אני מאוד סובלני כלפי לסביות, במיוחד כאלה שאוהבות גברים אמירה נירנפלד 03/05/04 היהודי, הלבן, ההטרוסקסואל, האמריקאי, שומר המצוות והעשיר (מאוד עשיר) מבקש שיגלו כלפיו סובלנות. זה כל כך חשוב לו שהוא אפילו מוכן לתרום הרבה כסף ולבנות לשם כך את מוזיאון הסובלנות בירושלים, או אם לדייק – ארמון בטוב טעם שיהיה מורכב משישה קומפלקסים הפתוחים מכל צדדיהם ויהיו שילוב של מתכת, פלדה, אבן ירושלמית וזכוכית (ושיבנה, כמובן, על ידי האדריכל-סלבריטאי הססגוני פרנק גרי), כי כשמדובר בסובלנות, כידוע, אסור להתקמצן (75 מיליון ירוקים כבר נשפכו על המבנה. מכון ויזנטל לוס אנג'לס, שעומד מאחורי היוזמה, עוד ישפוך שם המון כסף). ואם כבר בסובלנות עסקינן, הרי אין אדם הראוי יותר להשיק וליחצן את ההיכל מאשר מר ארנולד שוורצנגר, אדם שנודע בסובלנותו לאחר באשר הוא אחר, כפי שמתבטא במשפט המפורסם שלו: ''נישואים חד מיניים הם בין גבר לאשה''. כמי שקעקעה על עכוזה הימני את הערך ''כבוד האדם'', יצאתי בעקבות המושל, המחסל והנאומים על מנת לבדוק האם יש מקום לקעקע את תמונתו של שוורצנגר ומוזיאון הסובלנות על עכוזי השמאלי. זאת לא הפעם הראשונה של הארני בארץ הקודש. הוא כבר היה כאן בטיול פרטי ב-78', הוא היה כאן כשפתחו את מסעדת ''פלאנט הוליווד'' שלו והוא היה כאן בחיפוש אחר לוקיישן לסרט שלו שמעולם לא יצא. אז הוא היה שרירן עילג וגדול מימדים שאף אחד לא ממש התכוון להתייחס אליו ברצינות, אבל עכשיו הוא חוזר כמושל קליפורניה – אדם ממלכתי, מכובד, מעונב, פחות שרירי, אבל לא פחות מפחיד. בעוד שבביקוריו הקודמים שוורצע מקסימום היה פוגש את אלי האנה, הרי שעכשיו הוא מתחכך עם נשיאים וראשי ממשלה כנציג רשמי של הממשל הרפובליקני. ואכן, כמי שהתפרסם בזכות שני משפטים קולנועיים בלתי נשכחים, שוורצע מקפיד לשמור על אותו הסגנון גם בהופעותיו הפומביות כפוליטיקאי. כלומר, שכבר בתחילת הביקור הוא משתדל להיצמד לשתי הבדיחות הלא מצחיקות אותן הוא ממחזר לאורך כל השהייה שלו בישראל: ''אנשים תוהים איך אתה חי עם אשה שהיא דמוקרטית, כשאתה רפובליקני – אין חילוקי דעות, כי אני ישן במוסך''. את הבדיחה השנייה יכולים להבין רק אנשים המצויים בפוליטיקה האמריקאית, אבל שוורצע לא מוותר: ''אנשים שואלים אותי אם אני עדיין מתעמל. בטח שאני מתעמל. אתמול הרמתי 24 פאונד – הרמתי את טדי קנדי מהכסא שלו''. צחוקים. יום שבת, 18:45, מלון הילטון, תל אביב, כנס קבלת הפנים של המכון הישראלי ליצוא אני תופסת מקום בשורה הראשונה אבל מיד מועפת אחורה בברוטליות על ידי איזו בחורה ששייכת לצוות הארגון האמריקאי. לאט לאט אלמד את מקומי, בצוותא עם העיתונאים האחרים – מאחורי מחסומי מתכת. ארני, שמוכנס למקום דרך המטבח ומתעלם באדיבות מכל הידיים שהושטו לעברו, מודיע בתחילת דבריו שהוא ''שמח מאוד לחזור לישראל''. אהוד אולמרט, שר התעשייה והמסחר, מרביץ כמה חיוכים, מספר