אשכנזיות, שימו לב בגיל 53, יובל שנים לאחר שעלתה לישראל ממרוקו וכשמאחוריה 20 שנה באקדמיה, ד"ר הנרייט דהאן עדיין לא מרגישה שייכת. עם צאתו לאור של הספר "מין מגדר פוליטיקה", שבו מופיע מאמר שלה, מספרת דהאן בגילוי לב על זעמה האישי שהפך לקריירה אקדמית מצליחה שרית פוקס 11/02/00 הפמיניזם של הנרייט דהאן­כלב מדמם. לא הכרתי פמיניזם כזה, נישא על גב לוחמת נוגה אך מפויסת כל כך. את הדיאלוג עם דהאן, שמכריזה כבר שנים באקדמיה ובפורומים פמיניסטיים כי קיים שעבוד קולוניאלי של נשים מזרחיות בידי נשים אשכנזיות, דמיינתי אחרת.היא, שהיתה ב­94' מיוזמות פרישת המזרחיות מכנס הפמיניסטיות הישראליות כדי ליצור כנס משל עצמן; היא, שמציירת במאמריה באירוניה חריפה את הקשר בין ההגות הציונית, הגזענות והנשיות, הצטיירה בדמיוני כאשה תוקפנית ומרה. כי בעצם היה עליה להיות אפופה בזעם מוכפל או משולש: על הקיפוח הנשי ועל העלבון העדתי ועל בגידת אחיותיה הפמיניסטיות האשכנזיות בפמיניסטיות המזרחיות.עם צאתו לאור של מאמר שכתבה, "פמיניזם בין מזרחיות לאשכנזיות", בתוך הקובץ "מין מגדר פוליטיקה" בסדרת קו אדום של הקיבוץ המאוחד, וכן השתתפותה בתערוכה "מזרחיות" בגלריה עמי שטייניץ בתל­אביב, פניתי אליה. דהאן עמדה על כך שאבוא לראות איך היא גרה בבאר­שבע. "מראה הבית חשוב ממאה ראיונות", אמרה. חשבתי שאולי היא גרה בבית מרוקאי מוזיאלי שיחשוף בפני את יפי תרבות קזבלנקה, עיר הולדתה. או הפתעה אחרת. ואכן היתה הפתעה.בגיל 53 מתגוררת דהאן, גרושה ואם לנער בן 13, בתנאים של זוג צעיר בתחילת חייו בשיכון בבאר­שבע. זה לא עוני חס וחלילה. אלה הם רהיטי פינת הסלון המכוסים בד ורוד זמני וארגז עם חפצים בכניסה לבית ודלת אחת חסרה בארון המטבח. אחרי כמעט 20 שנה באקדמיה, קודם באוניברסיטה העברית ואחר כך באוניברסיטת באר­שבע, הנרייט דהאן אינה מעמד בינוני והמנוחה והנחלה רחוקים כתמיד."זאת דירת משכנתה שמשלמים עליה כל החיים", היא אומרת. "אני לא שייכת לשום מקום. כשאני חוזרת למעברה אני מרגישה שייכת, ובאקדמיה אני לא שייכת. משהו לא נקבע אצלי כאדם בתוך חברה. חיפשתי בשכונה הזאת, בבית משל עצמי, עוגן".­ ומצאת אותו כאן?"אין לי כאן מה שהבריטים קוראים בשם תחושת מבצר. אני לא מרגישה פה בטוח מהבחינה הכלכלית למשל, כי אם לא אשלם משכנתה אפשר לזרוק אותי מפה. אני מקווה שבסופו של דבר תהיה לי קביעות באוניברסיטת באר­שבע".­ רכשת עוגן ובכל זאת נשארת ארעית?"התברר לי שההשתעבדות למשכנתה והתלות בשיפוצניקים ובמתווכים מפקיעות ממני את ההרגשה שזה שלי. כי בינתיים ההרגשה שזה לא בטוח, ואחרי ששברתי את כל הקירות ואמר תי שאעשה עם מעט הכסף שלי מה שאני רוצה, זה לא מה שאני רוצה בסוף. ומהשכנים מטפטף. זה לא בית. זה שיכון. ואז כל חור בקיר מתברר כחור בחלל ולא בבלוק. וזו מין רדיפה של לתפוס איזה משהו ממשי ולא להצליח להיאחז בו". הזעם מעובד לצער רק לכאורה כמובן אנחנו מדברות על הדירה. בעצם זוהי שיחה על מגורי דהאן בעולם ותחושת הקביעות בו והשייכות אליו. היש בכלל דירה הולמת לאדם עקור?בשש שעות שיחה בערך הציגה בפני דהאן חיים מאכזבים, שהיו בהם עלבון, קורבניות, הקרבה ומעט מדי תגמול או אהבה. הזעם שהפעיל אותה מאז גיל ההתבגרות ועד לשנים האחרונות עובר עכשיו תהליך עיבוד לצער.