כך התחלנו מעריב 26/04/04 ח''כ גילה גמליאל ח''כ גילה גמליאל התחילה כנהגת מונית ''בזמן שעבדתי כנהגת מונית, כולם היו מדברים איתי דוגרי, אומרים הכל בפנים, יש חום ואנושיות והכל גלוי. בכנסת לעומת זאת יש הרבה צביעות''. ח''כ גילה גמליאל (ליכוד), תושבת גדרה, נגועה גם היא בחיידק המשפחתי של נהיגת מוניות. שני אחיה, יואחל ויוחנן הם נהגים, וגם נשותיהם מחזיקות ברישיון למונית. ''קצת אחרי גיל 21 הוצאתי רישיון למונית כדי לעזור לאחים שלי בתקופות לחץ'', מספרת גמליאל. ''הייתי אז סטודנטית לתואר ראשון באוניברסיטת בן-גוריון, ובכל פעם שהייתי באה לחופשות הביתה או כשהיה לחץ בעבודה, הייתי עולה למונית ועוזרת להם''. לא מדובר בעבודה קלה: הרבה שעות על ההגה, עייפות, ולפעמים גם נסיעות למקומות מפחידים בשעות לא שגרתיות. למרות הכל מתעקשת גמליאל שהחוויות שנשארו עמה שוות את הכל. ''הייתי בחורה צעירה, ולא פחדתי מכלום. פעם עלה למונית בחור שיכור, ואחרי כמה דקות עצרתי ואמרתי לו לרדת מיד בתקיפות כזאת שהוא ירד בלי לומר מילה. לא פחדתי ממנו, אבל מי יודע איך דבר כזה יכול להיגמר. תאר לך אותי, בחורה צעירה ששומעת מכל עם ישראל על כל הצרות שלהם. הבעיות בעבודה, בבית, הבעיות עם האישה או עם הבעל, הכל מספרים במונית, וכנהגת הם עוד יותר נפתחו אליי, וסיפרו לי את כל מה שמעיק עליהם. אני בהחלט מתגעגעת לחוויות ההן''. אפילו רומנטיקה יש במוניות של משפחת גמליאל. אחיה של גילה הכיר את אשתו באחת הנסיעות. ''יום אחד החלפתי אותו בנהיגה, ולמונית עלתה בחורה צעירה'', מספרת חברת הכנסת. ''התחלנו לדבר, היא היתה נחמדה מאוד, ושאלתי אותה אם יש לה חבר. היא אמרה שכן, ושחבר שלה נהג מונית. רק אחר כך נודע לי שהחבר שלה הוא אחי, והיום הם נשואים''. דידי הררי השדרן דידי הררי התחיל כמורה מחליף ''היתה לי חברה בכרמיאל, וכדי להיות קרוב אליה עברתי גם אני לגור שם. בהתחלה הציעו לי לעבוד במפעל אבל לא רציתי, אז אמרו לי: 'בוא, תהיה מורה מחליף לדרמה'''. אלפי בני נוער מאזינים בכל יום לתוכניתו של דידי הררי, אבל מסתבר שחלקו בחינוך ילדי ישראל מתחיל הרבה קודם, כשעבד למחייתו כמורה מחליף. ''הייתי המורה הכי מופרע שהתלמידים הכירו'', מתגאה השדרן. ''פעם אחת אפילו המנהלת שלחה אותי הביתה. אני זוכר שיום אחד התעוררתי לשיעור באיחור של 20 דקות. למזלי כל האזור היה בתנופת בנייה, וליד הבית מצאתי חמור ששימש להובלת מטענים. עליתי עליו ודהרתי לבית הספר. כשהגעתי ביקשתי משני תלמידים שיקשרו את החמור כדי שאני אוכל להיכנס לשיעור וללמד, ואחרי עשר דקות המנהלת הופיעה ואמרה לי שזה לא ראוי שמורה מבקש מהתלמידים לשמור לו על החמור. אז חזרתי הביתה. על החמור''. הרומן הקצר של הררי עם מערכת החינוך הישראלית הסתיים ברגע שבו הוא חסך די כסף לטיול בחוץ לארץ. מהתקופה ההיא נשארו לו בעיקר אלבומים עם תמונות שהכינו לו התלמידים. ''זה היה כיף גדול'', מסכם הררי. ''לימדתי אותם כמו שהייתי רוצה שילמדו אותי. אני בעיקר מתגעגע לכרמיאל ולילדים''. עו''ד אביגדור פלדמן עו''ד אביגדור פלדמן התחיל בכריכייה ''את מטה לחמי הרווחתי לראשונה בעבודת כפיים, עם הגיעי לגיל 14'', משחזר עורך הדין אביגדור פלדמן את ימיו כעובד בכריכיית הספרים של אביו. ''בכל יום בשעה