ארגז החול ודמיקולו כל שלום, חם, קר או פושר, וויתור על שטחים, עדיף על יום אחד שכזה שבו ילדים בני 19 שוכבים מרוטשים על סלעים, וילדים אחרים הופכים בן לילה למטורפים בני 90 יהונתן גפן 17/12/99 ישבנו בעיגול מנומר מסביב לארגז החול בבסיס גדוד ברק של חטיבת גולני. היינו ילדים אבל חשבנו שאנחנו גברים עשויים ללא חת. פחדנו פחד מוות אבל הקפדנו להסתיר את זה. לחלק מאיתנו זאת היתה המלחמה הראשונה. לרבים מאיתנו תהיה זאת גם המלחמה האחרונה. שנהיה בריאים כמה מלחמות אחרונות כבר היו לנו.יוני 67'. אפשר להוריד כובעי פלדה, אפשר לשבת, אפשר לעשן. המפקד! המג"ד מוסה קליין שלף את האנטנה המתקפלת מכיס הצד במכנסי הדגמ"ח שלו ונעץ את הקצה המחודד שלה בגבעת חול מגודרת בגדרות ובשדות מוקשים. מאחורי הארגז, על לוח דיקט ענק, היו תצלומי אוויר מכוערים של המשימה שלנו: תל פאחר ברמה הסורית. "הסורים הם חיילים דמיקולו", מוסה אמר, "לא נראה לי שיהיו בעיות מיוחדות. אנחנו עולים ומכניסים להם ומראים להם מה זה גולני".כמה קל זה נראה על ארגז החול. שנים אחר כך, בסיוטים שחזרו על עצמם, ראיתי שוב ושוב את ארגז החול הגדול. מתוך החול בצבצו אברי אדם קטועים. לאט לאט נשפך נוזל אדום לארגז, וארגז החול היה לארגז דם. זלזלנו באויב והיינו חדורי רוח קרב. טיפסנו ישר למעלה מחורשת טל. בלי שום איגוף מתוחכ ם. אחרי ריכוך אווירי וארטילרי מתון עלינו על הרכבים וטיפסנו לתוך אש תופת שהומטרה עלינו. כמו צאן לטבח, כמו מתאבדים. הייתי מ"מ של מחלקה בסוף קורס מ"כים, וכשקפצנו, אחרונים בגדוד, לתוך התעלות, ראינו עשרות חברים מתים, פצועים קשה, גונחים, פעורי עיניים. המג"ד מוסה נהרג ראשון ושכב ליד הפרצה בגדר התיל. הוא לבש בגדי א' וחבש כומתה. הוא אפילו לא טרח להסוות את עצמו. אולי הוא באמת חשב שהחיילים הסורים הם דמיקולו. אולי הוא עשה את זה כדי להפיח בנו אומץ. לעולם כבר לא נדע. מה אני יודע. ואני באמת אהבתי אותו, את הבחור הזה, השחצן והאמיץ, סגן אלוף משה (מוסה) קליין (מיל' ז"ל, כמה חבל!). רוב המ"פאים נהרגו. מאיר שלו, מהסיירת, כרע מול אברהם רימון, חברו ליחידה מקיבוץ יגור, ובכה בלי קול ובלי דמעות. ריח חריף של בנזין, בשר חרוך, גוויות, מורפיום, זיעה, שתן וצואה. היה חושך מוחלט, לא ירח ובקושי כוכבים. מרחוק שמענו טפטופים של צרורות תת מקלע, מטחי תותחים בודדים. רק בבוקר התגלה לעינינו גיא ההריגה. תעלות מלאות גוויות, שלנו ושלהם. פצועים סורים בבונקר התאג"ד שלהם שהמפקדים ירו להם בראש לפני שברחו או נהרג ו. החיילים שלי, ילדים בני 18 וחצי, התחבאו מאחורי זחל"ם שרוף והקיאו. הרס"ר יום טוב, גבר ענק, אמיץ וקשוח, שהיה צריך להתכופף כדי לשמוע את הוראותיו של מוסה, המג"ד קטן הקומה, אמר לי: "גפן, תביא את החיילים הדמיקולים שייפנו את הגופים של הדמיקולו הסורים".33 שנה עברו מאז ואני זוכר שהוא אמר "גופים" ולא "גופות". החיילים הסורים המתים שכבו בכל מקום. חייל אחד תפס רגל של גוויה ואמר: "אני מצטער המפקד אבל אני לא יכול לנגוע בזה"."