הצער הוא על בזבוז המשאבים של אשה כה מחוננת שחיתה עד הצבא בתוך זהות גנובה של אשכנזייה אמידה מצרפת ואיכשהו הצליחה להרחיק את חבריה מבית הוריה כדי שהאמת לא תתגלה. ועל עלבון המעברה המעופשת, והמאבק ללחם בבית, וגזילת השם הנרייט ממנה לטובת השם אהובה בידי אחת הגננות, ותחושת הבושה שהיא מרוקאית שהוזרקה לה על ידי הסביבה, ונטישת האב את הבית, ותחושת המפלה של אמה שחלתה בסרטן, והצורך להיות ראש משפחה בגיל ההתבגרות, מפרנס ראשי במקום האב, והחשבון המבעבע עם אבא שלקח את הביטחון והאמון והסיכוי להרגיש נאהבת ביום שבו יצא מהבית. והנישואים שבהם פרחה נשיותה סוף­סוף אחרי שנות סגירות, כשהיתה כבר בת 40, ופירוק הנישואים.17 שנים לימדה ד"ר דהאן באוניברסיטה העברית בחוג למ דע המדינה ולא קיבלה קביעות. גם מפני שזה מצבם הכרוני של מורים אחרים בחוגים אחרים באוניברסיטאות, ואולי גם מפני שלרוב האוניברסיטאות יש נטייה שמרנית חזקה ודעות חריגות כשל דהאן ואולי גם אישיותה הלוחמנית עלולות לאיים עליהן. כיום מלמדת דהאן בבית הספר לניהול באוניברסיטת בן­גוריון ומתמחה בפוליטיקה אתנית ובלימודי נשים.אחרי שסיפרה מה שסיפרה בגילוי לב ביקשה דהאן שאגנוז את ההתבטאויות שעלולות לפגוע ביקיריה או שאוותר לגמרי על הפן האישי של הכתבה. הזכרתי לה שלא מדובר במגזין מקצועי, ודהאן אמרה בכנות האופיינית לה: "בעצם את צודקת כשאת מחפשת את נקודות החיבור בין סיפור החיים לתורת החיים. אני לא מסתירה את זה. יש צביעות ביומרה לאובייקטיביות במחקר. ראיתי אצל חוקרים גדולים איך משמש המחקר כלי לביטוי עצמי שזיכה אותם בהכרה בינלאומית כמדענים. בעניין הזה אין לי יומרות. אני מנסה לומר בצורה מדעית מה שאני מכירה וחווה". מקזבלנקה למעברה לתערוכה בגלריה עמי שטייניץ שעוסקת בפמיניזם מזרחי (האוצרת היא שולה קשת) התבקשו המשתתפות לארגן מיצב קטן ובו יומן אישי שמעליו תלויים על שרשרת חפצים משמעותיים. על כריכת היומן שכתבה הדביקה דהאן קרעי מפית ארוגה, ובין הקרעים שלושת כרטיסי הביקור שלה: חברת הנהלת בצלם, מרצה באוניברסיטה העברית, מרצה באוניברסיטת בן­גוריון. "הזהות היתה ארוגה, רקומה, הרמונית ואסתטית", היא אומרת. "זה מה שלאמא שלי שנולדה במרוקו יש. אני קיבלתי רק קרעים, אני מסתובבת עם תגים פורמליים".את הקרע הראשון חוללה הגננת הטובה שליטפה להנרייט את השיער בגיל שלוש ואמרה במבטא ייקי: "את כל כך יפה, שאת נראית צברית ולא מרוקאית"."את המשפט הזה שמעתי המון פעמים גם ממורים ומחברים", אומרת דהאן. "הבנתי שלהיות יפה ולהיות מרוקאית זה משהו שיוצר מתח פנימי, וכנראה למרוקאים יש מראה מסוים שלא כדאי להתהדר בו. תמונת העולם שלי הלכה והתגבשה על פי פיצול ברור בין טוב לרע, מזל לחוסר מזל, לאורך ציר של מוצא".גננת אחרת, אגב, אמרה להנרייט שהיא כל כך אוהבת אותה שהיא מחליפה לה את השם לאהובה. שם שליווה אותה עד הצבא.­ מה את זוכרת או יודעת על קזבלנקה של ילדותך?"מזיגה של תרבות צרפתית וערבית, בשפה ובמוזיקה, מסגד ענק אבל גם ריביירה אירופית. סיטי גדולה עם שווקים של ריח דגים מטוגנים, פיאצה עם בתי קפה ענקיים בסגנון פריזאי עם גברים בלבד. אבא שלי העריך את התרבות הצרפתית והשתכנז עוד במרוקו. הוא היה פקיד בנק בדרך לקידום. אמא נחשבה משכילה. היא למדה בהצטיינות קצרנות, מקצוע שנחשב קרייריסטי".­ איך נפגשו הורייך?"