עד 150 בתחום בו השליטה הגברית בולטת למרחקים, המפיקה מרים עציוני היא יותר מתופעה. בגיל 61, אחרי 141 הפקות, לא רק שהיא לא מאטה את הקצב, בחנוכה הזה היא אפילו שוברת שיא ישראלי. בדרך היא פותחת חלון אל מאחורי הקלעים וחושפת את המלחמות הקטנות מאחורי המופעים הגדולים. ההצגה חייבת להימשך ליאורה שוסטר 05/01/00 קשה מאוד לקבוע פגישה עם מרים עציוני בתקופה שלפני חנוכה, כמעט בלתי אפשרי. לאחר שלושה ימים מתישים של תיאומים וביטולים, כמעט והחליטה עציוני לוותר על הראיון, וחזרה בה רק משום ש"אני לא מסוגלת לאכזב אנשים צעירים". לבסוף, נפגשנו באופן מאוד בלתי שגרתי: תוך כדי נסיעות במכונית של עציוני, ברבע שעה הפסקה בין חזרה לחזרה וכן הלאה. שעה וחצי של ראיון מסודר ­ את זה עציוני פשוט לא יכולה להרשות לעצמה.עציוני הצליחה לשבור השנה שיא ישראלי חדש. מתוך מבול ההפקות המסורתי של חופש חנוכה, שמאיים כמדי שנה להשתלט על ארנקם של ההורים המבולבלים, היא אוחזת בבטחה בלא פחות משלוש הפקות: "תיאטרון יובל" שבבעלותה מפיק את "בת הים הקטנה" עם אפרת רייטן ונתי רביץ, ובמקביל מעלה את "סינדרלה" של דץ ודצה בשיתוף עם ז'אק יעקב, ואת "הקוסם 2000" בשיתוף עם יהודה טלית. בזמנה החופשי, מעלה עציוני גם את ערב היחיד החדש של חנה לסלאו. "היא מדהימה", אומר על עציוני אבי כהן, במאי המופע של לסלאו. "אני נדהם ממנה. אני לא יודע איך עושים דבר כזה".העומס הזה היה עלול למוטט גם מישהו הרבה יותר צעיר מעציוני בת ה­61. אבל ככל שזה נוגע לה, אין כאן בכלל שום בעיה. יום לאחר שהתגלתה דלקת ברגלה, והרופא גזר עליה שלושה ימי מנוחה, עציוני עובדת כרגיל. היא גוררת קלות את הרגל הפגועה בעודה מתנהלת מאתר לאתר, בידה האחת התיק שלה, וביד השנייה הפלאפון ­ אחד מהשניים שהיא מחזיקה ­ המחובר לאוזנה בקרקור אינסופי. התיאומים שהיא נדרשת אליהם לעולם אינם נגמרים: הפאה של אפרת רייטן, התלבושת של חנה לסלאו, צ'קים שיש לחתום עליהם ועוד ועוד. מהצד זה נראה קצת מטורף, יש לומר."אני לא יודעת איך זה קורה לי", היא מתלוננת, כשאני מבררת איתה איך נגררה למצב העניינים הזה. "התחלתי לעשות את 'בת הים הקטנה' ואת 'סינדרלה', ואיכשהו פנה אלי יהודה טלית, שנשתף פעולה ב'הקוסם'. והתפתיתי. זה נראה לי פרויקט מאוד מאוד יוקרתי, ואפשרויות ההפקה בהיכל התרבות הן גדולות. חוץ מזה שכבר המון המון שנים אני ואורי פסטר מחפשים הזדמנות לעבודה ביחד, שזה באמת פיתה אותי. ואיכשהו אמרתי 'טוב'".­ זה לא קצת מטורף?"זה יוצא מאוד מאוד לחוץ. אני גם ממש באמצע ההפקה של חנה לסלאו, שהיינו צריכים לצאת לפני שבועיים, ולא היינו מוכנים, וזה נדחה, ואנחנו יוצאים ביום שישי הזה, וג ם זה יוצר עומס אישי, כי אני בהפקה של חנה מאוד מעורבת בכל פרט ופרט, ככה אנחנו רגילות ב­22 השנה שאנחנו עובדות ביחד. ואת יודעת, ביממה יש באמת רק 24 שעות".­ איך יום שלך נראה בתקופה כזו?"