אתה מסרב פקודה?", רס"ר יום טוב אמר. "לא, אני פשוט לא יכול לעשות את זה", אמר החייל. רס"ר יום טוב הרים את כף ידו הגדולה וסטר לחייל פעמיים. החייל נפל לתוך התעלה, רעד ובכה. הרס"ר ואני, ועוד שני מ"כים ריכזנו את גופות האויב בפתח המוצב. קשרנו גופיות על הפנים כדי לא להריח אתענן הריח המחליא שהציף את התל. הם היו שמנים וכבדים. משהו מהמוות שלהם דבק גם בנו. עד היום אני יכול להריח את הריח, להרגיש את המגע הקר. את הפחד המוחלט והסופי. ככל שהשמש עלתה מעבר לקוניטרה (מצאה לה מאיפה לעשות עלייה) המראה היה זוועתי יותר, אפוקליפטי יותר. זה היה יום חם, אבל הזיעה הקפיאה א ותנו. אחרי הצהריים הגיעה אלינו להקת הנח"ל. אמרנו להם שאנחנו לא רוצים לשמוע אותם. לא עכשיו. היו שם שולה חן מהכיתה שלי בנהלל ושלום חנוך, שהולך להיות ידיד יקר, חברי ליצירה וקרוב נפשי שלי, אבל עדיין לא הודיעו לו את זה. אמרתי להם שאני מצטער. כעבור עשר שנים הם כמעט סלחו לי. בלילה, פלשנו לווילה מפוארת של קצין סורי בשכונת הקצינים שבפאתי קוניטרה. אחיקם שפירא, הקמב"ץ של הגדוד ואני, שהיינו ידידי נפש, ישנו יחד במיטה המוצעת והמדיפה ניחוח כביסה של הקצין ואשתו. הקצין שאולי העמסתי הבוקר מהתעלה, ולך תדע איפה האשה, איפה הילדים, איפה כולם. לא ישנו כל הלילה. כל רבע שעה קיבלנו ידיעה באלחוט על עוד פצוע שמת. על עוד חבר שנהרג. אחיקם אמר לי אחר כך שרעדתי, הזעתי, בכיתי, צחקתי ואמרתי כל מיני דברים סתומים. "מה למשל", שאלתי אותו, "מה למשל אני אמרתי". "לא הבנתי כמעט כלום", אחיקם אמר, "אבל אני זוכר שאמרת 'חיילים דמיקולו' ו'ארגז חול'".מאז, רבים האמינו לארגזי חול וגמרו בארגזי עץ, ואף אחד מהם לא ידע לעולם מי דמיקולו ומי לא דמיקולו.אני כותב את קורות היום ההוא מאפלת זכרוני, ומיד חוזר להדחיק אותן. מאותו יום, לפני כל כך הרבה שנים, ביקרתי רק פעם אחת ברמת הגולן הפורחת והדשנה והמיושבת על ידי מיטב בנינו, ואינני אומר זאתבציניות אלא בהערכה רבה. כעבור חצי שעה ברמה, למרות ריח הדשא הקצוץ והלח של המושב שבו התארחנו וטעם יין הגולן המשובח שהוגש לנו, עלה באפי שוב הריח ההוא: ריח הריקבון והשיגעון. אני כותב זאת כדי שמי שלא היה שם יידע מה היה שם. שיידע שאין מלחמות קלות, אין חיילים דמיקולו, וכל שלום, חם, קר או פושר, וויתור על שטחים, עדיף על יום אחד שכזה שבו ילדים בני 