לו על המשחק של מכבי וגם נותן לו שתי מתנות: האחת, חמסה מוכספת באווירת שוק הכרמל והאחרת, סודית, עטופה באריזת מתנה, לאשתו של שוורצע, מריה, שנשארה לצערה בבית. אחר כך הם ידברו על כמה יוזמות עסקיות, ארנולד יציג לקינוח את משנתו העסקית (''לטס מייק לוטס אוף מאני'') ואז יעלם וישאיר אותנו לחסדיה של ארוחת ערב פושרת, שטעמה מזכיר את הסרט ''זכרון גורלי''. יום ראשון, 9:00, משרד החוץ, ירושלים לאחר בדיקה ביטחונית מקיפה, חצי שעה בשמש והחלפת הדגלים שעל המוטות בכאלה שעומדים יותר מתוח, מגיע סוף סוף השריר והעניבה למקום. עובדות המשרד חדות האבחנה שעומדות מאחורי לא פוסקות מלהתלחשש על מראהו הביזארי של המושל – נמוך, מורח את פניו בשכבות מטורפות של מייק-אפ וצובע את שיערו למין גוון חלודה שמשווה לכל הפריזורה הכללית שלו לוק של גזר גמדי. סטיב שלום מנצל את כל ההזדמנויות להצטלם עם שוורצע ואילו שוורצע, שליד סטיב נראה כמו אובר-מענטש מהחלל החיצון, שואל איפה לכל הרוחות נעלמה ג'ודי ומתפלא מכמות התקשורת שהגיעה כדי לסקר את האירוע (כשחצי ממנה בכלל הייתה מורכבת מעיתונאים שבאו עם המשלחת שלו). ואז, כמובן, מגיע תורו של הנאום, קצר ולעניין, כמתאבן להנחת אבן הפינה שתתקיים כמה שעות מאוחר יותר: ''עלינו לבנות עוד מרכזים של סובלנות בכל העולם, זה כמו לבנות מועדוני בריאות. כמה שנבנה יותר מועדונים כאלה, יש יותר סיכוי שאנשים יכנסו לכושר. כך עם מרכזי סובלנות – ככל שיבנו יותר מועדוני סובלנות, כך יש סיכוי לחנך את ילדינו. כמי שבא ממדינה כמו אוסטריה, עם עבר של דעות קדומות, חשוב לי לחנך אנשים להתייחס לאנשים אחרים כשווים. חשוב לי גם שאנשים מכאן ישקיעו בקליפורניה ואנשים מקליפורניה ישקיעו כאן. תודה רבה וכל הכבוד על הניצחון בכדורסל''. לאחר מכן נעלמים שוורצע וסטיב אל תוככי המשרד. 10:00 עד 12:00, משרד ראש הממשלה ואחר כך – בית הנשיא אריק שרון ומשה קצב רוצים לעשות לשוורצע כבוד, איש איש במשכנו הממלכתי. במשרד ראש הממשלה מדגיש שרון כי מושל קליפורניה הגיע לבקר ב''בירת ישראל המאוחדת'' ואילו שוורצע מאחל לראש הממשלה הצלחה במשאל ההתנתקות ממש כמו במשחק הכדורסל, אבל לא מתאפק מלצחקק, כנראה מרגיש ששרון הולך לאכול אותה. ליד שוורצע מזכיר קצת ראש הממשלה את דני דה ויטו בסצינות הקלאסיות מתוך ''התאומים'', זה לבד כמעט מוציא לי את התיאבון מארוחת הבוקר הקונטיננטלית שמוגשת בבית הנשיא מיד אחרי. בתום שעה של המתנה לשוורצע, הוא סוף סוף מגיע, מחייך ואז אנחנו מסולקים ב''תודה ושלום'', משאירים את שניהם למפגש אינטימי – שבו דובר, ללא ספק – על תחרויות מר עולם לדורותיהן. 