עדנת השחיתות פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, היתה שותפה לעלילה פוליטית ולשיבוש חקירה. מינויה לביהמ"ש העליון יהיה חרפה וביזיון לשלטון החוק. להלן הפרטים אמנון דנקנר 04/05/04 יש הרבה טענות נגד מינויה של עדנה ארבל לבית המשפט העליון. חלקן נכונות ומבוססות, חלקן פחות, ובשיקול האחרון, יכול להיות טעם בגישה האומרת כי הטענות האלה אין משקלן כה גדול עד שיעמדו נגד התדמית של ארבל כלוחמת גדולה נגד השחיתות שפשתה בשלטון ובתפר שבינו לבין ההון, כשההיגיון הוא, שאם תימצא ארבל לוקה, תהא בכך אמירה שמי שקנאי בלחימה בשחיתות עלול לקפח את עתידו המקצועי.אבל יש עניין אחד, כבד וחמור בשיח הציבורי סביב שאלת המינוי, שאין מזכירים אותו ושאסור, מאוד אסור, להתעלם ממנו. ובגללו אני קובע כאן בלי היסוס, כי צירופה של ארבל למוסד השיפוטי העליון בישראל יהיה בבחינת הכנסת צלם להיכל, חרפה וביזיון.אני מתכוון לפרשת חקירתו, האשמתו ומשפטו של יעקב נאמן. העובדות הכלליות זכורות איכשהו לציבור: נאמן מונה להיות שר משפטים, זמן קצר אחר כך נפתחה נגדו חקירה פלילית, הוא התפטר מתפקידו, הוגש נגדו כתב אישום וסופו שיצא זכאי. לכאורה, אין בכך עניין יוצא דופן: היו כבר אישי ציבור לא מעטים שהואשמו וזוכו, וחלק מהזיכויים היו שנויים במחלוקת ולעיתים בלתי מוצדקים בעליל. ולפיכך הציבור לא ממש התרגש מכך שאיש ציבור זה או אחר התענה בחקירה ובמשפט עד שזוכה.אבל המקרה של נאמן היה יוצא דופן מאוד. נאמן, משנכנס למשרד המשפטים, התבטא נגד היועץ המשפטי דאז, מיכאל בן-יאיר, ונגד פרקליטות המדינה, אותה האשים בהחלטות פוליטיות. היתה התגייסות של צמרת הפרקליטות לתפור לו תיק על לא עוול בכפו, והעיקר שיעזוב את המשרד. זה היה לא פחות מאשר פוטש פוליטי נגד שר ממונה. במקום שבו צריך הצדק להיראות ולהיעשות, נרקמה עלילה זדונית ומכוערת. השותפים הבכירים לה היו היועץ בן-יאיר ופרקליטת המדינה ארבל.העובדות פשוטות וקלות להבנה: במהלך החקירה נגד נאמן קיבלו הקצינים שעמדו בראשה שתי הוראות מצמרת הפרקליטות. האחת: שבניגוד לכל מה שהיה מקובל אז, לא ייכתב דוח סיכום חקירה ולא ייכתבו המלצות אם להגיש כתב אישום או לא. פשרה של ההוראה הזאת היה ברור: שלא יימצא בכתובים משהו ממסקנות המשטרה, שיעמוד בסתירה להחלטה מראש של צמרת הפרקליטות, להגשת כתב אישום נגד נאמן.אבל ההוראה השנייה, והחמורה אף יותר שניתנה לחוקרי המשטרה, היתה שלא יחקרו בשום פנים ואופן איש אחד, העד המרכזי בפרשה, שעדותו, אילו נתבקשה, היתה מוציאה את האוויר מהחשדות נגד נאמן. אותו עד הפציר בשוטרים לחקור אותו, אולם נענה באמירה שנאסר עליהם לעשות זאת.מקובל לחשוב שחקירה משטרתית מטרתה לגלות את האמת. האם זו היתה מטרת החקירה בעיניהם של בן-יאיר וארבל? בוודאי שלא. אחרת לא היו אוסרים את חקירת העד הזה, או כל עד אחר. מקובל גם שמי שמונע גילוי האמת בחקירה על ידי שימת מכשול בפני החוקרים אשם בשיבוש חקירה. האשמה הזאת מוטלת על בן-יאיר ועל ארבל.בסופו של דבר יצא יעקב נאמן זכאי מכל אשמה. העד מסורב השמיעה קיבל פתחון פה במשפט והעניינים התבררו. אבל זה היה מאוחר מדי: בן-יאיר וארבל השיגו את מטרתם, ונאמן עזב את משרד המשפטים ולא חזר אליו אחרי זיכויו.בן-יאיר וארבל ניצחו. מבחינתם, סר מוראו של שר דתי וימני מעל משרד המשפטים. אבל באיזה מחיר? הם לא התביישו לתפור תיק, למרוח עלילת דם על חף מפשע, כדי להשיג מטרה פוליטית. ובעצם מדוע יתביישו? עדנה ארבל המשיכה לכהן כפרקליטת מדינה כמה שנים טובות, ועכשיו היא מועמדת לכהונה בבית המשפט העליון ויש אפילו המשבחים אותה.אהרן ברק, טומי לפיד וכל שאר החברים בוועדה למינוי שופטים צריכים לענות על השאלה הבאה: מכיוון שהעובדות ידועות וכתובות בפסק דין, מכיוון שעוד לא נמצא חולק עליהן ומכיוון שחטאה של ארבל היה גדול, בולט ושערורייתי, האם לא יהיה במינויה הכרזה כי אין דין ואין דיין, כי מותר למנות לתפקיד החשוב הזה תופרי תיקים, מעלילי עלילות ומשבשי חקירות, וכי כל מי ששייך לחבורה המשפטית הבכירה חסין מפני ענישה על מעלליו הרעים והחמורים?ארבל מוחזקת בעיני רבים כלוחמת בשחיתות, אולם המעשה שעשתה בפרשת נאמן הוא מעשה מושחת ומסוכן. השחיתות המסוכנת ביותר היא זו הנובעת מהתחושה שמותר לעשות מעשים רעים, נקלים ונבזים כדי לשרת מטרה חשובה. המטרה שהיתה חשובה בעיני בן-יאיר וארבל היתה למנוע השתלטות על משרד המשפטים של מי שהיה "ילד חוץ", בעל ערכים שנראו להם מנוגדים לאתוס הבריא של המשרד.אולם אם יש משהו שעלינו ללמוד מההיסטוריה הוא שאנשים טובים המבקשים לפעול למען מטרות טובות מסוגלים לעיתים לעשות את הדברים הנוראיים וההרסניים ביותר, בסופו של חשבון למטרותיהם שלהם. אם תאושר מועמדותה של ארבל, תהיה בכך סמיכת ידיהם של הממנים על המעשים האלה שלה.