חמש לפנות בוקר הייתי פוסע עם אבי, אהרון פלדמן ז''ל, לרחוב סלמה 129 בתל-אביב. לא הרצון להרוויח כסף משך אותי לשם בכל יום. הכמיהה לשהות לצדו של אבא, אהבתי הגדולה לספרים וריח הדבק והדפים - הם שגרמו לי להשכים קום בחופשות החגים ובקיץ ולצאת לכריכייה. העדפתי לצעוד עם אבי. אותות השואה נחרתו בנפשו, לאחר שאיבד את כל משפחתו למעט אחיו. הוא היה איש מופנם ולרוב לא היו לנו רגעים של אינטימיות. פרק הזמן שבו העיר היתה ריקה ואנו צעדנו לכריכייה היה עבורי הזדמנות יחידה לחוות קירבה של אב ובנו. כשהתגייסתי - הרגעים האלה לא חזרו עוד''. פלדמן עבד בכריכייה כמפעיל מנוף ידני, שהוביל מטענים לקומה הראשונה של הכריכייה. ''לי, בניגוד לאבי, היו שתי ידיים שמאליות, ולכן הופקדתי על המנוף. אבא היה אחראי לגזירת הגיליונות. הוא נהג לתפור אותם במכונה מיוחדת ולאגוד את הכריכות''. עורך הדין פלדמן מתקשה להיזכר כמה הרוויח אז בעבודה בכריכייה. ''כל שזכור לי הוא שנהגתי לממן בשכר זה את הצפייה בסרטים - בעיקר מערבונים וסרטי טרזן. הכריכייה המשיכה לפעול שנים רבות אחרי פרישתו של אבא. מאותה תקופה לא נחרת בי זיכרון הפרנסה, אבל לנגד עיניי עודני רואה את ההליכה ברחוב סלמה הריק, כאשר רק צעדינו נשמעים''. ח''כ אלי אפללו ח''כ אלי אפללו התחיל כנהג משאית ''אין עבודה שמביישת את בעליה, יש רק אנשים שמביישים את עבודתם'', מודיע חבר הכנסת אלי אפללו (ליכוד) המתגאה בעבודות הכפיים שבהן עבד בעבר כדי לפרנס את משפחתו. ''כדי להביא אוכל לילדים שלי עשיתי עבודות שאנשים שנמצאים היום במצב דומה, בכלל לא מוכנים לחשוב עליהן''. חבר הכנסת מעפולה עבד עוד לפני שירותו הצבאי כסבל, אבל אחרי השחרור נמאס לו מהחלק האחורי של המשאית, והוא החליט לעבור למושב הנהג. אפללו התאהב אהבת נפש במשאיות הכבדות, שאותן הכיר דרך אחד מבני משפחתו. במשך כמה שנים נהג אפללו במשאית כבדה, יותר מ-15 טונות, וחרש את כבישי הארץ יומם ולילה. ''בנסיעות הארוכות הייתי יורד לאילת או לסיני'', מספר אפללו. ''לפעמים הייתי נעדר מהבית אפילו שבוע. אז כבר היו לי ילדים, אבל לא היתה לי ברירה. הייתי ישן בתא הנהג, פורס מזרן ונרדם. לא פחדנו אז מכלום, ובתקופה ההיא היו נותנים לנהגי משאיות הרבה כבוד. בזכות המשאית הכרתי כל פינה בארץ''. אירוע אחד מימי ההובלות שאפללו לעולם לא ישכח התרחש ליד יקנעם. ''נסעתי וראיתי תאונת דרכים. מיד עצרתי את המשאית, והתחלתי לרוץ כדי לחלץ את הפצועים מהרכב המעוך. זה היה מזעזע. העליתי למשאית את אחד הפצועים וטסתי לבית החולים בעפולה. אחרי שהפצוע החלים הוא לא שכח אותי, בא אליי הביתה והביא לי פרחים''. יותר מכל מתגעגע אפללו לשקט שבנהיגה. ''הייתי יושב בקבינה לפעמים 18 שעות, נוסע מהצפון לאילת. רק אני והרדיו. אז לא היו פלאפונים, ואף אחד לא היה מטריד אותי. זה היה הכיף האמיתי''. פרופ' ברנרדו וידנה מנתח הלב, פרופ' ברנרדו וידנה, התחיל כמפיץ יינות ''ההורים שלי היו בטוחים שיום אחד עוד ייצא ממני משהו, ופתאום הודעתי להם שאני נוסע לקיבוץ'', משחזר פרופסור ברנרדו וידנה, ממנתחי הלב המובילים, את הימים שאחרי סיום הלימודים בתיכון בארגנטינה. הנער הצעיר והמוכשר שהוקפץ שתי כיתות וסיים ללמוד בגיל 16, קיבל הצעה להצטרף לקורס מדריכי נוער