בתקופה נורמלית אני קמה בת­9:00, זה אחד הלוקסוסים היחידים שאני ממש מרשה לעצמי, והולכת לישון בסביבות 3:00. זה באמת השתנה עכשיו. היום קמתי כבר ב­7:30 וישר התחלתי לרוץ, ואני מעריכה שבערך ב­24:00­1:00 אני אגיע הביתה".­ אומרים שההפקות של חנוכה לא מוכרות השנה מי יודע מה. יש פחד מכישלון?"לא. אני אומרת: 50 אחוז מהאנשים שיילכו, איך שלא יהיה, יבואו אלי. יש שש הפקות בת"א, ואני 50 אחוז מהן. איך שלא תסתובב, תבוא אלי בסוף".­ את ישנה טוב בלילה?"תמיד לא ישנים טוב בלילה. גם כשיש רק הפקה אחת, אומרים 'זה יצליח, זה לא יצליח, הקהל יאהב את זה, האם הצלחנו לשווק את זה נכון'. תמיד אנחנו פוחדים להיכשל".­ את לא נראית בלחץ."תראי, זה לחץ שאתה לומד לחיות איתו. זה כמו אנשים שגרים בלוס אנג'לס. הם יודעים שמדי פעם יש רעידת אדמה, אז מה, הם יעזבו? זה המקצוע, וזה מקצוע מסוכן מאוד, עם תנודות מאוד מאוד גדו לות למעלה ולמטה, אבל זה המקצוע שלי. בגילי אני לא אחליף אותו עכשיו".­ איך את נרגעת בתקופה הזאת?"יש דבר אחד שנורא מרגיע אותי, אבל את תצחקי. אני לא מוותרת אפילו פעם אחת על 'נני'. אין, אפילו שאני אבוא ב­2:00 בלילה, אז יקליטו לי את זה, ואני אראה". קושניר כועס ומחייך 16:10, אחר הצהריים, תיאטרון רמת­גן, חזרות ל"הקוסם 2000". עציוני נוחתת במקום ומתחילה מיד בסבב של מה­נשמע­מה­העניינים. את אורלי וינרמן היא משבחת על הראיון שנתנה במסגרת יחסי הציבור של ההפקה בתוכניתו של דודו טופז, ומבררת איך התגובות (וינרמן: "מעולות"). עם שחר סורק, שקורא לה "מריימי" ו"אחותי", היא מבררת איך מתקדם הקטע מתוך ההפקה, שהוא אמור להעלות אצל אמנון לוי (סורק: "מדהים"). בחוץ, על המדרגות היא מאתרת את אבי קושניר, שנראה קצת מדוכדך. עציוני: "מה נשמע"?" קושניר: "אני כועס". עציוני: "על מה?" קושניר: "על הכל. אבל אני אבלע". עציוני מלטפת לו את הראש ולוחשת לו כמה דברים באוזן. בסוף היא אפילו מצליחה לסחוט ממנו חיוך.עציוני: "אני חושבת שכשזה מפיקה ולא מפיק, יש איזו התייחסות אמהית גם. יש המון מקום לאינטואיציה שתעבוד, ואני הולכת עם זה. לפעמים אני יכולה להרגיש מישהו והוא לא יגיד לי, אבל פתאום אני מרגישה קצת מבט וקצת זה, אז אני יכולה לבוא ולהגיד 'מה הבעיה, בוא ספר לי'. גבר, לדעתי, לא יכול לעשות את זה. הוא לא מספיק פתוח, הוא לא מספיק שם לב. יש לגברים את האיכויות, אבל יש דברים שר ק אשה מרגישה".עציוני נולדה בפולין, עלתה לארץ בגיל ארבע וגדלה בת"א כבת יחידה. היא סיימה סמינר למורות, אבל בצבא שובצה בחיל החינוך כמשבצת הופעות של אמנים בפני חיילים, ומשם התגלגלו העניינים. כשהשתחררה, עבדה אצל האמרגן גיורא גודיק במשך שמונה חודשים, ולאחר מכן המשיכה בדרך עצמאית. בשנה הבאה תסגור 40 שנה במקצוע, במהלכן העלתה עד היום 137 הצגות תיאטרון, מופעי בידור וזמר והצגות ילדים. היא עבדה כמעט עם כולם, החל מחווה אלברשטיין ועד גידי גוב, מטוביה צפיר ועד מושונוב ובראבא. היום היא מפיקת התיאטרון הפרטית האחרונה בשטח, ומכנה את עצמה "הדינוזאור האחרון".