זהירות, מפולת לפניך (זוהי מטאפורה) על הקשר בין הסרט "פרויקט המכשפה מבלייר", לעבודה שמעון אדף 05/11/99 אנחנו חיים בעולם של סימולציות, ביקום שהגבול בו בין המטאפורי לליטרלי הופך חלקלק וחומק מעבר להשגתה של התודעה המתעקשת למתוח אותו בכל תחום אפשרי, המחפשת להגדיר אמצעים אובייקטיביים לשרטוטו. התיעוד הוא אמצעי כזה. ומשום שהוא נתפש ככזה הוא מנוצל ליצירת הדמיות משכנעות. מה הסיכוי ששתי יצירות הנבנות על כוחה של קונוונציית התיעוד והפונות בכיוונים מנוגדים לחלוטין יוצגו במקביל ויעלו בכך תהיות באשר למהותו של התיעוד המזויף? ההשגחה הגולה או המקרה, ידו של מי מהם במעל? על מסכי הקולנוע מתרוצץ בימים אלה, בהצלחה מעוררת תמיהה, הסרט "פרויקט המכשפה מבלייר", ובמוזיאון הרצליה מציגה האמנית קרן רוסו עבודה בשם "בעירה אנושית ספונטנית". שתי העבודות חוקרות תופעות שנהוג למקם בתחום הפולקלור. "המכשפה" שוטח על הבד סרטי צילום ממצלמות הווידיאו שנשאו עימם שלושה סטודנטים אמריקאים שיצאו לתעד את האגדה על המכשפה מבלייר ומעלליה המסתוריים וחשו על בשרם את אמיתותה. "בעירה אנושית ספונטנית" בא לאפיין את התופעה שבה פורצת אש מתוך גופם של בני אדם ומלחכת את הבשר. העבודה של רוסו עשויה כמו תוכנית תיעודית בערוץ 8. היא מביאה מומחים ועדים, סקירה היסטורית של התופעה לצד הסברים שונים לטבעה. רוב קורבנות הבעירה הספונטנית נמצאים בתוך ביתם, לעתים על ידי בני משפחה ששהו בסמוך מבלי שישמעו את קרובם זועק לעזרה או מוחה בכאב. הם מתים בדממה, בהסכמה שבשתיקה. הגוף מתלקח כמו נר, הלהבות ניזונות מהשומן, השרירים והעצמות כמו מחלב. אמצעי הצתה לא נמצאים בסביבות הגופה. חלקים מן הגוף מאוכלים לחלוטין, ואילו איברים אחרים אינם סובלים כמעט מכוויות. רהיטים וחפצים המצויים באותו חדר שבו התלקח האדם אינם עולים בלהבות. המקרה הראשון מדווח במחצית השנייה של המאה ה­17. התופעה מגיחה בשלב מאוחר יחסית לפולקלור ובתפוצה גיאוגרפית משונה; המקרים המדווחים מגיעים מבריטניה ומארצות הברית בלבד. כבר מתוך תיאור הנושא עולה ניגוד ראשון. "פרויקט המכשפה מבלייר" מתעד איום חיצוני; "בעירה אנושית ספונטנית" מתעד איום פנימי. בהתאמה מאמצות היצירות שני מודלים שונים של חקירה הנפוצים בספרות בלשים. "בעירה אנושית ספונטנית" מאמץ את מודל בלש הכורסה שהמציא אדגר אלן פו ובו הבלש המנותק משרשרת האירועים המתרגשים פותר את החידה מתוך ריחוק, בעזרת אינטלקט קר, ואי נו מפספס את ההזדמנות להרביץ תבונה בקורא המגושם ובעוזרו קשה התפישה. "המכשפה מבלייר" מאמץ את המודל של ז'אנר ה "hard boiled" שהמציאו ריימונד צ'נדלר ודאשיל האמט, שבו הבלש הוא חלק מרצף האסונות ומדדה לתוכם כעיוור, כשהוא נסמך על חושיו הבריאים, קשיחותו הבלתי נדלית, חפיסת הסיגריות שלו ונחמתם של מספר עוזרים נאמנים כמו אלכוהול ובלונדיניות שופעות. עיקר כוחה של יצירת התיעוד המזויף הוא ההצבעה העצמית על טבעה. שתי היצירות מסגירות לצופה שלהן שבכללן אין הן יצירות המציגות תיעוד פשוט אלא שהן עושות שימוש בקונוונציה ובמבנה של תיעוד לצרכיהן. למעשה, הרגע שבו מסגירה היצירה את עצמה כתיעוד מזויף מפגין את המשמעות שיש לשימוש בקונוונציית התיעוד. מעמדו כסרט תיעודי מזויף מעניק ל"פרויקט המכשפה מבלייר" את הזכות להיות מוצג כיצירה קולנועית, מרפד את כיסיהם של שלושת הסטודנטים ומסייע בפתרון בעיות של אמינות. מדוע לעזאזל זוכרים מייק והתר לקחת איתם את המצלמות ברגע של איבוד עשתונות מוחלט, רגע שבו הצורך לנוס על נפשם בבהלה קונה לו שליטה על הכרתם הנפחדת? הרי מדובר בצעירים אמריקאים, קורבנות קלאסיים של סרטי אימה, ו לא באנשים שעברו טירונות קשוחה של צלמים קרביים. הרגעים המבהילים הם תכליתו של סרט אימה, ויש לכופף את האמינות בכדי להציגם. ההיגיון של סרט האימה גובר על הקונוונציה של התיעוד משום שהוא בסיסי יותר. התיעודיות לכאורה נוצלה לשם יצירת אפקט של ממשות וסחיטת תחושת הזדהות מקהל המורגל במחזות של בני תשחורת, שזוועה חשוכה קוטפת אותם באיבם. "פרויקט המכשפה מבלייר" משתמש בקונוונציית התיעוד בצורה ליטרלית. משום כך הוא משתייך להיסטוריה של יחסי הציבור הרבה יותר מאשר לתולדות ימי הקולנוע.