נעים להתווכח עם א. א. פו אדגר אלן פו, העקרון הפואטי, תרגום: ידידיה פלס, טעמים, מבחר כתבי- מופת באסתטיקה, הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, 94 עמ' רן יגיל 28/01/00 המתרגם ידידיה פלס וחוקרת הספרות והמסאית צפירה פורת חברו יחדיו כדי להעניק לנו את הספרון הקסום הזה, הכולל מסה שלמה, 'הגיון הקומפוזיציה' ושני פרגמנטים משתי מסות אחרות של פו ­ 'העקרון הפואטי' ו'פשר השירה', וכן קטע מתוך הרצאה של ת.ס. אליוט 'מפו עד ואלרי'. ספר זה הוא אתגר לכל מי שיש לו יומרה לדון בפואטיקה. פו היה מבקר אמיץ אשר יסר בשוטים ובעקרבים את בני דורו. פורת מראה את מידת הדואליות שבכתיבתו: רצונו להסתמך על הרגש ועל ההשראה מצד אחד, ועבודתו המאומצת והדידקטית, הנחשפת בכתביו, מן הצד האחר. ועם זאת, פו מבקש להמיר דידקטיקה רציונליסטית בהירה בדידקטיקה אפלולית עמומה. הוא מבקש לגרות ולהעלות את הרוחות האחרות מן הלא­אני האוקיאני, את כל אותו צבא­צללים, המתעורר ועולה בדומיית חדרו של הסטודנט הרואה את העורב בשיר המפורסם של פו. תפישת השיר של פו, כפי שהיא עולה מן המסות, יש בה יסוד חזק של רומנטיקה. הוא מבקש מן השיר להיות קצר, עד מאה שורות, תמציתי, רווי רגש ונתפס בזיכרון האדם. הוא מעלה בזמן אמיתי מושגים שמבחינתנו כבר הספיקו להתקבל עד היום, וגם להיטלטל ולהידחות בשנית: הגאון היוצ ר, תחושת הקורא בזמן הקריאה, דחיית האפוס המלאכותי בשירה האנגלית­אמריקנית, ניתוק הספרות מכל התחייבות, המוסיקה כאמנות הטהורה והנעלה ביותר אשר אליה כל האמנויות שואפות להגיע.אך גם כשפו מציג גישות מעין אלו הוא עושה זאת במורכבות ועמקות המעוררות השתאות ועניין. לדוגמה, באשר לזמן ולמאמץ הנדרשים בכתיבת שיר, הוא מציג מסקנה גורפת, שהעסיקה מבקרים דורות אחריו: "יש לקוות שברבות הימים יעדיף השכל הישר להחליט על טיבה של יצירת אמנות על­פי הרושם שהיא עושה והרישום שהיא מטביעה ולא על­פי הזמן שנדרש ליצור את הרישום או על­פי כמות 'המאמץ המתמשך'... " (עמ' 25). ומן הצד האחר הוא קובע: "צמצום שלא במקומו יביא לידי ניוון עד למכתמיות גרידא... צריך להתקיים הלחץ היציב של החותם על גבי השעווה" (עמ' 25) פו מבקש לחשוף את תהליך העבודה של המשורר. הוא עושה זאת ב'הגיון הקומפוזיציה' על­ידי ניתוח עצמי של הפואמה הידועה שלו 'העורב'. אליוט מעיר כי אין לדעת מי פרסם את מי: השיר את הניתוח או הניתוח את השיר, אלה הזינו זה את זה. פו מציג כינון סמכות פואטית באמצעות קורפוס משלו, וכתיבה פואטית על אותו קורפוס, בדומה למשור ר נתן זך אצלנו. פו מנתח יפה את שירו 'העורב' ומתוך הניתוח הדקדקני עולה כי עוצמת השיר נובעת בעיקר מדייקנות המגע שבין העוף חסר השכל, אותו עורב החוזר על האמת הטוטאלית אשר בלב הסטודנט ושאין עליה עוררין, אותה מלה שאומרת הכל: Nevermore; והסטודנט, שהוא, לעומת זאת, חד­פעמי, רגעי, בן­חלוף, בעל מחשבות, תבוני ומתפתח, אסוציאטיבי, חקרני. דווקא העורב, בעל החזרה המונוטונית, מקפל בתוכו את האמת הרומנטית המרה, ולא יעזרו כל אותן תהומות אין­חקר אשר בנפש הסטודנט.פו הוא חלוץ בתחום המחשבה על פואטיקה, מכל הבחינות. הוא קושר מיקצב עם לשון יומית ועם פרוזה ולאו דווקא עם שירה. הוא מנסה במהלך ראשוני לעקר את ההיבט הנורמטיבי מן הדקדוק האנגלי ולראות במדע הלשון מחקר הלשון ותו לא, ולא נסיון לתקן את דרכי הדיבור של בני האדם. הוא קובע: "'דקדוק אנגלי' ­ ניתוח הלשון האנגלית", ולא "האמנות לדבר אנגלית ולכותבה נכונה" (עמ' 55­56). הוא מנסה להציג גישה מהפכנית, על­זמנית באשר לתורת הפרוזודיה (המשקל, החרוז, המצלול), כאשר הוא שולל את הגישה ההיסטורית וטוען שהמוסיקה טבועה בנו מאז ומתמיד. כך הוא מוצא חרוזים אצל אריסטופאנ ס, למרות שהחרוז ידוע כמורשת מן השירה הערבית, שהיא כמובן מאוחרת יותר.