אמא נולדה במרקש ואבא בא לבקר שם. היא היתה יפה, והסיפור הסוער ביניהם דמה לרומיאו ויוליה בגלל סירוב משפחת אמי לשידוך. כי אבא היה בן של תופרת ענייה ואמא היתה נכדה של רב שנחשב צדיק קדוש שעל קברו השתטחו. כשהלכה ברחוב היו מנשקים לה את הכתף כי היא הנכדה של הקדוש, ואם תשאלי אותי, גם היום, אחרי כל תלאות החיים, היא מסתובבת עם הילת הקדושה שנותנת לה את הביטחון שאני כל כך מחפשת".­ על איזה רקע הם עלו לארץ, ציונות?"הסיפור הזה לא מובן לי לגמרי. כנראה היה כאן שילוב בין התערערות היחסים עם הערבים להמולה שהיתה סביב, השנה היתה 49', שצריכים לארוז, מין לחץ חברתי לנסוע. אחותי היתה רק בת חצי שנה. איל, הבן שלי, עו שה עכשיו עבודת 'שורשים' לבית הספר, חיפשתי ומצאתי את התמונה הזאת".דהאן מראה לי גבר ואשה צעירים הדורי גוף, שני תינוקות גלוחים, באמצע דגל המדינה ולמטה כתוב: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".דהאן: "שני אנשים משכילים ירדו בחליפות ורוססו בדי.די.טי. לאחותי גם עשו הקרנות נגד גזזת. ואז תקעו להם דגל בידיים וצלם מקצועי הנציח את התמונה. זה שראו אז את העולים מהרי האטלס כמקשה אחת עם עולים שעברו חצי התמערבות זה מאוד בעייתי בעיני. אבא התחנן שלא ירססו את הילדים שלו, ולבסוף נעתרו לו."שלחו אותנו למעברת האוהלים בפרדס­חנה. אני זוכרת תעלת ביוב, הרי זבל. אחותי חלתה בדיזנטריה. אחות שבאה לייעץ לאמי איך לגדל אותנו דיברה על גידול ילדים כעל המצאה ציונית. הרצפה היתה רצפת אדמה ואמא שלי מצאה פעם עקרב על החיתול של אחותי".­ כילדה הבנת שמשהו נורא קורה?"עד גיל חמש חשבתי שאני היא זו שעושה משהו רע, שהכל בגללי, שמשהו לא בסדר אצלי ובגלל זה כל המצוקה".­ והורייך?"באותה תקופה הם עוד היו חזקים. הם נשחקו עם השנים. אבא עבד בבית חרושת לבלוקים ואחר כך בקטיף תפוזים. מאוחר יותר הפך לפקיד בדו אר ופקיד בעמידר. הוא התקדם עד הפנסיה והגיע להיות סגן מנהל מחוז ירושלים בעמידר. אבל הוא התקדם בלי לנופף בפנקס האדום, למרות שהיה מפא"יניק, ובלי לרקום קשרים. הוא האמין שעבודה שחורה ונאמנות ויושר מקדמים אדם במקום עבודתו. בלי פרוטקציה ובלי קשרים. לאור החינוך הזה לקח לי שנים עד שהבנתי שאני צריכה להיות מרושתת ולא רק טובה. אבא יכול היה להגיע רחוק יותר מסגן. הוא היה שאפתן ותמיד היה פער בין מה שרצה למה שהשיג."בינתיים, אגב, נולד לי אח בארץ. אבא לא היה סבלני לעובדה שאמא, שמגדלת את שלושתנו, לא לומדת מהר עברית ולא משתלבת בחברה. הוא הסתגל טוב ממנה, למרות שהיא לא נפלה ממנו בכושר ללמוד. עד שהאכזבה גרמה לפירוד ביניהם". "היינו רעבים" ­ מתי עזבתם את המעברה?"בחורף 50' העבירו אותנו עקב מזג האוויר הקשה ממעברת פרדס­חנה למעברה בטבריה וקיבלנו צריף. אני זוכרת טעם מופלא של עגבנייה מאותה תקופה, טעם שאליו התגעגעתי בשנות הרעב כשאבא עזב את הבית. מאוחר יותר עברנו לשיכון קרוב לנוף המדהים של הכנרת. התקופה היתה יפה. טיילתי בהרים וראיתי קיפודים ועץ דומים ואת המחצבה בהרים."אבל אמא לא עמדה במזג האוויר של טבריה, היו לה מיגרנות, ועברנו לחולון. אבא הכניס אותנו לבית הספר הס הטוב, האשכנזי, המרוחק יותר מקילומטר מהבית. עד אז למדתי עם ילדים דומים לי מהמעברה. פתאום גיליתי שכל הילדים לומדים פסנתר, כינור וחליל. נורא רציתי להיות כמותם. היינו שתי ילדות מזרחיות בכיתה. בילדה השנייה הילדים התעמרו. הזדהיתי איתה וזה גמר את הסיכויים החברתיים שלי בכיתה. חוץ מזה הידרדרתי פלאים בלימודים."