שנים לא בכיתי כך ב"זינזאנה" הוא יהודה קורדובה, האסיר השרמנטי, שיודע לאהוב כל כך טוב ופשוט ממיס את הלב. בחיים הוא יהודה זנאתי, שחקן צעיר, מקסים ולבבי, שעדיין לא התרגל לעיר הגדולה, וכרגע אין לו חברה, אבל ברגע שימצא מישהי שאותה יאהב כמו את אמא, הוא יתחתן תוך דקה שרון חן 15/03/00 תכניסו את זה טוב טוב לאוזניים. הבחור הזה עוד יגיע רחוק. יש משהו בחיוך שלו, בתזזיתיות, בחיוניות, שכובש אותך מהרגע הראשון. אפילו בתור קורדובה, אסיר העולם המסוכן שמתקבל בכבוד מלכים בכלא, הוא מצליח ליצור אצל הצופים אהדה בלתי מוסברת, כזו השמורה רק לאנשים שלא משנה מה יעשו, הם תמיד יהיו רצויים.יהודה קורדובה, איש צעיר עם המון סקס אפיל, טבעת זהב על אצבעו ובדל סיגריה נמצץ בכל עת בפיו, מגיעלאחד הברים בעירו, מברך בשלום מעושה את איגור, אחד מכרישי הפשע המקומיים, מודיע לו נחרצות ש"כל העיר תודה לי על זה" ומרוקן לגופו כמה כדורי אקדח ששולחים את איגור לעולם שכולו טוב ואת קורדובה לכלא. ולא שהוא לא ידע שזה מה שיקרה. לבוש בחליפה מסוגננת ("500 דולר בפריז"), פאותיו מסודרות, וכל כולו חגיגי כאילו הוא לפחות עומד להתחתן, נתפס קורדובה על ידי בלשי היחידה המרכזית ומועבר אחר כבוד לכלא, לריצוי מאסר עולם. דם באגף האללה יסתור מי שהדברים נשמעים לו מוכרים יזכור בוודאי שזוהי הסצינה הפותחת את "זינזאנה", סדרת הטלוויזיה יוצאת הדופן והמדוברת כל כך של הבמאי חיים בוזגלו.בדירתו התל­אביבית הזעירה רואה חיים זנאתי, הוא יהודה קורדובה, את הסצינה המדוברת בפעם השלישיתבחייו, וזה עדיין מרגש אותו. כדי להיכנס לדמותו של אסיר העולם, שהה זנאתי עם האסיר שעליו נבנתה הדמות במשך שמונה שעות בתוך התא הקטנטן בכלא רמלה. האסיר, שנסיבות הגעתו לכלא כמעט זהות לאלה של קורדובה, קיבל את זנאתי בחמימות רבה. "הוא פתח בפני את התא שלו ואת הלב וסיפר לי הכל, כדי לעזור לי לגלם אותו", אומר זנאתי בפליאה. "והוא לא היה חייב".צילומי הסדרה הסתיימו לפני כשנה וחצי. עכשיו, כשהסדרה מוקרנת בטלוויזיה, הכל חוזר. חודש וחצי, 12­15 שעות ביום, ארכו הצילומים בכלא רמלה. בוזגלו בנה בראשו את הדמויות ולקח את השחקנים שלו למפגש ראשוני עם הכלא, לצוות לכל אחד מהם את האסיר שאת דמותו יגלם.בביקור הראשון הגיע מספר מצומצם של שחקנים. "ואז אתה נכנס לתא שהגודל שלו הוא כמו של חדר אמבטיה ממוצע, וסוגרים אחריך את הדלת, ואתה מתחיל להרגיש שחם לך ואומר: דלת כזו ש נסגרת, לך תדע מתי היא תיפתח. כשעלינו במדרגות לחדרו של טוויזר, מפקד הכלא, ראינו דם טרי על הרצפה, וטוויזר אמר: 'וואו, פספסתם דקירה בישבן שהתרחשה לפני שתי דקות'. הוא הסביר לנו על המעמדות בכלא, על הסמים והכסף, ואז לקח אותנו לסיור באגפים השונים. בשלב מסוים הגענו לאגף האיקסים, זה שמכונה "אגף האללה יסתור" כלומר האגף של הכי מופרעים ואלה שגם הרשויות לא יודעות מה לעשות איתם ושכל אחד צריך להישמר מהם ב­80 עיניים".לעיני החבורה נגלה אגף צר וארוך שאור השמש והאוויר הצח כמעט שאינם מורגשים בו. "עצרנו כי טוויזר שוחח עם אחד האסירים, והסוהר שלידי נשען על אחת הדלתות. פתאום, בשניות, הוציא אחד האסירים סכין גילוח מתוך האשנב וחתך את הסוהר בזרועו. אחר כך הוא עמד וחתך גם את עצמו, והיה לו מין מבט קר כזה בעיניים. ואז טוויזר הזעיק חוליית סוהרים, שתפסו את האסיר וכפתו אותו. יצאנו משם מתנדנדים".