למרות הגיל, היא מעודכנת לחלוטין בהעדפותיו של הדור הצעיר. שתי ההפקות שהעלתה בחנוכה שעבר, "סיסי והנסיכה" עם דנה דבורין ועודד מנשה, ו"אלאדין" עם ליאור כלפון, היו, לדבריה, המצליחות ביותר מבין ההפקות שיצאו בחנוכה אשתקד. זה לא מובן מאליו, כשמדובר במי שהילדים שלה (יובל, 34, עורך דין, ואייל, 24, בקרוב סטודנט לקולנוע) הם פחות או יותר בגיל של השחקנים, ושמלפני שמונה חודשים היא גם סבתא (לאריאל, בתו של יובל).­ את כבר מתחילה להרגיש את הגיל? "אני מתחילה היום להרגיש את הבדל הגילים, כשאני מתחילה לעבוד עם אנשים שבפוטנציה יכלו להיות נכדים שלי. אני חושבת לעצמי לפעמים, מעניין איך הם מסתכלים עלי. אני לא מרגישה את הגיל, ואולי אני עושה לפעמים שטויות, אז האם הם מקבלים את זה באופן טבעי שזו האישיות שלי, או שהם אומרים ­ אוי, גברת! לפעמים אני מסתכלת ואומרת ­ בוא'נה, תשימי לב איך את מדברת ומתלבשת, שלא תהיי כמו הסבתות האלה שמתלבשות יעני פריקיות עם בנדנה".­ איך אחרי 40 שנה נשארת עם יד על הדופק? איך את יודעת מה 'אין'?"קודם כל אני מעוניינת, אז אני מתעניינת. אין לי ילדים שרואים ערוץ הילדים, אבל אני יודעת שכדאי לי לקחת את דנה דבורין ועודד מנשה ל'סיסי', ואת אפרת רייטן וארז בן הרוש ל'בת הים', ולשים לידם את נתי רביץ. זה עניין מקצועי. אני קוראת עיתונים, רואה טלוויזיה, מתעניינת. בשנה שעברה קראתי ב'גלובס' שהולכת להיות הסדרה 'סיסי הנסיכה', ושזה מאוד מצליח, וסבן קנה את הזכויות. צלצלתי לסבן, הוא אמר לי 'את רוצה לעשות'? אמרתי 'כן'. הוא אמר לי, 'אבל אני מתחיל לשדר רק בספטמבר'. אמרתי 'אין דבר'."התחלתי את ההפקה בחנוכה, אחרי שכבר כ ל ההפקות היו בחוץ. כשבאתי ואמרתי שאני הולכת עכשיו לעשות את סיסי, כולם אמרו ­ זאת שיעית. אין מה לעשות, החליטה להתאבד. לאן שלא באתי אמרו לי: מי זה סיסי? אמרתי 'חבר'ה, לא חשוב מי זה סיסי. עד שאנחנו נגיע, כולם ידעו מי זה סיסי, ואתם תראו'. עד שזה יצא, כבר יצאה הסדרה, וסיסי בממוצע הכללי של ההצגות היתה בסוף ראשונה. ישר חשבתי על דנה דבורין. באתי ודיברתי עם סבן, והיו להם כל מיני רעיונות, ואמרתי להם חבר'ה ­ דנה. והם אמרו לי: אבל היא טום בוי. אמרתי לא, היא לא טום בוי. היא טום בוי כשהיא צריכה להיות טום בוי, והיא יכולה להיות מקסימה ועדינה. והיא היתה מקסימה". חנוך רוזן נלחם עד לפני 12 שנים היא היתה המפיקה האשה היחידה בארץ. זה לא היה קל. "כשרק התחלתי, היתה לי הרגשה שהגברים במקצוע אומרים: 'נו, אז מה היא חושבת לעצמה, אז היא היתה פקידה בלשכת האמנים בצבא, אז מה היא עכשיו חושבת שהיא תהיה'. במשך השנים התחלתי לעשות דברים בדרך שלי, ולאט לאט אנשים אמרו 'בוא'נה, היא מתכוונת ברצינות'. אני זוכרת את הישיבה הראשונה שלי בהנהלת איגוד המפיקים. הייתי האשה היחידה באיגוד, שהיה אז 30­40 איש. באתי לישיבה, ואחד מחברי ההנהלה אמר לי 'אוי, בחייך, תעשי קפה'. אמרתי 'למה? למה לא תעשה לי אתה? בבית עושים לי. אני לא יודעת לעשות קפה, אני בטוחה שאתה תעשה לי קפה יותר טוב ממה שאני אעשה בשבילך. לך'! ובזה נגמר העניין".