המצב הכלכלי היה קשה, המשכורת של אבא לא הספיקה. חיינו מלחם ומרגרינה בעיקר, שקנינו בהקפה. אהבתי לצייר עם מקלות רטובים על החול במקום החוגים שלא היו, אבל אבא אמר: 'תעזבי את הציורים האלה. קחי ספר ותלמדי במקום'. הוא כל כך רצה שאצליח בלימודים." אמא ראתה שאני נחלשת בלימודים ולא משתלבת בכיתה ובאה לבית הספר לדבר עם המורה כל יום שלישי וחמישי, עד שהמורה אמרה לה: 'תגידי, מה את חושבת, שזה שוק פה שאת עומדת וצועקת כמו תגרנית?'. אמא נפגעה עמוקות ולא חזרה לשם להגן עלי. ואז אבא קיבל ג'וב בירושלים".­ פרק חדש?"אפשר להגיד. ילדה בת שמונה מחליטה על דעת עצמה מתוך אינטואיציה עמוקה לא להגיד עוד ח' וע'. השתכנזתי. היה לי דימוי בבית ודימוי בכיתה. סיפרתי שנולדתי בצרפת, דאגתי שלא יבואו אלי הביתה ולא ישמעו את הערבית של אמא שלי. גייסתי לטובתי את הידע שהיה לי מאמא על המהפכה הצרפתית, נפוליאון, אמיל זולה, ויקטור הוגו."בסופו של דבר אבא שלי לא עמד במפח הנפש שהילדים לא מצטיינים בלימודים והאשה לא משתלבת והמשכורת לא זורמת. התחילו חיכוכים ביניהם. החיים הפכו לגיהנום. אמא יצאה לעבוד אבל אבא טען שזה לא משכורת מה שהיא מביאה והיא אמרה: 'אני לא עובדת יותר'. וזהו. שם מתחילה ביוגרפיית חוסר הביטחון. אבא הולך, ופתאום אני רואה את הנעל נעלמת מאחורי הדלת הנסגרת".­ ומה קרה לאם ולילדים?"כולנו חווינו את אובדן הביטחון ופעירת התהום. אמא נשברה כי הי א אהבה אותו עד כלות. היא לא ציפתה שיעזוב, העלבון שבר אותה. לא היו לה קשרים בחוץ והיא היתה צריכה לפרנס כי סירבה לתת גט, ואבא בתגובה לא נתן כסף. וגם השאיר חובות. ואנחנו, הילדים, שקיווינו שאבא יחזור, יעצנו לה לא לתת לוגט."באותה תקופה התחיל להצטבר אצלי כור אטומי של כעס כלפי העולם. פחדתי לכעוס על אבא, כי אם אכעס עליו אולי הוא לא יבוא יותר. לפנות בוקר ניהלתי איתו שיחות דמיוניות: איך אתה מרגיש שקנית לחברה החדשה שלך יהלום ואני רעבה? אפילו עכשו אני נחנקת כשאני מספרת לך את זה. זה נורא כואב שהחיים התגלגלו כך, ושמתי את הכאב בצד. המדעיות היא אמצעי ההגנה הכי טוב שפיתחתי. אם אני רוצה להגיד משהו על עצמי אני אומרת את זה באמצעות פרדיגמות. באותה תקופה התחדדה תחושת האי צדק אצלי. עד היום אני חושבת שצריך לקחת מהעשירים ולתת לעניים".­ והמצב הכלכלי?"היינו רעבים. אכלנו לחם ותה, לחם וריבה. אמא עבדה כעוזרת בית וכפועלת בבית חרושת והיתה לה קריירה מעליבה בת יומיים בבית רחל ינאית בן­צבי. בן­צבי פיטרה אותה כי היא אמרה שהיא מחפשת מבשלת ומנקה תימנייה דווקא. תימניות, לפי רעיית הנשיא, היו מנקות חר וצות מהמרוקאיות". "הייתי כל כך בודדה" ­ איך עבר עלייך גיל ההתבגרות? מה עם תנועת נוער?"הייתי חמישה ימים בנוער העובד והלומד אבל לא התאמתי להם. כעסתי על העולם ולכן הייתי אדם בלתי נסבל, אף כי הצלחתי איכשהו להיות נחמדה. הייתי מרוקאית, בת להורים שלא מתחברים לבאב אל­וואד והסלע האדום, ולא הכרתי מישהו שמכיר את דודו. לא דיברתי עם אבא. הייתי צמאה לאהבה ולחיבה ולנחמה. היתה לי הרגשה שהלב שלי מגיע חמישה קילומטרים קדימה מרוב כעס. סירבתי ללבוש תלבושת אחידה, נלחמתי על פתיחת שערי בית הספר שהיו סגורים, עד שהמורה אמרה: 'קחו אותה ממני'."