בישראל, והחליט לקפוץ על המציאה. אחרי סיום הקורס חזר וידנה לארגנטינה ומונה לאחראי הדרכה. העבודה הראשונה שהצליח למצוא היתה בהפצת יינות לחנויות. את ההחלטה להיות רופא קיבל וידנה במשאית היין, במהלך שיחה עם הנהג אלברטו. ''אני כבר בן 40, אף פעם לא למדתי שום דבר, ובסוף נהיה ממני סתם נהג'', נאנח אלברטו באוזניו של וידנה הצעיר, שהיה אז בסך הכל בן 17. ''המשפט הזה עשה לי צביטה בלב'', מספר המנתח, ''והחלטתי שאני הולך ללמוד רפואה''. חמש שנים אחרי אותה שיחה, כשהוא בן 23 בלבד, סיים ברנרדו וידנה את לימודי הרפואה שלו (בזמן הלימודים הוא גם הספיק לשרת שנה בצבא הארגנטינאי, אבל מי סופר). אחרי ההסמכה עלה ד''ר וידנה הצעיר לישראל, התמחה בכירורגיה כללית ובכירורגיית לב. היום הוא מנהל מחלקת ניתוחי לב-חזה בבית החולים בילינסון, מנהל מחלקת ניתוחי לב ילדים בבית החולים שניידר, ומלמד עשרות רופאים ומנתחים צעירים. גם היום נזכר לפעמים הפרופסור בימיו כמדריך נוער בארגנטינה. ''מדי פעם אני פוגש כאן, בישראל, חניכים שלי שעלו לישראל בעקבות החינוך של תנועת הנוער, ובכל פעם אני מתרגש מחדש''. גלעד עדין העיתונאי גלעד עדין התחיל כמאבטח בבית הנשיא ''הייתי מנצל את הלילות הארוכים כדי להכין שיעורי בית'', משחזר העיתונאי גלעד עדין את ימיו הראשונים כעובד ביחידת האבטחה של נשיא המדינה השישי, חיים הרצוג ז''ל. ''אלה היו הימים שלפני רצח רבין, ועדיין לא היתה הטראומה שרצח באמת יכול להתבצע. ''ההתרשמות שלי היתה שגם הנשיא עצמו לא חי בתחושה שיש חשש מסוים לחייו''. בשנת 1989 סיים רב-סרן גלעד עדין את שירותו ביחידה מובחרת של חיל המודיעין, ופנה ללימודי כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים. כדי להתפרנס, הוא שמר על חייו של האזרח מספר אחת. ''לפעמים הנשיא היה מרגיש שאנחנו מציקים לו. זכור לי במיוחד לילה אחד שבו הייתי אחראי לאבטחה האישית שלו, ופתאום ראיתי את האור נדלק בלשכת הנשיא'', מספר עדין על חוויה אחת שלעולם לא ישכח. ''מאוחר יותר התברר כי הנשיא פשוט ירד מהדירה שלו כדי לעבוד בלילה, ואני באופן אינסטינקטיבי נכנסתי למשכן ואבטחתי את הלשכה מבחוץ. כשהרצוג גמר לעבוד הוא יצא החוצה, ראה אותי, ואני זכיתי למקלחת צוננת באמצע הלילה. הוא אמר שהגזמתי, שלא צריך לעקוב אחריו לכל מקום''. גם לאחר שערך והגיש את ''מבט'' בערוץ הראשון ומשמש כיום כמגיש בכיר בערוץ 10, מתקשה עדין למצוא דמיון בין עבודת מגיש הטלוויזיה לעבודת המאבטח. ''הקשר היחיד שיש הוא שבשני המקרים הייתי צריך ללבוש חליפה ואוזנייה. כמאבטח, אחד התפקידים שלי היה להיכנס בלילה ללשכת הנשיא ולראות שלא נשאר על השולחן אף מסמך מסווג. אם הייתי יודע שבמרוצת הימים אהפוך לעיתונאי, הפיתוי לקרוא את המסמכים היה הרבה יותר גדול, אבל אני פשוט הכנסתי אותם לכספת''. בני גאון איש העסקים בני גאון התחיל כאיש שירות בחברת מזגנים ''בצה''ל הייתי אחראי מחלקת הקירור הצבאית'', נזכר בני גאון, מאנשי העסקים הידועים בארץ, ''אחרי שהשתחררתי חיפשתי עבודה, התקבלתי למחלקת השירותים הטכניים של אלקטרה, שישבה אז בתוך מרתף קטן בבית-הדר. ''מיד כשהגעתי, הבנתי שחייבים ליצור מערכת של לקוחות מרוצים, ושהם למעשה אמות המידה של ההצלחה שלנו. בכל בוקר הייתי מתחיל