העבודה של רוסו, לעומת זאת, משתמשת בקונוונציית התיעוד בכדי להפוך הן את הקונוונציה והן את התופעה שהיא מתעדת למטאפוריות. בכתוביות בסוף הסרט מפורטת רשימת השחקנים שנטלו בו חלק. לפתע הן מנהל שירות הכבאים המדבר בהתלהבות על אי האפשרות להסביר את מצב הגופות שנמצאו במונחים של שריפה רגילה והן הפסיכולוג הרציונליסט שמבטל בפסקנות את התופעה נמצאים מדבבים טקסט שנכתב עבורם. מה המעמד של תוכן דבריהם? ומה מעמדה של תופעת הבעירה האנושית הספונטנית?לא הטענה של הדברים לאמת היא ממין העניין, אלא העובדה שהדיון מתאפשר. דבריהם של השחקנים אינם חשובים כטענות הסותרות או מאששות את התופעה; הם חשובים כטיפול במה שהתופעה עשויה לשמש לו מטאפורה, האיסור התרבותי על הכליה העצמית.יהיה מי שיאמר כי החיים הם בעירה. מכוכב הרוק ועד הנזיר הבודהיסטי, מן המשורר אחוז החזיונות ועד עובד האדמה השליו, מתכלים כל בני האדם בשריפה פנימית, איש איש על פי קצבו. זוהי מטאפורה. "בעירה אנושית ספונטנית" מנסה לבחון כיצד אירוע ליטרלי קיצוני של בעירה שופך אור על המטאפורה היסודית.לדיווחים על בעירה אנושית ספונטנית אין עקיבות במיתוסים או סיפורי עם קדומים נפוצים. הסיפורים הקרובים ביותר לתופעה מצויים במיתולוגיה היוונית. שם שני נערים מביאים על עצמם קץ מלא באש. הראשון, פייתון, בנו של אפולו, מתעקש לנהוג במרכבת השמש של אביו במרחבי השמים ומאבד שליטה בסוסים, והאחר, איקרוס, לא שועה לאזהרותיו של אביו שבונה לו כנפיים, עף בסמוך לשמש, מניח לקרניה ללחך את כנפי השעווה והנוצות שלו וצונח אל הים. מבחינה כרונולוגית בעירה אנושית ספונטנית היא תופעה הממוקמת באזור הדמדומים של פרקים היסטוריים. הדיווחים הראשונים מגיחים בתקופה מוזרה של תולדות ימי המערב. הרנסאנס הס תיים. תנועת ההשכלה והנאורות עוד לא החלה. דקארט מתחיל לתהות על מקור ודאותו של האדם לגבי הקיום והעולם. רמברנדט מחליף את עיניהם של בני האדם שאת דיוקנאותיהם הוא מצייר בעיניו למודות הסבל, משום שרק את עצמו הוא יודע לחקור. העולם מתמלא תמיהות, ספקות, אמיתות שבורות. הגיעה העת לעצב לבוש תרבותי לשאלות המסתופפות באפלת התודעה, חסרות קיום מילולי. שני המיתוסים היווניים מציגים את הכליה העצמית כעונש על מרד בסמכותו של האב ולא כצורה של המרד. הדיון בתופעת הבעירה אנושית הספונטנית של רוסו כבמטאפורה תרבותית מסיר מן הכליה העצמית את גוני החטא שלה. שאלת ההתאבדות או הכליה העצמית, הוא אומר, כמו שאלת התיעוד המזויף, היא השאלה על סמכות הידע העליונה ועל מקומו של החוקר. ההכרעה בדבר מודל החקירה שננקט קובעת את אופי היחסים שבין הצופה ליצירה. "פרויקט המכשפה מבלייר" מורה לצופה לשמש כצילו של הבלש הנכנס אל סבך המאורעות, כמשולל ברירה אמיתית, ואילו העבודה של קרן רוסו הופכת את הצופה לבלש הספון בכורסתו, לסמכות השיפוטית היחידה. אולם מדוע אני מדבר בשמו של צופה כללי, חסר פנים ושם, בשעה שאני אמור להוות דוגמה לצופה שחווה את שתי היצירות? ובכן, האם אני תוהה אם באיזה חושך רחוק אורבת לי זוועה שלא חשדתי בקיומה, או שמא היא כבר כאן, באפלולית של הריאות, במסתור של הגוף? וכיצד אני לומד לדחות אותה? בעזרת שאלות? האם העולם הרחיק לכת עד כדי כך שאופן ההצגה של השאלות הוא התשובה היחידה שלה אפשר לצפות?