19 שוכבים מרוטשים על סלעים, וילדים אחרים הופכים בן לילה למטורפים בני 90 ועדיין מהלכים בינינו מדוכאים ובוהים. יש לגלות אמפטיה, אהבה וחמלה לתושבי הגולן. כל יצור אנושי מבין את כאבם. אפשר להבין גם את הגזמתם, את דבריו הקשים של וולמן, ראש המועצה האזורית של הגולן: "ברק נמצא באובססיה של טירוף. עקירת יישובים מהגולן תביא לחורבנה של מדינת ישראל". כשכואב אז צועקים, וכשצועקים לא מחפשים את המילים הנכונות. וולמן ושאר תומכיו בגולן יודעים שאם לא נוותר בגולן נלך לעוד מלחמה, כי אחרי כל מלחמת ששת הימים יש מלחמת יום כי פור.תושבי רמת הגולן ימחו ויצעקו. נספוג את צעקתם. זאת זכותם, אולי גם חובתם. ואנחנו נשתתף בצערם ונחזק אותם בירידתם. אחר כך נוכל לומר את מה שאמר לנו האלוף דדו אחרי שכבשנו את הרמה ועשינו ממנה שטחים: "כל הכבוד לכם, אחי גיבורי התהילה". עשה לי את השבוע גם זה באותו עניין. שני הדברים שבהם אנחנו אולי הכי חזקים בארץ הזאת הם מלחמות ופזמונים. כשהיינו חיילים היו לנו פזמונים על מלחמות, מלחמות על פזמונים, לפעמים לא ידענו מה בא קודם השיר על המלחמה או המלחמה על השיר. בכל פעם כשהיינו מפסידים באיזו מלחמה היינו מנצחים באירוויזיון. במסגרת משדר מיוחד לרגל חידוש המגעים, שידרו ברדיו שיר, והמגיש אמר: "זאת כנראה הפעם האחרונה שאנחנו משמיעים אותו". וזה עשה לי את השבוע. מדובר באחד השירים הקשים והמחליאים שעברו פה, "בתי את בוכה או צוחקת". לא מספיק שעברנו את המלחמה המזוינת הזאת, היינו צריכים גם לשמוע: "אמא היה לנו בית יפה עם אבא ובובה ושסק / עוד יש תותחים ברמה ילדתי אבל הם מאיימים על דמשק".השיר הזה עשה אותי חולה. כשהייתי ילד לא היה לי אבא ולא בובה, אבל היה לי המון שסק. וכל מי שקצת מכיר אותי יכול להגיד עלי הרבה דברים, אבל מעולם לא היה לי עניין באיום על דמשק. היו עוד שירים פטריוטים ואלימים כאלה, שהיו אמורים להפיח בנו מורל ואהבת מולדת. כמובן שהיו כאלה שכבר הריחו את אדמת המולדת מלמטה, ושמיעת השירים האלה נחסכה מהם. לפחות זה. עם חידוש השיחות לכינון יחסים נורמליים עם סוריה, אני מקווה שתמורת שלום אמיתי וסידורי ביטחון הולמים, נחזיר לסורים את השירים החולניים האלה, ואנחנו נעזוב את שירי הגבורה ונחזור לשירי המכורה.כדי לא לפלג את העם, תעצרו אותו לרגע ותשאלו איזה שיר הוא מעדיף: "עוד יש תותחים ברמה / אבל הם מאיימים על דמשק", או שיר כמו "שם הרי גולן, הושט היד וגע בם! / בדממה בוטחת מצווים: עצור./ בבדידות קורנת נם חרמון הסבא / וצינה נושבת מפסגת הצחור".אפשר לעשות משאל עם, אבל יש לי הרגשה שהעם יבחר להושיט יד לגולן בדממה בוטחת מאשר לאיים על דמשק.או, בשפה אחרת ­ לא זזים מרחל המשוררת.