­ מה זה עשה לך?"זו היתה חוויה מדהימה שרק אישרה לי מה שאני כבר יודע, שצריך להעריך את מה שיש לנו. להסתפק במועט וליהנות מהעובדה שאנחנו אנשים חופשיים".­ מה חשבת על האסירים שפגשת?"פגשתי 95 אחוז מרוקאים ואנשי עיירות פיתוח. זה כל כך בולט לעין שזה ממש כואב. יש שם אנשים שהחיים פשוט הובילו אותם לזה. כרוניקה של פשע ידוע מראש. אנשים שלא היה להם כסף, ולא בית ספר, וההורים לא עבדו, אז הם אמרו: 'אין? אז אנחנו נביא'. הם חיים בתנאים איומים, בתאים מסריחים, ואני חושב שהדבר הכי נכון לעשות בחברה האלימה שלנו הוא לקחת בני נוער לסיורים מודרכים בבתי סוהר. כדי שכל אחד שמחשיב את עצמו גבר, יראה מה באמת קורה בבתי הכלא ולמה לא כדאי לו להגיע לשם. במקביל, זה יאפשר לאסירים להראות לציבור איך הם חיים".­ איך מצא חן בעיניך האסיר שלך?"הוא היה מאה אחוז. הוא בעצם עשה כמשפט: 'הקם להורגך השכם להורגו', וחיסל חשבונות עם אדם שרצח כמה אנשים בעירו. כשזה קרה כל העיר חגגה בחאפלות. הוא ידע שילך לכלא, ולכן, בגלל מה שעשה, עשו לו כבוד גדול כשהגיע. אני מדבר על אדם נשוי, עם ילדים, לא קשקשן וצעקן אלא טיפוס שקט, מחושב מאוד. הוא אירח אותי מכל הלב".­ שמרת איתו על קשר בהמשך?"לא, אבל שמעתי שהוא רואה את הסדרה ואוהב אותה מאוד".בשלב מסוים הגיעו לכלא שאר השחקנים ואנשי ההפקה של "זינזאנה". "זה היה באמצע היום, היה חם, התאים היו פתוחים, ואנשים היו שם במסיבת סמים. הם היו 'דלוקים' לחלוטין, ואז נפל לי האסימון והבנתי שזה בעצם החופש האמיתי שלהם, שרק בעזרת הסמים הם מצליחים להשתחרר נפשית, לברוח".רק ביום האחרון לצילומים, אומר זנאתי, הבין את גדולת התפקיד שעשה. "זה היה התפקיד הכי גדול שלי עד היום. הוא היה קצת קומי וקצת טרגי וקצת דרמטי, תפקיד שהיה תפור עלי והיה אדיר בעיני. גם העובדה שהכל היה אותנטי, ללא טקסטים כתובים אלא איך שזה יצא לנו, היה משהו לא רגיל. אנשים הלכו עם התפקידים שלהם עד הסוף, הגיעו לכל מיני סצינות ומשפטים שבאו מהמקומות הכי עמוקים שלהם, ויצא מזה משהו נהדר, אמיתי".כאן זנאתי עוצר רגע כדי לחלק מחמאות לאנשי ההפקה, לשחקנים ובעיקר לחיים בוזגלו. "הוא אדם נדיר. עם ראש יוצא דופן והמון פרגון ואמון בשחקנים שלו. אחרי שהוא ליהק אותי ל'מרחב ירקון' והביא אותי לתוכנית של יצפאן, ב'זינזאנה' כבר לא עשיתי אודישן. כשהבנתי שהכל אלתורים אמרתי לו: 'ומה יקרה אם אני אגמגם?'. אז הוא אמר: 'או.קיי, גם זה אמיתי'".לאורך הסדרה מסתעפת פרשת האהבים של קורדובה עם אורנה, היא השחקנית הגר פורת. זנאתי לא מנד ב, ובצדק, מה יקרה בסוף ומוכן רק לומר שיהיו קטעים שמחים ויהיה גם עצב גדול. "בקטע העצוב פרצתי בבכי, אוהו איך בכיתי. שנים לא בכיתי כך. לקח לי אחר כך זמן להירגע, אבל אחרי כן הרגשתי נהדר". מתיחה באוטובוס המעשנים אדם סימפטי, זנאתי, איש עם מידה של תמימות, לא מסובך מדי, ללא מניירות של כוכב, והוא אפילו נבוך כשהוא רואה את עצמו בטלוויזיה, למרות שברחוב כבר מזהים אותו. לפני שבועיים היה במשחק כדורגל, והיציע שאג אליו: "קורדובה"! זנאתי צוחק. "אנשים אומרים לי שהם סוגרים את העסק ומשביתים כל מלאכה לפני הקרנת הסדרה".