את אותה הגישה הפגינה עציוני בשנה שעברה, כשניהלה מאבק מול חנוך רוזן על המחזמר "אלאדין". זמן קצר אחרי שחזרה מאנגליה, שם רכשה את הזכויות למחזמר, את התפאורה והתלבושות, הודיע רוזן כי הוא מתכוון לעשות "אלאדין" משלו. עציוני: "עם אלאדין באמת היתה מלחמה, ואני לא הרגשתי שאני רוצה לוותר. אני עד היום חושבת שהוא ידע שאני הולכת לעשות את 'אלאדין'. עכשיו מה, בגלל שאני אש ה אני אוותר?"אמרתי: שיעשה. יום אחד באתי ואמרתי לו: 'אתה רוצה, בוא נעשה את זה ביחד. אתה תביים'. הוא אמר 'לא, כבר יש לי בראש'. אמרתי 'טוב, יש לך בראש, אז יש לך בראש, מה אני אעשה'. ואז הם ניסו להגיד לי 'תשמעי, ניתן לך כסף, תוותרי, אל תעשי'. אמרתי 'חבר'ה, באמת, מה זה תתנו לי כסף. זה הפרויקט שאני עושה. הצעתי לכם לעשות ביחד, לא רציתם'. ואז בחרתי בליאור כלפון שישחק, ולקחתי את נתן דטנר כבמאי, ואז פתאום הגיע מחנוך הטלפון: 'את יודעת מה, חשבתי על זה, בוא נעשה את זה יחד'. אמרתי 'תשמע, גמרנו, אני לא יכולה, כבר חתמתי, כבר התחלתי'. ובסוף הם ירדו מזה".­ אז אין לך בעיה לצאת למלחמות."לא. כשאני חושבת שאני צודקת, אין לי בעיה. ואז אמרו לי 'יש לך ביצים כאלה'. אמרתי 'חבר'ה, למה אתם חושבים שזה קומפלימנט לאשה, כשאומרים לה שיש לה ביצים? מה העניין? יש לי אביזרים הרבה יותר טובים מהביצים. מה הגדולה של זה בכלל?' אני לא בנאדם חלש, יש לי כוח, אבל הוא לא כוח של ברזל. הוא כוח של מים שקטים חודרים עמוק". דטנר נראה עצבני 17:45, מרתף ליד כיכר דיזנגוף, חזרות ל"סינדרלה". חיבוק עם נתן דטנר הבמאי ("הוא כמו הבן שלי"), שנראה קצת עצבני. תוך זמן קצר הבעיה מתגלה: צריך דחוף עוד חמישה רקדנים, "אחרת זה נראה כמו גנון". עניין של 26 אלף שקל. פניה של עציוני מתעננות: "זה סיפור עכשיו", היא אומרת. "טוב, אני אטפל בזה". עוד ישיבה קצרה על פרויקט סודי ביותר, ועציוני שוב באוטו, דוהרת לכיוון קבוצת שילר שליד רחובות, שם מנהלת חנה לסלאו חזרות אחרונות לפני עליית המופע החדש שלה.לסלאו היא אחד האמנים הבודדים שעציוני מייצגת באופן בלעדי (בנוסף לנתן דטנר ואודיה קורן). 22 שנה הן עובדות ביחד. "נפגשנו כשחיפשנו בת זוג למופע של גדי יגיל. הלכנו לראות את 'רביעיית המועדון', ובאנו בעצם לראות את מיקי קם, שהיתה כבר טיפה יותר ידועה. אני נורא התרשמתי מחנה. ואז שמואל בונים הבמאי וגדי התחילו לדבר על מיקי, ואני אמרתי 'חבר'ה, סליחה. השנייה הרבה יותר מצחיקה ממנה'. אמרו לי 'לא, אבל מיקי'. אמרתי 'חברים. תאמינו לי, בואו נלך עליה'. אמרו לי 'אבל היא לא ידועה'. אמרתי 'אז היא לא ידועה'. אז לקחנו אותה להצגה, ומאז אנחנו ביחד. חנה היא ענקית בעיני. אם היא היתה נולדת בארץ אחרת, היא היתה היום אחת הגדולות בעולם".