קצת יידישקייט, חברה'לך איך אפשר לתקוע גרעפס קטן, להשחיל פלוץ חביב, ואחריהם להיאנח אנחה יהודית טובה? רק ביידיש רוביק רוזנטל 17/12/99 שבוע תרבות היידיש שנערך לאחרונה משתלב בסירובה האצילי של היידיש למות. יש ליידיש גדודים של דוברים בברוקלין ובמאה שערים, אבל בקרב קבוצות לא מעטות של חרדים היא הופכת ללשון משנית ואפילו דחויה. היא עומדת להצטרף מן הסתם, בעוד חצי יובל או יובל שנים, לבית הקברות של השפות המתות המתמלא בקצב מבהיל. אבל בעולם הלשוני שלנו מתברר שלא מתים בקלות. היידיש השאירה עקבות בעברית, ובעיקר בעברית המדוברת, שהיא נמל הבית של השפה בדרכה אל הספר והעיתון. מאז חידוש השפה העברית נלחמים זו בזו היידיש והערבית על החלקה הלא מעובדת, חלקת הפרא של העברית המדוברת. מיודענו יצחק אבינרי מתאר במדורו בעיתון בשנת תשי"ג (1953) איך זה קרה. "התיבול הערבי (תיבול ­ שימוש במילים שאולות במסגרת העברית המדוברת) ראשיתו מימי הביל"ויים, וגבר כוחו בימי 'העלייה השנייה', שאז נתמעטה מאוד הזיקה ליידיש. בני העלייה השנייה התביישו ב'מאמע לושן' זו ונדרו ממנה הנאה. לאחר מלחמת העולם הראשונה נשתנו העתים וההשקפות, גלי מילים מיידיש התחילו להסתער על לשוננו. יש דוברי עברית המשלבים לתוך דיבורם כל רגע שתיים­שלוש מלים מיידיש, בחינת מלח או פלפל הניתן לתוך התבשיל להשביח טעמו". העברית המדוברת של ימי המדינה החזירה את הערבית לתמונה עוד ביתר עוצמה אבל המשיכה להשתמש ביידיש. בראשית שנות השישים קובע החוקר רפאל ספן כי בשפה המדוברת 40 אחוז מהמילים השאולות הן בהשפעה ערבית, 40 אחוז בהשפעת היידיש, והיתר משפות אחרות. במילון העולמי של בן­יהודה ובן­אמוץ כמות יפה של מלים ביידיש, אבל בוודאי לא 40 אחוז. רוב המילים נעלמו מאז יצא המילון ועד היום. בשנות השבעים, למשל, קראו לאדם גבוה "דרונג" ולמכנסי שלושת­רבעי "דריי פערטל", שני מושגים שאיש אינו יכול להבין היום. זיבלה הוא ילד שנולד פג (אחרי שבעה חודשים) ו"פיסלך" הן רגלי עוף או סתם רגליים רזות. גם מילים נפוצות ובסיסיות הרבה יותר אומרות מעט מאוד לדובר העברית היום. היום מכניסים "אז" ו"כאילו" בתוך משפטים בכמויות מסחריות, וכנראה כל שפת דיבור צריכה מילים ריקות מסוג זה. שתי מילים כאלה שהגיעו מיידיש נעלמו כמעט כליל: המילה הריקה "אפעס" רצה בעבר חופשי במשפט העברי; היום זה נשמע רע. גם "אזוי" נשמעת היום רע, אבל בימים הטובים ההם אפילו ילדים היו אומרים "אזוי" במשמעות הריקה של "אז", בעיקר בה תחלת משפט.היידיש הולכת ונעלמת לטעמי בגלל מה שהיא מסמלת. היא האנטיתזה של הקשיחות הצברית של דור תש"ח ושל ה"קול" המאפיין את שנות התשעים הגלובליות. היא תמיד טעונה במטען בן שנות אלפיים של חוסר ביטחון. היידיש עצמה היא "יהודית" בכך שאינה שפה במלוא מובן המילה, אלא מעין שיירה לשונית שעברה לאורך הדורות וקלטה מילים מפה ומשם ומעבר לים. בילדותי גדלתי בסמיכות רבה לשפה הגרמנית. היידיש קלטה מהגרמנית את מרבית המלים, אבל היקים התייחסו ליידיש