גלים של עברית מפוארת ומדויקת, לא מצועצעת ואף לא כחושה, עשירה אך לא מנקרת עין בעושרה, צנועה אך יפהפיה, והיא מתנהלת לתיפופו של קצב פנימי אפי כמעט, שקט, מאופק, כבד ראש, שמצליח, למרות זאת, להיות גם מוליך רגיש של כאב ודמיון, הומור וממזרות. אני מצאתי בקצב הפנימי הזה הד לקצב העגנוני המופלא, הד המצלצל באוזניי בבהירות, אף שאין בכתיבתה של שלו שום זכר לאפיגונים העגנוניים של שנות החמישים והשישים. אותו תיפוף איטי ועמוק הוא המציב את צרויה שלו של "בעל ואשה" באחד המקומות הראשונים לא רק ברשימת רבי המכר, אלא בין הסופרים הישראלים מבחינת היכולת לספר סיפור שה חיבור בין תוכנו לדרך כתיבתו מפיק תנועת נפש אצל הקורא, שיש בה גם שלוות הוד וגם ערנות דרוכה לכל הנפתולים של הדמויות ושל המעשה.יש עוד על מה לשמוח כאן: החיבור המעניין והחשוב מאוד מבחינה תרבותית בין סופרת עכשווית, הכותבת ספרים מרתקים שהציבור מגיב עליהם יפה, ובין כתיבה יהודית במפגיע. כשם שב"חיי אהבה" שילבה צרויה שלו בסיפור המעשה הרבה אגדות חורבן שעלו כמוטיב חוזר, כן היא משתמשת ב"בעל ואשה" במוטיב התנ"כי של הפילוג בין ממלכות יהודה וישראל, כשהיא משייכת כל אחת מהממלכות האלה כדימוי לאחת משתי הדמויות העיקריות בספר. אותו ארון ספרים יהודי מפורסם, שכבר יצא עליו לעז גדול ולא מוצדק מצד מנוערים וציניים לשווא, פותח כאן דלתיים בהדר גדול כדי להוכיח שוב שספרות גדולה היא שכבה אחת השואבת חיים וכוח מהשכבות התרבותיות שקדמו לה.המעשה ב"בעל ואשה" הוא, כמה לא מפתיע, מעשה בבעל ואשה, היינו בחינה של חיי נישואים מסוימים, שכל אחד מהקוראים יוכל, אם ירצה, למצוא בהם משהו או יותר ממשהו מחיי הנישואים שלו. במובן הזה ­ ולא רק בזה ­ "בעל ואשה" הוא קומוניקטיבי יותר מ"חיי אהבה", שהיה סיפור אובססיה משונה על פני ו, שמשך בקסם אפל אבל לא נועד לעורר הזדהות רחבה כפי שיעורר בוודאי "בעל ואשה". בעיקרו של דבר זהו סיפור על מאבק לאוטונומיה הדדית בתוך הממלכה, העריצה לעתים קרובות, של הנישואים. הוא מסופר אמנם מנקודת מבטה של נעמה, האשה המספרת, אבל דווקא משום שיש בו משקל גם לנקודת המבט של אודי, הבעל, נוצר כאן מעין קליידוסקופ של השקפות וטיעונים: אתה מסובב את השפופרת והמישור מתחלף, ואתה מסובב שוב ועוד פעם נקודת ההשקפה מתחלפת, עד שאתה נחשף לעומק של חיים מכמירי לב, מוכרים כל כך לרבים מאיתנו ועם זאת שונים, על פי אותה הגדרה טולסטויאנית שהפכה כבר לקלישאה בדבר ייחודן של משפחות אומללות. עלילת המשנה העיקרית של סיפור המלחמה וההשלמה במעשה המאבק על האוטונומיה נוגעת לעבודתה של הגיבורה, נעמה, במעון לנשים שהרו מחוץ לנישואים. אחת מהן עומדת בפני החלטה האם למסור את תינוקה לאימוץ או