לפו עצמו זה לא משנה, כי הוא נוקט גישה סינכרונית א­היסטורית ברגע נתון, כחתך. קיצוניותו של פו לעיתים מעוררת גיחוך: "יש לשים לב לכך שללשון הצרפתית יחוד מוזר בעניין זה ­ אין בה הטעמה, ויוצא מזה שאין בה שירה (שקולה)... והרי אין דבר ראוי לשם שירה בלי היות בו הטעמות. נמצא, שאין לצרפתים שירה ראויה לשמה ­ וכך הם הדברים כהווייתם, פשוטו כמשמעו" (עמ' 77). איך אפשר להסכין בכלל עם קביעה פרובוקטיבית מעין זו, גם אם היא מסויגת לשירה שקולה בלבד. בכלל, יש שפה שאין לה שירה? מדהים שפו אומר זאת על השירה הצרפתית, זו שלימים אימצה בחום את כתיבתו, בעוד שהאנגלוסקסים דחוה. את התופעה הזאת מנסה ת.ס אליוט להסביר בהרצאתו הנפלאה.אליוט, לעומת פו, מציג גישה היסטורית הבוחנת את המסורות השונות. הוא קובע שמן הראוי להביט על יצירת פו בכללותה במבט של מעוף ציפור, כי אם נדקדק בפרטים נמצא בה פגמים רבים. יש לו ביקורת על 'העורב' כשיר שחורז במאמץ מיותר ובכוח, אך עיקר המסה הוא חיבור התפישה הפואטית של פו לצרפתים שבאו אחריו. אליוט נאחז במונח הצרפתי : "La poesie pure". לדידו הצרפתים מרבים לעסוק בצורה ובמעשה השיר עצמו, או כפי שכתב ואלרי, "אשר לי, המודה בכך שאני מעוניין יותר בעיצוב או בייצור של יצירות (אמנות) מאשר ביצירות עצמן" (עמ' 90). כיוון שהצרפתים הפחיתו בחשיבותו של נושא השיר, הם מצאו בפו המתבונן ביופי, מרכיב ומפרק את הצורות, את העוגן שלהם באשר לתפישתם הפואטית, וכך זה השפיע על בודלר, מלארמה וואלרי. חשוב לציין, כי ההוצאות שגו בכותבן, 'אחרית דבר: ת.ס. אליוט'. עד כמה שידוע לי המשורר הגדול תומס סטרנס אליוט, מי שהיה שנים העורך הנוקדן של הוצאת Faber & Faber לא הגיש כתב­יד בעברית להוצאת הקיבוץ המאוחד, ואין אלה דקדוקי עניות.המבקר והמשורר הישראלי הקרוב ביותר לתפישותיו של פו על תורת השיר כברייה של יופי הוא מנחם בן, המבקש מן השיר את יסוד ההיקסמות כבר בקריאה ראשונה. גם גישתו הפרובוקטיבית של פו כלפי המלומדים ובשבח פשטות ההבנה, תואמת את תפישתו של בן. באשר לניתוח הפרוזודיה בתקופתו, קובע פו כי, "'אלף מלומדים מעמיקים', אפשר שנכשלו, ראשית, משום שהיו מלומדים; שנית, משום שהיו מעמיקים; ושלישית, משום שהיו אלף, כך שחוסר­האונים של המל ומדות ושל העמקות הוכפלו פי­אלף" (עמ' 53).באשר לנושא, שנחקר ללא סוף וקיימות לגביו ספריות שלמות הוא קובע, "כאשר נושא מצוי במצב כזה, יהיה הנאות באופני החקירה בו לשכוח שאי­פעם כבר ניסו לחקור בו" (עמ' 54). סביר להניח, שזה מה שהיה לפו להגיד גם אילו חי בזמננו, ידע עברית וקרא את חקר ביאליק וחקר עגנון; אך באשר לקביעה כי, "יש לבדוק האם יש בהרחבה יתרון כלשהו שיאזן את אובדן האחדות הכרוכה בזה. ואני משיב מיד: אין. מה שאנו מכנים שיר ארוך הוא למעשה רצף של שירים קצרים, כלומר של רשמים אמנותיים קצרים ולא עוד" (עמ' 37). קשה להסכים עם קביעות כאלה, בעיקר לאור רודנותו של השיר הלירי הקצר בשלושים השנים האחרונות בשירה העברית, כאשר כל הגיג נעורים בן­חלוף נתפס כשיר. אחד האנשים הפועלים בשירה העברית והמנסה כבר שנים להתנער מן הירושה הרומנטית הזאת הוא המשורר עודד פלד, שעשה מעבר מעניין משירים חווייתיים תמציתיים, המהווים מחזור, אל הפואמה.