פרשתי בכיתה י' לפני שיזרקו אותי. באותה תקופה הייתי משוכנזת לגמרי. הקטע המזרחי היה מוחבא לגמרי. יכולתי להנהיג את הבנות לאן שרציתי. נבחרתי לוועד של הכיתה. הייתי מעשנת, בורחת לשדות החיטה שהיו בבעלות רמת­רחל ובלילות מציירת עד אור הבוקר בשאריות של צבעי גואש שקיבלתי. פורטרטים, טבע דומם, אבסטרקט אגרסיבי".­ וחיי רגש אחרים? נשיות? מיניות?"בבית היו פחדים כבר בתחילת ההתפתחות הגופנית שלי שאם אני לא מגיעה בתשע בערב הביתה אז מחר אגיע בחצות, ובכלל אני עלולה להיות זונה. אבא המשתכנז היה בכל ז את משוקע בפחדים ובחרדות של חברות מסורתיות. שמעתי אותו מאשים את אמא בזה שאני מתפקרת והתחלתי לחשוב שאולי הבהלתי את אבא ובגללי הוא ברח".­ הזהות הנשית שלך הסתבכה והלכה."כן. היה מרכיב ההתבגרות שתיארתי לך ומרכיב המזרחיות: צריך להיטמע כי היופי של המרוקאים מוסתר בלכלוך, כמו שהעבירו לי. ובגלל שפחדתי שאבא יתאכזב ממני התחלתי לסגל לעצמי מניירות א­מיניות. זו היתה גם התמרדות באתוס היפהפייה. גזרתי את השיער כמו בן, לבשתי ג'ינסים, שיחקתי משחקי הישגיות עם הבנים, הייתי אתלטית טובה."ככל שהייתי יותר א­מינית כך קיבלה המיניות המודחקת כוח כפול ופחדתי עוד יותר שהיא תפרוץ ואבא יתגלה כצודק. זה קורה אולי לעוד ילדות. כל כך קינאתי בחברות שלי שהיו להן חברים. איתי אף אחד לא התחיל. רק אחרי הרבה שנים התברר לי שאיימתי על הבנים. הרבה גברים אמרו לי: 'היית יפה ומושכת. הייתי מאוהב בך, אבל הפחדת אותי'. ואני הייתי כל כך בודדה". "כך הפכנו לישראלים" ­ מי היתה הנרייט שהלכה לצבא?"בצבא נטשתי את אהובה וחזרתי להיות הנרייט. זה היה הרי שמי בתעודת הזהות. זו לא היתה לגמרי אלטרנטיבה מושכת, כי השם נראה לי פתאום מסורבל וזר והתחבר עם הנרייטה סאלד, אבל רציתי להיפטר מאהובה."לפני הצבא למדתי בבית ספר למדריכים בבית ברל ונרשמתי לבית ספר אקסטרני. ביום עבדתי כפקידה ובערב למדתי. בלילה הייתי ברמנית במועדון העיתונאים בירושלים. לפני הגיוס עשו לי במועדון את המסיבה הראשונה בחיי וגם פתחו שמפניה. אבל העולם נשאר חצוי. צריך לחזור לאמא לעזור לה לשלם את החובות. רציתי שמישהו יראה אותי בבר ויספר לאבא שבתו מתהוללת, למרות שכמובן זה לא היה ככה. לא ביליתי בלילה עם אורחים אף פעם. אבל רציתי לפגוע באבא, שזה בעצם לקרוא לו לעזרה. אבל השמועה על הברים לא הגיעה לידיעתו".­ הצבא היה תקופה משמעותית בעיצוב הזהות הקרועה?"נשים היו באותה תקופה מכשיר, והמכשיר היותר יפה היה צריך להיות פקידה של מח"ט או מג"ד, ולכן גורודיש לא נתן לי ללכת לקורס קצינות. הוא תקע אותי בלהיות פקידת אוגדה. זה נורא קומם אותי. השקעתי מאמץ בנטרול הנשיות. שידרתי אנטי פתיינות, וזה לא תמיד הצליח. היתה תחרות עלי, אבל לא הצלחתי ליצור קשר אמיתי."הייתי פקידה מסורה, אוהבת צבא, ועם זאת רציתי דרגות. נאבקתי על הזכות לצנוח ולא הצלחתי. לבסוף הלכתי לקורס קצינות והודחתי, כי באותה תקופה אחי נפצע קשה במלחמת ההתשה והיה לי קשה להתרכז. בתקופת הצבא, אגב, הייתי גונבת גבינה להביא לאמא בחופשות. וגם שמיכות שהחזרתי".­ ואחרי הצבא עוד לא היתה לך תעודת בגרות בעצם."אחרי הצבא הייתי בעיצומו של מאבק קיום. רציתי להתעשר ולהיות משכילה, כי רק בכוח ההשכלה אמצא לעצמי מקום בעולם. ירדתי לאילת לעשות כסף. עבדתי בנמל, הייתי מדריכת נוער וסללתי את הכביש לשארם. ירדתי לשארם וחייתי שם בקרון משלי לצד הקרונות של הפועלים הגברים. עבדתי משתיים בלילה עד עשר בבוקר."