הוויכוח על הספר התרחק מן הספר איש לא יכול היה לשער שהימין הישראלי יהפוך את הספר 'המאה העשרים - על סף מחר' לזירת קרב. אבל אם זאת הזירה - בבקשה: נקנה את הספר, נקרא בו נסים קלדרון 08/10/99 ספר הלימוד בהיסטוריה לכיתה ט' של אייל נווה, 'המאה העשרים ­ על סף מחר' (ספרי תל אביב) עורר ויכוח חריף. אבל יש מרחק עצום, מדהים, בין הוויכוח על הספר לבין הספר עצמו. אני בטוח שילדים חשים במרחק הזה. גם אם לא קראו אף אחד מן המאמרים הרבים והנסערים שפורסמו על הספר, הם מקבלים אלף אותות אחרים לפער מדהים. אפשר לתאר את הפער הזה כפער בתחושת ההיסטוריה. בתוך כל ילד נבנית תחושה עמוקה של העבר שהוביל אליו אישית, ושל העבר שעיצב את החברה שסביבו. האותות הרבים והשונים שהילד מקבל מצטברים באיטיות אל תמונת­היסטוריה פנימית ואינסטנקטיבית. אלה הם אותות שמגיעים מהוריו, ממראה העיר שבה הוא גר, מן הספרים שקרא, מן השפה שרכש, מן החגים, מן הטלוויזיה, מן הקצב שבו משתנים דברים סביבו. בית הספר מוסיף משהו לתחושה הזאת, רק משהו.אם ספרו של אייל נווה משקף את התחושה ההיסטורית של ילדים רבים בישראל של 1999 ­ ואני חושב שהוא אמנם משקף אותה ובעת ובעונה אחת הוא גם מעצב אותה ­ הרי הוויכוח הגדול שהתנהל בעתונות על הספר הזה משקף תחושה היסטורית אחרת לחלוטין. אם להעמיד דברים על עיקרם, מתגלה כאן הבדל בין היסטוריה כרצף שאדם משתייך אליו לבין היסטוריה כמיתולוגיה שאדם מקדש. שולמית הראבן התייחסה אל הוויכוח מן הזווית הזאת, ואני חושב שהיא הניחה את האצבע על העיקר.כמעט כל המאמרים שעסקו בספר דנו בשאלה אחת: האם מלחמת העצמאות היתה ניצחון של מעטים מול רבים, כפי שכתב כבר תום שגב. אין בספר תשובה אחת לשאלה הזאת, אלא כמה תשובות. יש תשובה שעוסקת במספר החיילים המיומנים הגדול יותר שהצד הישראלי הצליח להביא אל רוב הקרבות; יש תשובה אחרת שעוסקת ביתרון המספרי הברור של צבאות ערב הפולשים על פני הצבא הישראלי ­ יתרון שאותו לא ידעו לנצל; יש תשובה אחרת שעוסקת בדרגת האירגון הגבוהה של חברה ישראלית קטנה מאד, מול דרגת האירגון הנמוכה של חברות ערביות ענקיות; יש תשובה שלישית שאומרת "הישוב נלחם על נפשו ולכן היה נחוש יותר לנצח"; ויש תשובה רביעית שמצביעה על המחיר הגבוה במיוחד ששילמו הישראלים בחיי אדם ­ אחד מכל מאה ישראלים נהרג ­ בגלל תנאי הלחימה הקשים.למה עמדו על הספר הזה וניסו לדוג ממנו תשובה אחת? למה שכחו שתלמיד כיתה ט' נחשף כאן לארבע התשובות? למה שכחו שהוויכוח כולו חל על שלושה עמודים, לכל היותר, מתוך 223 עמודי ם שסוקרים את המאה העשרים לכל אורכה? למה הדיון הציבורי טחן משפט אחד ושכח פרקים שלמים שעוסקים בלנין ובקנדי, באימפריה הבריטית ובנפילת חומת ברלין, בהתקדמות הרפואה וביחס שנוצר בין קולנוע לבין פוליטיקה?