בבוז תהומי. היידיש נראתה להם גרמנית שירדה לרחוב והתלכלכה אבל מדי פעם טוענת שהיא שייכת למשפחה. היידיש היתה שפת המכולת, הגן הציבורי. כשהשכנה הפולנייה היתה מבקשת מהחנווני "גיב מי א שיינע ברייטלע", ("תן לי חתיכת לחם יפה"), היו היקים מזדעזעים, אף על פי שכל מילה במשפט דומה למקבילתה הגרמנית. יש מילים שנשארו מן היידיש אבל עוברות פיחות מואץ במידת השימוש בהן. "הלך פייפן", שהיה ניב מוביל במשמעות "מת" או "נהרס", כמעט נעלם. "שוויצר" במשמעות שחצן נשמע פחות ופחות. "שלייקעס", כתפיות המכנסיים, חזרו לשפה באופן זמני יחד עם השלייקעס עצמן שחזרו לאופנה. "אלטע זאכן" מ פרפר את פרפוריו האחרונים על ידי רוכלים שרובם לא הגיעו מפולניה, ובתחרות בין ה"צצקע" היידישאית ומתחרותיה, "פרחה", "זנזונת" ו"כוסית", נשמעת "צצקע" כמו פנטזיה של פנסיונר מגליציה. "משיגענער" ככינוי למשוגע כשל במאבק עם ה"מג'נון" וה"מחורפן". "מוישע גרויס" ככינוי לעסקן מנופח נמוג, "יאכנע" כביטוי לאשה רכלנית עבר לספסלים האחוריים. ה"פוילע שטיק" מפנה את מקומה לטובת ה"קומבינה". היידיש בשפת הדיבור פינתה את מקומה לאנגלית, והשפה העברית המדוברת מוצפת היום בביטויים באנגלית שלא כאן המקום להיכנס אליהם. דוגמת חילופין אחת מני רבות: "גשעפט" במשמעות "עסק" ("גמאכטע גשעפט" ­ עשינו עסק) פינתה את מקומה בשפה המדוברת לטובת "דיל". יש מעט מילים שיושבות עדיין ביציבות יחסית בשפת הדיבור. "ג'וק", למשל. "נודניק", "קוטר", "פלונטר". אלה הן מילים שאיכשהו הוסר מהן האופי המתחנן, הלא מחוספס של היידיש. על "הצ'ופצ'יק של הקומקום" בנו הגששים תרבות שלמה, ובכלל, הגששים ­ בעיקר באמצעות התפקידים של פולי ­ שמרו על גחלת היידיש והעניקו לה לגיטימציה במשך שנות דור. הצלחה יחסית נחלה היידיש דווקא בעולם השינה, ב"חרפתי" או "ת פסתי חרופ אדיר". "לפרגן" זכה להצלחה גדולה עוד יותר, ומקורו במלה היידישאית "פארגינען". "שפריץ" במשמעות זרם מים מתפרץ בשימוש פוחת, אבל "להשפריץ" נכנסה לעברית המדוברת והתיישבה בה לבטח. "שמוק", "שנורר" "שמונצעס" ו"פיצ'יפקעס" עדיין בשטח. ואפרופו "שמנדריק", "שמגגה" ו"שמאטעס", היידיש היא מקורו של הפתיח "שמ", הנוסף למלים עבריות כדי להוסיף להן נימה של זלזול. בכמה מקרים בולטים היא שימשה את נימת הזלזול בגויים בענייני מדיניות. למשל: "אום שמום", "שלום שמלום" (כל הזכויות שמורות לדורון רוזנבלום), ו"אבו נידאל אבו שמידאל", ביטוי היסטורי של רפול ששימש אותו בטיעונים להחלטה לצאת ל"מלחמת שלום הגליל". היידיש מככבת מאז ומתמיד בפולקלור הפוליטי. כשלוי אשכול, שהוא ההתגלמות האנושית של היידיש הישראלית, אישר לבחורים המצוינים של חנן פורת להתיישב בגוש עציון, הוא אמר להם "קינדערלך, אתם רוצים להתיישב? אז תתיישבו!". עזר ויצמן, סוכן שפת דיבור ישראלי משובח, מחובר היטב למסורת הסלנג שמקורו מיידיש. מעולם לא עלה על דעתו, כעדותו, "לתת פליק לראומה", אבל כאשר פגש באליס מילר שרצתה להיות טייסת קרב אמר לה, "מיידלע , ראית פעם גבר סורג גרביים?" והקפיץ את כל השדולות הנשיות. יידיש יידיש, כולם הבינו מה הוא אומר. פחות ברורה כוונת הנשיא המשורר כאשר אמר על דוד המלך שהנ"ל היה "פייגלע לא קטן", ודווקא בביקור אצל משפחה שכולה. לפי מילון בן­יהודה ובן­אמוץ "פייגלה" פירושו נערה צעירה, ואפרופו דוד ויהונתן, נשמע שויצמן סבור שדוד המלך היה אפעס הומו. לשכת הנשיא, מספר רפי מן בספרו "לא יעלה על הדעת", הבהירה שנשיאנו התכוון לכך שדוד המלך רדף אחרי הנאות החיים.יש מילים ביידיש שהגיעו אליה מהעברית, עברו שינוי בצורה או בנגינה וחזרו אל העברית. למשל, "חבר'ה", שבה זכתה המילה העברית "חבר" לניגון יידישאי. "חבר'ה" שומרת על נוכחות מרשימה בשפה המדוברת, "חברמן" כבר נשמעת פחות במקומותינו. "באלעבוסט" הוא פיתוח של "בעל בית" העברי לניגון יידישאי. הפעם האחרונה שבה נתקלתי בביטוי היתה בראיון של נועה ירון על חייה כעקרת בית חרדית, המכונה על ידיה "באלעבוסטע". היידיש הכניסה לעברית שתי סיומות מרכזיות הנמצאות בשימוש כמעט עם כל דבר ­ "ניק" ו"צ'יק". שתי הסיומות האלה מקורן ברוסית, אך כמו במקרים אחרים היידיש היא הסוכן הנוסע שלהן בדרך אל העברית המדוברת בארצנו. וכך אין עדיין תחליף ל"קיבוצניק", "מושבניק", "פז"מניק", "בחורצ'יק", "קטנצ'יק" ו"גולנצ'יק". במקביל היידיש היא יצרן צורות של כינויי חיבה, שהתיישבו גם הן קבע ומועברות מדור לדור של שמות. איציק מרדכי ודליה איציק, שלא גדלו כידוע על היידיש, ישמחו לשמוע ש"איציק" הוא הדרך היידישאית לומר את זה, וכך גם "שמוליק" ו"שרוליק". לצידם זוכה ראש השב"כ בדימוס לכינוי היידישאי "יענקלה", וכדורגלן העבר ענק הסנטר נקרא מאז ומתמיד "מוטלה". בעורמה יהודית טיפוסית חדרה היידיש לעברית בשיטה מיוחדת במינה: היא תרגמה את עצמה לעברית, ושורה ארוכה של ניבים וביטויים מדוברים ואפילו ספרותיים השתלבה ונטמעה בעברית ולא נודע כי בא אל קרבה. יצחק אבינרי, למשל, מביא שורת דוגמאות כבר בשנות החמישים, ורובן ככולן חיות וקיימות עד היום. כך אפשר למצוא בשפת היומיום שורה של ביטויים הסובלים לכאורה מעילגות מסוימת, אבל איש איננו מהרהר אחריהם. "לוקח ללב", "לוקח זמן", "עזוב אותי", "נופל מהרגליים", "תן מבט", "נותן מכות" ועוד ועוד, כולם תרגומים מיידיש. "אוהד שרוף" מוצאו מהיידיש, והוא בא בעקבות הביטוי " א פאברענטער חסיד" ­ חסיד שרוף. לטענתו של אבינרי, גם השימוש האינפלציוני במילה "טוב" כפתיחה למשפט וכתשובה לכל שאלה מקורו בנוהג היידישאי לומר שוב ושוב "גיט". אני מוכן לתרום השערה משלי, שהשימוש הנלהב במלה "ממש" הוא גלגול של השימוש היידישאי הנפוץ "מאמעש". אבינרי לא אוהב את התופעה וטוען כי "כל השרצים הללו שורצים בלשון הדיבור ומנוולים אותה". ואני אומר, אזוי, ווס הערצאך אפעס? ווס ברענט? 'יאללה ביי' איסט אזוי גיטער, אה? קצת יידישקייט, חברה'לך. קצת קיגעל מיט טשולנט. ואיך אפשר לתקוע גרעפס קטן, להשחיל פלוץ חביב, ואחריהם להיאנח אנחה יהודית טובה? רק ביידיש.