­ מה סוד היחסים ביניכן?"יש בינינו הבנה מקצועית מאוד גדולה. מבחינה אישית, במשך השנים מתפתחת חברות. יום אחד היא אמרה לי בטלפון: 'תשמעי, יש לי רעיון'. אמרתי לה: 'היא דתית, היא לא מופיעה בימי שישי'. היא דיברה על נויה מנדל, אבל היא לא אמרה לי מה הרעיון, ואני כבר עניתי לה. ידעתי מה היא רוצה להגיד. מישהו שהיה לידנו אמר: 'מה זה היה עכשיו'? אז חנה אמרה: 'ככה זה אצל זוגות נשואים'. זה דבר שמתפתח במשך השנים, שכמעט לא צריך לדבר. נניח אנחנו נמצאות באיזה מקום ביחד ומדברים על משהו, אנחנו רק מסתכלות אחת על השנייה, וכבר יודעות מה כל אחת חושבת על הדבר הזה. זה כמו בנישואים. היא גם תמיד אומרת: עבר הבעל הראשון, עבר הבעל השני, אבל מרים פה. אנחנו מדברות כל יום כמה פעמים. זה כמו אחות גדולה, כמו אמא ובת. זה נורא מתערבב".21:00, אולם המופעים בקבוצת שילר. לסלאו עולה לעשות חזרה אחרונה על התאורה. עציוני יושבת בקהל וזורקת לה הערות. המתח לפני עליית המופע החדש גדול: מופע היחיד האחרון של לסלאו היה הצלחה מסחררת, אבל על המופע המשו תף שלה עם צביקה הדר, שנכשל, הפסידה עציוני חצי מיליון שקל. כשהחזרה נגמרת, לסלאו משתרעת על הבמה, עציוני עוברת לשורה הראשונה, והן מקשקשות להן במשך כשעה, מנסות להפיג את המתח. לסלאו גולשת עם עציוני לדיבור של ילדה קטנה: "מרים, אני רוצה ביום שישי את סלאח, אני לא אוהבת ששולחים לי נהגים שאני לא מכירה", "מרים, אני רוצה שיצלמו בווידיאו בהופעה בשבת". הן מתכננות לפרטי פרטים את יום המחרת, ובאיזו שעה בדיוק לסלאו תצא מהבית לאולם כדי לא להיתקע בפקקים. אחר כך הן נפרדות בנשיקה. זה מספיק, לפי דעתי 23:00, נסיעה חזרה לת"א, שם מתגוררת עציוני עם בעלה זה 39 שנה, אורי, מהנדס וקבלן בניין. לפני שנה וחצי עזבו את הפנטהאוז על הגג ליד תיאטרון הבימה, ועברו לדירה קטנה יותר במגדלי דוד. עציוני נזכרת שאחרי חנוכה היא סוגרת 141 הפקות, ומודיעה: "עד 150. זה מספיק, לפי דעתי".­ את כבר מסמנת לעצמך את הגבול?"תשמעי, אני לא יודעת איך אני אגיב. פעם, כשהייתי בת 40­45, אמרתי ­ 60? כבר גמרנו, מה. כאילו, איזה חיים עוד יכולים להיות לך בגיל 60? זה גיל מאוד רציני בעיני. כשהייתי צעירה, לא חשבתי שבגיל הזה אני עוד אהיה מסוגלת לכזאת פעילות, ולכזה רצון לפעילות בכלל. אבל עובדה. אז עכשיו אני אומרת ­ נו, עוד שלוש­ארבע שנים, ואז קצת להתחיל לטייל בעולם עם בעלי, קצת להירגע. אבל אני לא יודעת. אנשים אומרים לי ­ בטח, בטח. חודש זה טוב, שבועיים, אבל מה? אז אני לא יודעת. אני מקווה שאני אעמוד בהחלטה הזאת, אבל מי שמכיר אותי, אומר שבחיים לא".