בקבלת קריאות השירות של הלקוחות, מנתב את אנשי השירות, ומקבל חזרה את הדיווחים במשך היום''. גאון גם זוכר איך עזב את העבודה. יום אחד אחרי נישואיו הוא פנה למנכ''ל החברה וביקש להתקדם, הן בשכרו והן במעמדו. המנכ''ל שלא הבין כי יש לו עסק עם מטאור, השיב בשלילה והשאר היסטוריה. גאון המשיך בדרכו, והטכנאי ממרתף אלקטרה עשה דרך ארוכה עד שהגיע לניהול קונצרן כור. ''אני מתגעגע למגע היומיומי עם האנשים'', הוא מסכם, ''אחד הדברים החשובים שקיבלתי שם לקחתי עמי לכל מקום: החשיבות של היכרות עם עם-ישראל ועם לקוחות החברה''. פנינה רוזנבלום אשת העסקים וח''כית בפוטנציה פנינה רוזנבלום התחילה כמחלקת דואר בבנק ''בגיל 16 סידר לי דוד הרצל את העבודה הראשונה שלי'', נזכרת אשת העסקים והפוליטיקאית פנינה רוזנבלום. ''הייתי אחראית לחלוקת הדואר בסניף לילינבלום של בנק לאומי בתל-אביב. שיגעתי שם את כולם. התלבשתי כמו דוגמנית ולא כמו נערה בגיל העשרה. דפקתי הופעות. הבנות בבנק היו מבסוטיות ממני. כל היום היינו שומעות צחוקים. אני מתגעגעת אליהן''. באותה תקופה עשתה רוזנבלום את צעדיה הראשונים בעולם הדוגמנות, והשתתפה בתחרויות יופי שונות. באחד הימים הזמין מעצב השיער הנודע וטורי את רוזנבלום להופיע באחת התצוגות שלו. הוא הלביש אותה בשמלה שחורה ארוכה מחוררת, פיאה לבנה גדולה, ויצר לרוזנבלום מראה הוליוודי של פאם-פטאל. פקידת הדואר בילתה בתצוגה עד ארבע לפנות בוקר, ובשעה שבע כבר היתה צריכה להתייצב לעבודה. ''לא יכולתי לנסוע לבית אמי בפתח-תקווה, וגם לא היו לי בגדים להחלפה, אז הגעתי בחמש בבוקר לבנק עם השמלה והפיאה'', מספרת רוזנבלום. ''כל הבחורים שהיו שם מיד חטפו הלם, כי נראיתי כמו פצצה הוליוודית. מיד הם התקשרו לבוס וסיפרו לו על ההופעה הפרובוקטיבית שלי. כשהוא הגיע לבנק הוא גילה שכולם הפסיקו לעבוד, חטף עצבים, ולמחרת כבר קיבלתי מכתב פיטורים. עשו לי טובה הכי גדולה בעולם שפיטרו אותי אחרי חודשיים של עבודה''. ח''כ איתן כבל ח''כ איתן כבל התחיל כמוכר תקליטים ''חוץ מאסטרונאוט וצוללן אני חושב שהייתי הכל'', מתלוצץ חבר הכנסת איתן כבל (עבודה) שמספר על שורת המקצועות שבהם עבד לאחר שירותו הצבאי. הלוחם מראש-העין שהשתחרר מהצנחנים היה נחוש להגיע לעצמאות כלכלית, ולא בחל בעבודות כפיים כאמצעי להשגת המטרה. כבל רשם תקופות קצרות כפועל דפוס, פועל בניין, דייג בבריכות הדגים של קיבוץ דפנה וגם שיפוצניק (''הבוס פיטר אותי אחרי שלקח לי חצי יום לצבוע קיר במקום שעה. מה לעשות? הקיר לא ספג את הצבע''). אבל העבודה הראשונה ממש שלו היתה מוכר בחנות תקליטים, שמכרה בעיקר מוזיקה קלאסית. ''נפגשתי עם הרבה אנשים, בעיקר מבוגרים ממני, מכובדים כאלה שאוהבים מוזיקה קלאסית'', מספר כבל. ''נהניתי מאוד בשנים האלה. הייתי בסך הכל בן 22 וייעצתי לאנשים לאיזה יצירות להאזין. זה היה מגניב, אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא אפגוש שם בחורות צעירות''. עד היום נתקף לעתים כבל בגעגועים עזים לימים שאחרי שירותו הצבאי. ''הייתי אז אדם משוחרר בלי עכבות ובלי דאגות. קם בבוקר לעבודה, ומרגיש שאני הולך לטרוף את העולם. ממש כך. לא היו לי דאגות, לא היה לי משא על הכתפיים. לזה אני מתגעגע הכי הרבה: חופש אמיתי בלי דאגות''.