בתוך חודשיים כיסיתי את החובות של אמא וגם קניתי טלפון, ספה, כורסאות, שולחן עם מפה ופטפון. ככה הפכנו לישראלים. אבל את את עצמי איבדתי, ולחזור לעצמי לקח לי עשרות שנים, מהצבא עד אחרי הדוקטורט. רגשית הייתי חסומה. אשה צעירה שקועה במאבקי הקיום והנשיות שלה בהקפאה. הייתי אטרקטיבית אבל 'אני אקבע את הגבולות. אתם לא תפגעו בי'". "הכעס והמרירות התחילו לבעבע" בגיל 22 עבדה הנרייט דהאן כברמנית בלילות ובבקרים היתה פקידה אצל עושה תריסי אלומיניום, תוך כדי השלמת תעודת הבגרות. היא ניסתה להיות אמרגנית עם שותף שפתח משרד בתל­אביב. כבר באילת שמעה על אורי גלר וארגנה לו (וגם לירדנה ארזי ואחרים) הופעות."בגיל 24 גמרתי את בחינות הבגרות בציונים טובים", היא מספרת. "רציתי ללמוד פיזיקה או רפואה, אבל זה לא היה אפשרי עם שתי משרות כדי להחזיק את המשפחה. הגט ניתן בינתיים ואמא הפסיקה לעבוד. בשנה הראשונה בחוג למדע המדינה קרא לי ראש המחלקה, זאב שטרנהל. חשבתי שרוצים להעיף אותי, אבל התברר שהייתי אחת משלושת הסטודנטים שקיבלו את הציונים הטובים של המחזור. אמרתי: 'באמת? אבל אין לי כסף להמשיך'. שטרנהל סידר לי מלגה".מכאן ואילך יכלו חייה של דהאן היפה והמבריקה להתנהל בשגשוג איטי או מהיר, אבל לפחות בקו בוטח. זה לא קרה. אמה חלתה בסרטן ודהאן עברה לגור איתה ולטפל בה. "אני חושבת ששחטתי אז את אלוהים", היא אומרת. "התחלתי לקרוא את ניטשה בכיסוח. הרי רק התחלתי לנשום, קיבלתי ציונים גבוהים. רציתי לפצות את אמא, ובלי לשים לב לקחתי מעצמי שנות קידום בקריירה והכרויות עם גברים. הכעס והמרירות התחילו לבעבע. והאקדמיה נתנה לי את הסיר להכניס לתוכו את החומרים".עבודת הדוקטורט שלה עסקה בפנתרים השחורים ובפרשת ואדי סאליב. דהאן אבחנה בה כיצד מנעה המדינה מאותה מחאה חברתית להתנהג כמערכת כאוטית שמארגנת את עצמה ובלעה אותה. הפנתרים הוצגו על ידי המדינה כפושעים שאינם ראויים שיפתרו את הבעיה שלהם. המדינה לקחה על עצמה לטפל בבעיה במקומם, כי למדינה יש הרי זכות. מינו ועדה, הקציבו תקציבים ושלחו את ילדי ואדי סאליב לקייטנה.בגיל 40 נישאה דהאן למכונאי שנדד בעולם ולא היה מחויב למקצוע או לקריירה, מין ילד פרחים מאוחר."כשנישאתי נפתחה אצלי מגירת הנשיות שהיתה נעולה", היא מספרת. "נפגשתי גם עם האמהות שבי. הנישואים ארכו שבע שנים. בעלי היה תימני יליד הארץ. האהבה היתה גדולה. אני לא יכולה לתאר את זה אחרת, אבל הוא היה יותר רציני מכל הלפלפים של האוניברסיטה. הוא ידע את המפתחות הנכונים לאזורי הרגש שלי שהיו זנוחים עשרות שנים. חייתי באופן מופשט ואינטלקטואלי, והוא היה אדם חושני. נפגשתי עם עצמי רגשית ומינית."אבל אי אפשר לקיים בית בורגני בצורה ספונטנית ואינטואיטיבית. הרגשתי חוסר פרטנריות. גרים באותו בית אבל כל אחד לעצמו. רציתי שותפות אמיתית. לפצות את עצמי על שנים של חסר. הוא לא עמד בזה. בשנה שבה גמרתי את הדוקטורט התגרשתי וחזרתי להסתגר. את הכוחות למרוץ אחרי בית ומקום עבודה שאבתי מהמחויבות לאיל. עשי לילד שלך חיים הכי טובים שאת יכולה". "הציונות דפקה לי את הצורה" ­ מתי פרצה התודעה הפמיניסטית­מזרחית שלך?"