סינדרום חיפה סיפור אהבה עם העיר חיפה רון מיברג 26/11/99 סיפור האהבה שלי עם חיפה לא החל אתמול. אני יודע שעל מד המרחק היא רחוקה יותר מירושלים, אבל כמי שיש לו היסטוריה ארוכה של מכוניות אמריקאיות עתיקות ששפכו מנוע, או לפחות רדיאטור, בעלייה לירושלים, ושהמקום היחיד שאליו הוא יודע להגיע בבירה הוא מה שהיה פעם מלון הילטון מאחורי בנייני האומה, אני מעדיף את הנסיעה בכביש החוף לחיפה. פונים ימינה בצומת גלילות, נוסעים ישר ובמישור ועוצרים במעיין הבירה, במכולות של סואידן, בשווארמה של אמיל וכך הלאה. זה עד כדי כך פשוט. חוץ מזה, חיפה היא עיר ללא סינדרום. אף אחד אינו מתכנן לפוצץ את מקדש הבהאים; העיר אינה מלוהקת בשוחרי ישו, במטורללי מילניום, בנוצרים או יהודים מודאגים, במתפללי הר הבית (יהודים וערבים) עם רצח בעיניים, בסכינאים ובצעקות שאבעס. חיפה היא עיר פשוטה לאנשים פשוטים שאינה מתיימרת להיות ללא הפסקה או קרש הקפיצה לאלף הבא. עיר איטית ומהורהרת משהו, ידידותית להפליא, שאינה מסוכסכת עם עצמה ואינה מאיימת להגיע לקתרזיס אדיר בעוד חודש ומשהו. בואו נגיד שבשב"כ לא מודאגים ממה שיקרה בחיפה כאשר נחליף קידומת ל­00. סיבובי אוכל בחיפה הפכו זה מכבר לק לישאות קולינריות. אבל לעומת תל­אביב שכל קיומה מלחמת חורמה נגד הקלישאות הללו וניסיון להציג כל שבוע יבוא אתני חדש, נניח פיוז'ן פקיסטאני­קנדי, חיפה היא עיר שעל מסורת האוכל שלה ניתן לסמוך כמו על הביג בן. אני משוכנע שחיפאים יידעו לכוון אותי למסעדות צרפתיות ראויות, אבל אינני מתכוון לפגוע בהם כאשר אני אומר שלחיפה אני נוסע כדי לחדש את הקשר הבסיסי שלי עם אוכל אלמנטרי; צלע חזיר, רגל קרושה, כוס בירה, קבב בולגרי, חומוס, פלאפל ושווארמה. אני יודע שיש בה הרבה יותר, כולל לא מעט מסעדות רומניות, אבל אני אוהב את העובדה שלחיפה אפשר לבוא לא כדי להתנחל במסעדה אחת ולבלות בה זמן רב, אלא כדי לאכול חצי מנה פלאפל בוואדי ניסנס, לקנות כמה מצרכי יסוד במעדנייה של הסואידנים בצומת אלנבי, להתעקש על השווארמה הטובה ביותר בארץ אצל אמיל וללקט מעט פחמים, פיתות ושאר פרודוקטים, כולל בקבוק הטבסקו הגדול ביותר שראיתי בארץ. גם כאשר אני מתברבר בעיר התחתית ומחפש את אותם המקומות שבהם ביקרתי כבר עשרות פעמים, כל ההתברברות כולה לוקחת דקות ספורות. מדובר בארבעה­חמישה רחובות ובעשרות אזרחים נעימי הליכות שנורא רוצים להסביר לך כיצד מגיעים ואיפה זה. חשבנו שיהיה נחמד לכוון את מחוג הקלישאות לדרגה ב', כלומר לדלג על מעיין הבירה ועל ג'קו והשוק הטורקי, ושמנו פעמינו לשווארמה של אמיל. חיפה היא עיר שבאים להשוויץ בה. פעם הייתי יודע לעשות את זה בניו יורק. בשביל מי שרגילים ששווארמה היא נתחים מעט שומניים ולא ממש לעיסים של הודו (אפילו לא נקבה) שפרוסות שומן כבש בראש השיפוד מטפטפות עליהם למטה ומעניקות להם מעט ארומה אותנטית, המפגש עם השווארמה הכהה ­ חלקה פרוסות, חלקה בשר טחון ­ של אמיל הוא מהמם. רצה המזל והיה לנו שולחן כתר פלסטיק על המרפסת הצרה שנופה הוא פקק התנועה התמידי של צומת אלנבי. לחימום לקחנו מנה שווארמה בפיתה עם הכל. אצל אמיל אתה מבין את המושג מסורת של איכות. קודם כל הטחינה, שלעולם לא יספיקו המפיות לנגב אותה מהשפם; אחר כך המפגש הראשון עם הבשר המתובל והמצוין; אחר כך המאבק עם כרסום הפיתה בדרך הנכונה, כדי שלא תישארו עם הבשר ביד ללא משהו שיקיף אותו. זה היה כה טעים, מדויק, מגרד את אותה נקודה מסתורית ­ נקודת הג'י של האוכל ­ שהזמנו מנה גדולה של שווארמה בצלחת, כי לא רצינו שהפיתות יסתמו אותנו. כשהיא מונ חת עירומה ועריה בצלחת, אתה יכול להבין שפה נותנים לך את הדבר האמיתי. מזלגנו את השווארמה בצלחת עד תום ועדיין נשאר לנו די מקום ואנרגיה להסתובב בשכונה. היה נחמד לגלות שבשפכו המערבי של ואדי ניסנס, בפלאפל של מישל, עדיין ממוסגרות כתבות שלנו מן העבר, שבהן קראנו למישל "הפלאפל הטוב ביותר בארץ". כדרכו של נייר עיתון בשמש, הן הצהיבו מעט, אבל זכו לשדרוג; על שלט המתכת הגדול מעל מישל כתוב ש"מעריב" קבע שזה הפלאפל מספר אחת בארץ. אני מודה שזה לא סקופ כמו נערות הליווי של הנבחרת, אבל נעים לראות שקביעה בת חמש שנים מחזיקה מעמד. אצל מישל היה מפוצץ, אז אכלנו ממול, אצל הזקנים. קודם מגישים לך במין אדיבות שלא מגיעה לנו כדור פלאפל שנטבל בטחינה, מעשה גירוי. אחר כך הסתפקנו בחצי מנה. הפלאפל היה נהדר. היה נחמד לקרוא על הקיר דברים טובים שנכתבו בשבחו בעיתון "חדשות" ז"ל מאת ראובן אדלר מפרסום חומסקי­אדלר. אחר כך הלכנו למעדנייה. התווכחנו קצת עם העובדה שהגלגל הגדול של הפרמזן גראנה פדאנו, האחות הנחותה של הרג'אנו, עלה 160 שקל לקילוגרם. אני גורס שהמחיר צריך להיות זול יותר. אבל קנינו כמה פריטים, כולל חצי קילו פרמזן למרות המחיר. בדרך למכונית מילאנו את תא המטען בשקיות פחמים, כי אנחנו לא רוצים שיראו אותנו קונים פחמים ברמת­השרון. כל התור הגסטרונומי כולו ארך פחות משעה. שזה בערך הזמן שהיה לוקח לי למצוא חניה בתל­אביב או למצוא את הידיים והרגליים בירושלים. אמיל, רח' אלנבי 33, חיפה. טל': 8517096­03הזקנים, רח' הוואדי 18, חיפה. טל': 8514959­30