לשמרו. נעמה משכנעת אותה בכיוון אחד, ובסופו של דבר עושה האשה את ההפך. כמו בהרבה פעמים גם כאן עלילת המשנה יש בה מפתחות חשובים, או על כל פנים הדים מעניינים, לעלילה הראשית. גם בחיי הנישואים של נעמה יש יותר מעשה אימוץ מאשר יחס טבעי כגון הורות, וגם בהם, כמו במעשה האימוץ, יש תלות חרדתית הדדית בין מאומץ למאמץ. האם מעשה האימוץ הלא טבעי יצדיק את עצמו בעיני המאמץ, החרד תמיד שמא טעה טעות מרה, ובעיני המאומץ, הנאלץ להצדיק את בחירתו של המאמץ יום יום? בסופו של דבר, ההחלטות, גם של האם המתלבטת וגם של האשה נעמה ובעלה אודי, הן החלטות המואסות באימוץ כתלות חרדתית ומבקשות את היחס הטבעי. אודי חוזר אל בתו יותר מאשר אל אשתו, וזו מקבלת אותו בחזרה יותר מטעם הבת מאשר מטעמה. ובכל זאת: משהו חדש, עצמאי והדדי נמסך ביחסים האלה. האם יישארו נעמה ואודי ויצליחו לחיות יחדיו? השאלה נותרת פתוחה, אבל מאיר אותה יותר מזיק של תקווה. אבל מעבר לזה יש כאן נצחון האוטונומיה, הכבוד האישי והדדי והטבעיות הקמאית העומדת בבסיס הנישואים כמערכת המקדשת את החיים ­ לא סתם ריבוי טבעי, אלא ריבוי טבעי מתוך רצינות של עצמאות וכבוד.בעיניי יש רמזים עבים בסיפור הזה לרובד נוסף, עכשווי, כמעט פוליטי: אודי ונעמה מסמלים גם את שתי הנפשות המתרוצצות בתוך הציבור בישראל. אודי הוא מורה דרך, קשור לארץ, לאבק הדרכים ובעיקר לתנ"ך, המדבר לא רק על האתרים הקדומים, אלא גם על מה שה ם מסמלים בתרבות האומה. נעמה היא מהחילונים המנוערים, והיא קצה בקשר הזה של אודי המהול בסוג של קנאות עיקשת. כמו חילונים ודתיים נעמה ואודי מתקשים לחיות יחדיו מתוך נסיונות של כפייה הדדית, נפרדים במרירות אבל מוצאים סוג של השלמה אפשרית. לשאלה על המישור האישי, שאותה השארנו פתוחה בפיסקה הקודמת, יש רמז פתרון אפשרי במישור הסימבולי הזה: דווקא כשאודי עוזב, נעמה מוצאת עניין ונחמה בתנ"ך "שלו", שהופך להיות גם שלה, ובו נבואות זעם ונבואות נחמה המשקפות את מצבי רוחה המתחלפים אבל קושרות אותה לאודי ומכינות את הקרקע לשובו ולחיבורם מחדש.עוד חמודות רבות כאן, שיחכו לקריאה חוזרת שבוודאי לא תהיה מענגת פחות מן הראשונה. זהו ספר ששווה לפחות שתי קריאות, לא רק של כותבי ביקורות וחוקרי ספרות, ואולי זה המקום לספר כאן כי המחברת היא חברה טובה ויקרה שלי, וכי אני מלא שמחה על הצלחתה הגדולה, וכי בהכירי את עצמי כמי שכבר מצולק מחמת זעפם של חברים שלא היטבתי איתם בכתיבתי על ענייניהם, אני מקווה שהקורא, שאולי מכיר אף הוא אותי במידה מסוימת, לא יחשוד בי שהייתי מתייצב כאן כדי להניף כובע ולקרוא הידד לצרויה שלו רק בשל רג שי החברות, אלמלא חשבתי והרגשתי באמת ובתמים שכאן יצירת מופת, וייסכר פיהם של מלעיזים.