ב­89' הבנתי שלא אוציא פרנסה מנושא המזרחיות כי שונאים אותו בארץ. עשיתי דוקטורט צללים, שלא מקבלים עליו תואר, בפמיניזם. חפרתי בכל הספריות, קראתי מאמרים, השתתפתי במחקרים והתמחיתי בלימודי נשים. אז גיליתי מאמר על נשים שחורות בארגונים פמיניסטיים בארצות הברית שחוו דיכוי בידי נשים לבנות בתוך הארגון הפמיניסטי שבו היו חברות. הבנתי שזה מה שקורה לי בתוך הארגון הפמיניסטי שאני חברה בו."כשאני אומרת: 'רגע, גם אני רוצה לדבר', אומרים לי: 'לא, את תכתבי את הסטנוגרמות; לא, את תכתבי את השלטים'. ולא אנקוב בשמות של הפעילות שהן בנות הפלוגתא שלי. אני אומרת להן: 'אתן מדכאות אותי', והן אומרות לי: 'לא נכון, תסבירי לנו'. אני טוענת שהמזרחיות עושות את העבודה השחורה והאשכנזיות הן אלה שנוסעות לפסגת השלום בחו"ל או לנסיעות של הסברה, והן מבקשות שאוכיח".­ הטענה של דיכוי נשים על ידי נשים בארץ היא מקורית שלך?"כן, נדמה לי שזה חידוש מחקרי, אבל נכתב על הנושא באנגלית".­ את גם טוענת שנשים אשכנזיות מדכאות נשים מזרחיות כמעסיקות או כנותנות שירותי חינוך ורו וחה ציבוריים."מי שיושבת בוועדת ההשמה שקובעת איזה ילד ילך לאן היא בדרך כלל פסיכולוגית אשכנזייה. מחזיקת הכוח בידיים, כעובדת סוציאלית, פסיכולוגית, מורה או משרתת ציבור אחרת, עומדת מול זו שזקוקה לשירות, נפגעת אלימות, אם חד הורית, בת למשפחה נפגעת סמים, שהיא פעמים רבות מזרחית מהפריפריה."חולשה של אשה מזרחית שונה מזו של אשכנזייה בגלל דינמיקה כלכלית. ככל שנשים נמצאות ברובד גבוה יותר הן נאבקות מול משרות של גברים, בעוד שנשים מרבדים נמוכים יותר משרתות נשים מרבדים יותר גבוהים. נשים מעסיקות עוזרות ומטפלות והופכות אחראיות לדיכוי נשים אחרות. בעניין זה דומות הישראליות לנשות העולם השלישי, שבו יחסי הנשים ניזונים מנורמות קפיטליסטיות קולוניאליסטיות."נשים אשכנזיות הן הבוסיות של נשים במשרות נמוכות. הן דוהרות על גב המזרחיות לעבר קריירה. למזרחיות, יותר מלאשכנזיות, יש כושר תנועה מוגבל בסולמות ההשכלה, המקצוע, הקריירה ומקום המגורים. מזרחיות מאיישות משרות עתירות עבודה ונמוכות סטטוס ותגמול. האשה המזרחית פחות נגישה לערוצי העוצמה של משאבים כלכליים. רובן המכריע של האמהות החד הוריות הן מזרחיות, ו הן מאכלסות נכבדות של אוכלוסיית העוני. במקרים של מאבקים פמיניסטיים רבים הוקדשו הכוחות למאבקים שמפירותיהם נהנות נשים במעמד הבינוני והגבוה".­ ומה אומרות אחיותייך הפמיניסטיות על האשמות אלה?"ברגע שמזרחית טוענת את זה, האשכנזייה מתחפרת ומתגוננת: 'אני לא מוכנה לשלם את המחיר על הדי.די.טי שעשו אבותי'. הלוואי שיכולתי לשחרר את האשכנזיות מתחושת האשמה הזאת. היו כאלה שהתרתחו ואמרו ממש: 'טוב, אז אנחנו גזעניות'. הדור השני והשלישי עדיין חש עצמו חלק מהאתוס הציוני, ואני לא יכולה להביא אותן לשיח משוחרר מאשמה. כי יש לנו הרי מסגרת תרבותית חברתית לחיות בה, וכאחיות אנחנו צריכות להעצים זו את זו. אם נצליח, הנשים יכולות להוביל לפתרון המתח העדתי בישראל".­ הזכרת ציונות. את מרגישה את עצמך חלק מהאתוס הציוני?"אני מגדירה את עצמי כאשה יהודייה ערבייה עם תסביך ציוני. כן, אני יודעת, זו הגדרה סיסמתית מעצבנת. את המזרחיות הלבישו עלי. אני רואה את עצמי מרוקאית שהממסד הישראלי כרך עם תימנים, סודנים, כורדים וכו'. באשר לתסביך, הזריקו לי מנות גדושות של ציונות לוורידים, כולל חומר שאומר שההורים שלי מלוכלכים, מסריחים ופרימיטיבים. הייתי אז חסרת אונים, לא יכולתי לבקר, לדחות או לשפוט. הזריקו לי את שיר 'הרעות' ואת השואה, כמויות אדירות של קולקטיביזם וצבא כחול עיניים."