רדיקלית חופשית רז יובן 19/04/04 באמת הגיע לה כבר, לאורלי קסטל בלום, לקבל גושפנקת מעבר רשמית ממעמד המטורללת של הספרות הישראלית לסטטוס של הגדולים ביותר, ולקבל אנתולוגיה משל עצמה - ''עם אורז לא מתווכחים'' (כנרת זמורה ביתן). כי אחרי הכל, וזאת יש לזכור, קסטל בלום, שרדה את השנים לא רק כפרק חתרני במיתולוגיה של הספרות המקומית, אלא כקונסנזוס. קובץ הסיפורים, שמאגד באחד מבחר טקסטים מחמשת קבצי הסיפורים שכתבה, מציע פרישה חטופה של עיקר פועלה הספרותי של קסטל בלום בין השנים 87' ל-2004. מאז חדרה בהצלחה לשוק הספרות המקומי, איפה שהוא לצד אתגר קרת, והשטיחה ברגל קלה את קמטי הרצינות שחרשו בספרות העברית. לא כי קסטל בלום השתבצה כג'וקרית החצר, אלא שעקרה מכתיבתה את כובד ההיסטוריה, מעמקי הפסיכולוגיה והמשמעות הגדולה של החיפוש אחר משמעות גדולה. ''הסיפור שאני הולכת לספר לכם, אין לי מה להגיד עליו'', היא כותבת בפתיחת הסיפור שקרוי ''סיפור''. כשהיא מתריסה נגד אג'נדה גרנדיוזיות להציע ''נרטיב על'' חדש, קסטל בלום רעננה את הסצנה עם לשון שאינה מאופיינת – עדתית, מעמדית או חברתית – כמקובל, ואינה נמדדת בהיותה היטל של משמעות הנקראת מבעדה. החרדות, הנוירוזות, הסיוטים והצחוקים, המצויים בלב יצירתה, הובעו בשפה כשלעצמה, ללא צורך לחרוג ממנה בשביל לנסחם. למרות סחף של חיקויים שליוו את כתיבתה של קסטל בלום, ולמעשה את המילייה המצומצם שהיא נקשרת בו, הכולל כאמור את קרת ועוזי וייל, קשה להיזכר בשמות של יורשים ראויים שהחזיקו מרד. קסטל בלום היתה ומתקיימת בספרות כיוצרת מקורית שאפשר לאהוב ולסלוד ממנה בגלל אותן האיכויות, אבל זה תמיד יהיה בטרנד לפרגן על איך הצליחה ללהטט בשפה בלי לעשות יותר מדי קונצים.