הוא נולד באשדוד לפני 32 שנה, אחרי התיכון התגייס לגולני, וכשהשתחרר החל להופיע בצוותי בידור במלונות באילת, כשעימו בקבוצה מופיעים גם סמי הורי, נתי רביץ, אורי ורדי ושלום אסייג, וירון לוי­סבג, שנשאר חברו הטוב ושותפו של זנאתי עד היום. מנהל הקבוצה היה אקי אבני. אחרי שהעונה נגמרה טייל קצת במזרח הרחוק, מאוחר יותר נסע לארצות הברית ­ בגלל אהובה אמריקנית ­ וכשחזר הצטרף לירון לוי­סבג, והשניים החלו להופיע דרך קבע בתוכניתו של דידי הררי בתור ארמונד וז'אקו.במשחק התפקידים החליפו השניים כמה דמויות, ובין היתר ניתן לשמוע שם את זנאתי כשהוא שולף את הטמפרטורות ברצינות גמורה במרוקאית רהוטה. מאוחר יותר, כשהשניים החלו לעבוד על תוכנית הבידור שלהם "להישאר בחיים", היה אחד הקטעים המרכזיים תרגומו הח ופשי של הסיפור הקלאסי "כיפה אדומה" גם כן למרוקאית, בתרגום חופשי ולא לגמרי מדויק של לוי­סבג. הקהל היה מסיים בדרך כלל את המערכון כשהוא על הרצפה, מחזיק את הבטן מצחוק.זנאתי מאמין שהכל מתוכנן מראש, ולכן היה לו ברור שהוא יהיה שחקן, "החיים הובילו אותי לבמה". בבית הספר היה תמיד הליצן שהצחיק את החבר'ה, "למרות שאצלי זה לא תמיד נגמר בצחוק". הבמה בשבילו היא אורגזמה אמיתית. "אין יותר מזה שאנשים צוחקים מהבדיחות שלך. זו המתנה הכי גדולה, כי כסף אין בזה".בניגוד לירון לוי­סבג שלמד שנתיים בבית צבי, זנאתי למד ממנו ומהניסיון ברחוב. "אני לא בנוי למסגרות, גם לא כלכלית, למרות שאורי פסטר רשם אותי פעם. בית ספר יכול לפתח כישרון אבל לא יכול להמציא לך את זה. יהודה ברקן פעם אמר לי: 'או שיש לך את זה או שאין', והאמירה הזו הולכת איתי עד היום".עם יהודה ברקן עבדו השניים על מספר מתיחות, ומברקן למדו שמתיחה צריכה להיות כזו שכל אחד יידע שמשהו לא בסדר, ושאולי מותחים אותו, "כדי שיגיד אחר כך: 'איזה אידיוט הייתי, איך מתחו אותי'". בשנתיים האחרונות הופיע עם ירון בתוכניתם "להישאר בחיים", והיום, לאחר שעברו מפ שנל למשרדה של האמרגנית ציפי מייזלר, הם עומדים בפתחו של מופע בידור חדש. במקביל אפשר לראות את זנאתי בפרסומות של המכרז הכפול או כשהוא מבקש מהרופא דקסמול וזוכה להתעטשות ישר לתוך העין.זנאתי: "אני רוצה לעשות מופעי בידור וגם תיאטרון רציני עם תפקידים דרמטיים. אני מת על המפגש הישיר עם הקהל. אני מאמין גדול באנרגיות, וזו האנרגיה הגדולה מכולם, זו נקודת הג'י של הבמה".­ ומתי זה יקרה?"בשביל להתקבל לתיאטרון בארץ אתה צריך או ללמוד באיזה בית ספר או להיות מישהו, אז כשאהיה מישהואעשה תיאטרון". תפילין כל בוקר ביום שבו התקיים הראיון צבוע שיערו של זנאתי בג'ינג'י זוהר, זכר למה שעשה לו הספר שלו אחרי שזנאתי נכנס אליו מדוכא וסיפר לו שמישהו פרץ לביתו לאור יום ובלי להתבלבל גנב את ארנקו ובו כמה אלפי שקלים שנועדו לתשלומים דחופים. ניכר בו שהוא לא ממש התרגל עדיין לדינמיקה התל­אביבית, שיכולה להיות גם יותר מנוכרת ופחות נעימה.