אני חושבת שהציונות די העיקה עלי ודפקה לי את הצורה. הורי חוו את החוויה שהם מרוקאים שלא עומדים בסטנדרטים הישראליים, ואבא לא ידע להיות מפלגתי כנדרש. לא היתה לו נגישות למשאבים. הוא השתכר מעט מדי ואז התפרק הבית". "פמיניזם לנשים שיש להן הכל" ­ מה היית רוצה שיקרה במצב של סולידריות בין פמיניסטיות מזרחיות לאשכנזיות?"הייתי רוצה שהפמיניסטיות האשכנזיות תעשנה למען המזרחיות מה שהן עושות למען הפלסטיניות. כשצריך לכנס ועידה או להרכיב ועדה בארגוני נשים, יושבת מטרוניטה אשכנזייה ואומרת: 'אבל אין אף פלסטינית. חייבים לתת להן ייצוג'. אף פעם לא שמעתי אותן אומרות: 'צריך לתת ייצוג למזרחיות'. לאתיופיות כן, כי זה מאוד סקסי. להן יש צבע וגזע."הפמיניסטיות המזרחיות רוצות נתח במשאבים. חלק שווה במערכת החינוך, התרבות והאנרגיה. שמחצית מכלל חברות הכנסת תהיינה מזרחיות. אני חושבת שמה שטוב לאשכנזיות טוב אך ורק לאשכנזיות. היטיבה לבטא את זה החוקרת האמריקאית השחורה בל הוקס כפמיניזם לנשים שיש להן הכל, פמיניזם שבע ובורגני".­ איך הצליח הכנס הפמיניסטי המזרחי שארגנתן?"התברר שלנשים מזרחיות יש סדר יום משלהן גם אם יש נושאים אוניברסליים. אסטרטגיית הפתרון חייבת לקחת בחשבון התנסויות של כל תרבות. סדר היום של נשים מזרחיות לא בנוי משוויון בצבא או מקידום נשים בדירקטוריונים ובשגרירויות או מקידומן של טייסות. הוא בנוי משיפור החינוך של ילדיהן, השלמת ההשכלה שלהן".­ המתח העדתי בישראל רלוונטי היום כמו בימי ילדותך?"במפורש כן. דחקו אותו והוא יפרוץ שוב. הבעיה העדתית לא מחוברת בהכרח למצוקה של שנות החמישים והשישים, אלא לזהות ולתרבות. בספרי ההיסטוריה שהבן שלי לומד יש 11 עמודים מתוך 400 על עדות המזרח, וכתוב שם שירדה עליהם חשכת ימי הביניים, ושהבאנו, הורי ואני, ערכים שליליים. את יודעת שאפשר עוד להשיג בחנויות את ספרו של לוין קיפניס, זוכה פרס ישראל, 'רומיה המטפלת הקטנה', ובו הסיפור על ילדה תימנייה מלוכלכת שאשכנזים לוקחים אותה, מנקים ומסרקים, מחליפים לה את השם למוריה ובסוף מחזירים אותה להורים שלה ואומרים: הנה, עשינו ממנה בן אדם. הספר נדפס כקלאסיקה לילדים ב­81'."תלמידי בתי הספר לחינוך עדיין חשופים לספרים כמו זה של קרל פוירשטיין ורישל מ.:'ילדי המאלח ­ הפיגור התרבותי אצל ילדי מרוקו ומשמעותו בחינוך' (מכון סאלד והסוכנות היהודית תשכ"ג). הספר מדבר על פיגור בהתפתחות אינטלקטואלית של בני נוער ממרוקו בעקבות מחקרים לא מילוליים שונים, על היעדר סקרנות מצידם, על יכולת הסתכלות לקויה. הם אפילו מתייגים ילדים כמוני כבעלי נטייה לסטיות מיניות והומוסקסואליות".­ ועם זאת, באופן מוזר, את לא נשמעת כמי שספחה אליה מרירות."לאחרונה אני תופסת את עצמי ברגעי פיוס, אבל מעשה קטן יכול להחזיר אותי בבת אחת לתחושה מרה. לפני זמן קצר אירחה אותנו, הכותבות בספר 'מין מגדר פוליטיקה', הוועדה למעמד האשה. אבל כשיצאה הודעה לעיתונות והוזכרו אמירות של הדוברות האחרות במפגש, לא נכללתי ביניהן. לפני 40 שנה הייתי אומרת: זה בראש שלך. לפני 30 שנה הייתי אומרת: את לא מספיק טובה. לפני 20 שנה הייתי אומרת: טוב, יש לך מתחרות. אבל כשיותר מדי פעמים זה קורה אני אומרת: יש לי הסברים לזה".