היתה גם שטחיות בדיון על הספר. אהרן מגד, למשל, תקף אותו כאשר השטחיות צועקת מכל הבחנה שלו. אבל בעיקרו של דבר, אין זה ויכוח בין אנשים שטחיים לבין אנשים מעמיקים. זה ויכוח בין שתי תקופות, בין שני מינים שונים של רגישות היסטורית.מה זה 'מעטים מול רבים'? זה מימד אחד מתוך מימדים רבים, סותרים, מימדים שמשתנים כאשר אנחנו משנים את השאלה שאנחנו שואלים, או את זווית הראיה של השואל. מה זה 'טוב למות בעד ארצנו' ­ זו אמת אחת מתוך "אי הסדר העצום של האמיתות", כפי שכתב פעם המשורר האמריקני וואלאס סטיבנס.אתה יכול להיצמד אל המימד האחד, לקבע אותו, לחנך עליו. כך נבנה מיתוס. מעצם הגדרתו מיתוס הוא סיפור שחוזרים עליו שוב ושוב, שמקבעים אותו, שמנתקים אותו מן הקונטקסט העשיר והמורכב שלו כדי שיוכל לחזור ולהיות איתנו בכל קונטקסט חדש. אפשר להסיק מכך שהנאורות היא חלום על חיים בלי מיתוסים. אבל זה לא מה שמלמדת הספרות האינטימית ביותר של הנאורות. לא זה מה שחשב ג'ויס כאשר שלח סוכן פרסומת מזדקן בדאבלין החדשה לעבור את המסלול המיתולוגי של יוליסס. ולא זה מה שחשב פרויד כאשר כתב שדווקא אנשים מודרניים חסרי דת מוטב להם לזכור את אבותיהם הקמאיים.אבל הם גם הראו בעליל שבני­אדם הם לא עבדי המיתוסים שלהם, הם בוראיהם והם יכולים לפתח מידה רבה של חירות כלפיהם. זה מה שספר הלימוד הסימפטי של אייל נווה עושה. הוא לא מציג אותנו כאנשים חסרי מיתוסים היסטוריים. הוא לא מציע לנו להיפטר מן הזכות להציב ערך, לבחור סמל, לחנך לדרך. אבל הוא מציע לנו להיות יותר חופשיים כלפי המיתוסים שלנו. לדעת שאנחנו בוחרים בהם. לדעת שאחרים בוחרים אחרת. לדעת שהדגשנו מימד אחד כאשר היו מימדים אפשריים אחרים. לדעת שאפשר להאבק על סמל ולהחליף מיתוס במיתוס אחר. לדעת שיש מחיר ­ לפעמים מחיר כבד של סבל גדול ­ לכל בחירה שנבחר.עמוד בספר הזה הוא עמוד מחולק: יש בו ריבוע של סיפור היסטורי. לידו יש ריבוע בצבע אחר ובו צילום, או ציור, או טקסט של שיר. לפעמים יש ריבוע נוסף ובו עדות אישית. וכמעט בכל עמוד יש רשימת שאלות שמציבה את התלמיד בפני דילמות , בפני אלטרנטיבות, בפני שאלות שעולות מן העבר אבל הן נשארות פתוחות במבט לעתיד. למשל, בפרק שעוסק בעמידתה של בריטניה כנגד התקפת האוויר של הנאצים, נשאלים התלמידים: "האם לדעתכם הפצצת אוכלוסיה אזרחית תביא לכניעה או לנחישות להמשיך להילחם? האם הפצצת אזרחים במלחמה היא פעולת טרור? נמקו את דעתכם". (ארבעה עמודים אחר­כך יסופר הסיפור של החרבת דרזדן בהפצצות של בעלות הברית).כך מקבל התלמיד לא היסטוריה נקיה ממיתוסים ­ של גבורה, של הצלה, של מוסר­מלחמה ­ אלא מיתוסים בתוך הזרם הגדול, הגועש, רב הפנים, ורב המחירים, של הרצף ההיסטורי (סוף סוף מחליפים ספרים כאלה את ספרי הלימוד המשמימים של ימי התיכון שלי).