בעיר הולדתו אשדוד יש משהו חמים ופרובינציאלי יותר, כזה שעוטף ומגן, וזו גם הסיבה שבחודשים הספורים שהוא כאן הוא עדיין מרגיש חצוי. הגוף כאן והלב ברחוב רוגוזין, על בתי הקפה, האנשים שמכירים זה את זה והמבט לחופיה היפים של אשדוד.זנאתי למד בבתי ספר דתיים עד התיכון, ואז נשבר וסיים את הלימודים בבית ספר אקסטרני. המשפחה מסורתית, ויש דברים שהוא נושא עמו עד היום, כמו למשל העובדה שהוא מניח תפילין מדי בוקר. "אני אומר: 'שמע ישראל', 'תודה לאל'", הוא מחייך. "אני אדם מאמין. אומרים שאדם צריך שלושה עדים כשהוא עומד בפני שמים. ברית, שבת ותפילין. אז ברית יש, שבת לא הצלחתי לשמור כמו שרציתי בגלל שעבדתי, אבל תפילין אני לא מפספס. אני חושב שכל הרוחניות הזו מחזיקה אותנו על הקרקע, אופטימ ים, חזקים. אדם בלי אמונה מבחינתי הוא אדם ללא חוט שדרה. זה ממלא אותי".­ אין סתירה בין חיי המשחק הבוהמיים למסורתיות שלך?"לא, אין לי שום בעיה עם זה. המטרה שלי היא לעשות לאנשים טוב. אני מחובר לעצמי ולשם שלי, שהוא חיים­עוז, ואני מאמין בי ובאמונה שלי". חיבוק אצל אמא השורשים המרוקאיים שלו מלווים אותו באהבה לכל מקום שאליו הוא מגיע ומשמשים לו השראה בעבודה. אמו נולדה בעיר ספרו ואביו בא מוואזן, עיר שבה קיים קברו של צדיק. זנאתי מספר איך אנשים מבקשים בקשות וזורקים נרות דולקים לפתח המקום, שבו צומח עץ שאינו נשרף לעולם מאש הנרות.כשהוא מדבר על ההורים שלו והמשפחה המורחבת בכלל, הוא כמעט דומע. ללא האהבה והחום שהם מרעיפים עליו, הוא אומר, לא היה יכול להמשיך. עד היום, כשהוא בשיא הלחץ, הוא מוצא את הזמן לנסוע הביתה, לקבל חיבוק מאמא שלו, שאומרת לו כמה היא גאה בו, ולאכול את המאכלים שלה ושל הסבתא האהובה שלו. הן טורחות להכין עבורו קוסקוס מיוחד מסולת, חלב וחמאה או סכינה מרוקאית אמיתית כמו שהוא אוהב."אמא שלי היתה טבחית בבית הספר", הוא מגלה את הסוד, "אז אני הייתי מאפיונר גדול, והיו לי המון שעות מטבח איתה. מאז אני חולה על המטבח ועושה שקשוקות, אומלטים, סלטים, מרקים. הצ'יפסים שלי והפופקורן? חבל על הזמן."סבתא שלי היא האור שלי. אחד הדברים שאני לא מבין זה איך אנשים מדברים על סבתא שלהם כמו על חפץ. אמא שלי היא השמים והארץ בשבילי. וכך גם האבא והמשפחה כולה. גם אם יש לי קרוב בסוף העולם, אני אשמור איתו על קשר, כי זו הסביבה הכי נכונה, הכי טבעית. הם אומרים לי: 'חיים, אנחנו מתפללים בשבילך'. איפה רואים היום דברים כאלה? הם החיים שלי, הכפרה שלי. הם גאים בהצלחה שלי, מפרגנים לי. הם לימדו אותי להיות איש משפחתי, חם".הוא היה ילד שמח, שגדל בשכונה שנחשבה בעייתית למדי וסבלה מבעיות של פשע וסמים. "היום המצב כבר השתפר, אבל אז משפחות שלמות נפלו לתהומות, לא עלינו. אצלנו ההורים היו תמיד עם האצבע על הדופק".הוא עצמו לא נשוי, גר עם שותפה ורוצה מאוד להתחתן, למרות שחברה קבועה אין לו כרגע. "נישואים זה דבר נהדר, אבל אני לא מרגיש בשל לזה, כי אין לי היציבות הכלכלית המתאימה לעשות ילדים ולבנות בית. זה יבוא בזמן שלו. אני אומר שהסבלנות מרירה אבל פירותיה מתוקים", הוא מתפייט, "וזה יגיע בעיקר כשאמצא מישהי שאותה אוהב כמו את אמא שלי. אם אני מוצא אותה אני מתחתן מחר!".