איום מוזר /יומן מעריב התנגדות לנסיגה חד צדדית, המושמעת כבר מזה זמן, חושפים הסורים את האינטרס שלהם בישיבת צה"ל בלבנון, כקלף מיקוח מרכזי במשא ומתן שהם מנהלים עם ישראל רוביק רוזנטל 12/03/00 שר החוץ הסורי פרוק א­שרע חזר ואיים אמש על ישראל לבל תיסוג נסיגה חד צדדית מלבנון. על פניו זה איום אבסורדי: סוריה מתנגדת למהלך שאותו תובעת היא עצמה במשך שנים, והוא מובן מאליו מנקודת מבט ערבית, רק מפני שישראל עומדת לבצע אותו מרצונה. בהתנגדות לנסיגה חד צדדית, המושמעת כבר מזה זמן, חושפים הסורים את האינטרס שלהם בישיבת צה"ל בלבנון, כקלף מיקוח מרכזי במשא ומתן שהם מנהלים עם ישראל. בכך הם מאשרים את האסטרטגיה של ברק, המשתמש בלבנון כדי לדחוק את סוריה להשלמת ההסכם. עכשיו, לאחר החלטת הממשלה על נסיגה בכל מקרה, הכדור בידי הסורים. מונחים ומהות השם המפורש "מדינה פלשתינאית" חוזר שוב אל התהליך המדיני. עד לפני זמן לא רב הוא הופיע רק כאיום פלשתינאי להכרזה חד צדדית על מדינה. עתה הוא עולה כמרכיב אפשרי של ההסכם המתגבש והולך. הימין, כדרכו, מתנגד, אם כי גם בו כבר נשמעים קולות שונים. נראה שחלקים מסוימים בתוכו לא הפנימו עדיין את העובדות הפשוטות: יש ישות מדינית פלשתינאית מזה כמה שנים, היא מקיימת פוליטיקה עצמאית, מוכרת ככזו בעולם כולו ובוודאי אינה חלק ממדינת ישראל. השד הקרוי "מדינה פלשתינאית" הפחיד חלק גדול מהציבור בעבר הלא רחוק. היום השד הזה אינו יותר מהגדרה פורמלית למצב הקיים ממילא. מי שרוצה להשפיע על התהליך המדיני, לא יועיל לעצמו אם יילחם מלחמות מאסף. משפט מיותר תומר טבק, שהואשם באיום באקדח צעצוע על עובדת בטחון, אינו הישראלי הראשון הנשפט בחו"ל, אבל זו הפעם הראשונה שמשפט כזה עורר עניין ציבורי, הזדהות גורפת עם הנאשם, נסיונות התערבות של שר המשפטים ושמחה כללית על זיכויו. לרגע נראה שאם היה טבק נשלח לבית סוהר, היה נגרם משבר ביחסי ישראל ובריטניה.בהעמדה המוזרה של טבק לדין בא לידי ביטוי פן פורמליסטי, חסר הומור ובמידת מה אנטי ישראלי (תומר הוצג כ"מאצ'ו הישראלי המתרברב באקדחים") בתרבות המשפט הבריטית. השופט חמור הסבר תבע מטבק "להתנהג בבריטניה כראוי". מוטב היה לו הפנה את דבריו למערכת שהביאה את טבק לחודשיים של סיוט משפטי. תפקיד מערכת המשפט בכל מקום היא לטפל בעבריינים אמיתיים, כולל באלה שמנופפים באקדחי אמת מתוך מטרה לפגוע, ולא לפעול בנחישות לכך שנער יישלח לתקופה ארוכה בכלא על מעשה שלא היתה בו כוונת זדון.