תמיד יש מתח ותלות הדדית בין הרצף ההיסטורי לבין המיתוסים שאנחנו בוחרים מתוכו. אבל גם זה יחס מתפתח ומשתנה. אתמול פסל האריה השואג היה הישג גדול כל­כך ליהודים החדשים שלא היו להם פסלים, שהוא היה חשוב להם יותר מן הרצף שהוביל אליו. אתמול ציפו ממשורר כמו אלתרמן לבנות ליהודי החדש מיתוס שגם ינתק אותו מעברו וגם ימשיך אותו בסתר ­ והוא בנה, בחריפות רגש ושכל, את 'שמחת עניים' כמין סידור תפילה מודרני ליהו דים שסירבו להתפלל. אני מביא את הדוגמאות המעולות האלה כדי להפריך את האיוולת האופנתית הגורסת שהסיסמאות הפוליטיות הבנאליות ביותר של התעמולה הציונית היו המיתוס האחד, שכל המיתוסים האחרים התיישרו על פיו. היו לנו אתמול גם מיתוסים מורכבים, לא רק מיתוסים פשטניים. אבל התשוקה אל המיתוס היתה גדולה.לפני עשר שנים פירסם א.ב. יהושע את הרומן ההיסטורי המקיף שלו 'מר מאני'. ביום עיון שנערך על הספר דיברו רבים מן המשתתפים על הסיפור ההיסטורי בן מאתיים השנה שיהושע מספר ברומן. בסיום ניתנה רשות הדיבור לסופר, והוא אמר ­ אם לסכם ­ לא היסטוריה היתה מטרתי העיקרית בספר הזה, אלא מיתולוגיה: ניסיתי לספר מחדש, ואחרת, את מיתוס העקידה, כך שנגרש את השד המיתולוגי הזה מאיתנו. ההתמודדות ההיסטורית שב'מר מאני' מכוונת, לדברי יהושע, בסופו של דבר אל המיתולוגיה.לפני כמה חודשים אמר יהושע, בשיחת רדיו על הרומן האחרון שלו 'מסע אל תום האלף', דברים הפוכים. כעת, הוא אמר, אנחנו זקוקים להיסטוריה, לא למיתולוגיה. אני חושב שהוא חש מה שאייל נווה חש: אנחנו זקוקים כעת יותר להיסטוריה כרצף, כפרישה של אפשרויות, כשפע של הצעות ודי למות. התשוקה למיתוס מפנה את מקומה אל התשוקה להיסטוריה.לכן, מי שדלה מן הספר הזה מיתוס אחד ויחיד, והתעלם מן הזרימה שבו, כתב על אחוז אחד מן הספר. ומי שמצא בספר הזה פוסט­ציונות לא מבין מימינו ומשמאלו. הפוסט­ציונים שונאים את הרצף ההיסטורי, כי הוא הוביל אל מה שהם מתחרטים עליו: הקמתה של מדינה יהודית. אייל נווה לא שונא את ההיסטוריה, ולא מתחרט עליה ­ בעיקר כיוון שהוא מתעניין בה מאד. ומלה אחרונה, פוליטית. גם הפוליטיקה, כמו ההיסטוריה, מלאת אפשרויות, מלאת הפתעות. נווה כתב ספר לימוד משובח אבל תמים למדי. איש לא יכול היה לשער שהימין הישראלי יהפוך את הספר לזירת קרב, שפטיציה של אקדמאים תקרא להחרים את הספר, שייפתח סביבו מסע פוליטי שלם. אבל אם זאת הזירה ­ בבקשה, ובעונג רב. לעתים רחוקות אפשר לעשות מעשה פוליטי פשוט כל­כך: לקנות ספר, לקרוא בו, להציע אותו למורה בבית הספר של הבן, או הבת. זאת זכות שהחוק מקנה להורים, וזה הרגע לנצל אותה.