14:00, כיכר החתולות, טקס הנחת אבן הפינה למוזיאון הסובלנות למוזיאון הסובלנות שתי תמות: הראשונה היא מסע דרך שלוש מיליון שנים של היסטוריה יהודית, וכל סיפורי הסובלנות ואי הסובלנות שקרו שם. השיעור ההיסטורי משמש כגשר לתמה השנייה של המוזיאון – ספריה אינטראקטיבית שהמבקרים נקראים להתעמת בה עם הדילמות האתיות של ישראל המודרנית. בטקס נכנס ראש עיריית ירושלים אורי לופוליאנסקי למצב רוח שוורצנגרי ומכריז: ''אנחנו יורים את יריית הפתיחה של אבן הפינה למוזיאון הסובלנות''. אחר כך שוורצע נואם וממשיך למחזר את הדיבור על סבלו של העם היהודי לפי מיטב ההטיות והפתגמים של מילות המפתח – פלורליזם, אלוהים, ירושלים, אומץ, כוח וציטוטים מהתנ''ך: ''לפני כמעט שלושת אלפים שנה המלך שלמה עמד בנקודה כזאת כדי לבנות את בית המקדש. לפי אותה מסורת של עזרה ותקווה אנחנו עומדים כאן היום. היום אנחנו לא בונים בונקר, אנחנו בונים חיים כמו שאלוהים יצק חיים לתוכנו. אנחנו מסתכלים מעבר לשנאה, לדם, לפצצות, אנחנו מסתכלים קדימה לזמנים של שלום שבהם אנשים יוכלו לחיות אחד לצד השני. המוזיאון הזה יהיה המקדש שינחה אותנו. אף אומה אחרת במזרח התיכון לא הכריזה שהעתיד יכול להיות מקום של סובלנות וכבוד הדדי''. בתמורה לנאומו המרגש מקבל המושל מתנה – מקהלת פרחי ירושלים שרים לו את ''California Dreaming'' והמנחה אושרת קוטלר אפילו מבטיחה שאם הוא יתגעגע לחבורת הזמר הזו, אזי אפשר יהיה לשלוח לו אותה מתי שהוא ירצה. כדי לשוב ולהדגים באיזו כמות של פלורליזם אנחנו מתעסקים פה, עלו על הבמה ילדי תנועת הצופים ועשו את עצמם כאילו הם אנשים מכל העדות, הדתות והאמונות. מנהלת מכון ויזנטל לוס אנג'לס מצביעה עליהם ואומרת שבשביל הילדים הללו צריך לבנות עתיד טוב יותר. לפתע בחור אחד מהקהל צועק ''אין סובלנות בכיבוש'' ומיד מקבל מכות פלורליסטיות מכל האנשים שעומדים לידו וגם מבקשים ממנו לעזוב לאלתר את המקום כדי לא להעכיר את פסטיבל הפתיחות והסובלנות. מחוץ לטקס מתאגדים קומץ של הומואים ולסביות שהגיעו מחופשים בבגדי רבנים עם כאפיות וסארי הודי כדי למחות על התנגדותו של שוורצע לנישואין חד מיניים והחלטתו להעביר חוק נגד נישואים מסוג זה בקליפורניה. הם מחלקים לחם קודש, מקיימים חופה מאולתרת וקוראים קריאות בעד חתונות חד מיניות ובעד הזכות לא להתחתן בכלל. לצידם מפגינים חברי אגודת ''אנונימוס'' נגד פיטום אווזים וכחיזוק לקמפיין מקביל שנערך בקליפורניה. שוורצע – שמה-זה אוהב לסביות ואווזים – לא נכח באזור ההפגנות. 19:00, ארוחת ערב חגיגית במלון המלך דויד הארוחה ההגונה ראשונה מאז הבוקר הקונטיננטלית אצל הנשיא וסופו של היום. כולם כאן – אולמרט, האדריכל פרנק גרי, מייסד ודיקן מכון ויזנטל הרב הייר, סנדביצ'ונים עם נקניק ואפילו שמעון פרס שכרגיל מתעלק על אירועים מסוג זה. באופן חגיגי מוקרן סרטון התדמית של המוזיאון לסובלנות, ארנולד עולה לנאום ומחבר את כל הנאומים שהוא נתן במהלך כל השעות שלפני כן למופע סטנד-אפ פוליטי אחד גדול, שבסיומו הוא דופק את הפאנץ'-ליין הצפוי לו כולם ציפו מאז שהחל כל העסק: ''I`ll be Back''. אחר כך הוא מוציא תת מקלע ויורה בכולנו.