רומן סורי עלילת הדם של דמשק נולדה בערב פסח 1840, בצריף רעוע ברובע היהודי * באותו לילה נעלם האב תומאסו, אחרי שבילה עם צעיר יהודי ובמשך שנים הואשמו היהודים כמי שאפו מדמו מצות * רומן ישראלי חדש חוזר לתקופה ההיא, לריחות הבישול, הלבוש הססגוני ומועדוני הלילה המוזרים * סוריה שלא הכרתם ג'קי חוגי 09/04/04 עם קצת דמיון וטיפ-טיפת חשק, אפשר שהציונות נולדה במפגש אינטימי לילי בין נזיר מזדקן לצעיר יהודי בתול. זה קרה - אולי - בצריף מט לנפול ברובע היהודי של דמשק, תחת סערת גשמים בערב פסח הת"ר, 1840. הימים שבאו בעקבות אותו פסח נשאו כלימה גדולה הרבה יותר ליהודי כל העולם. בלילה ההוא נולדה האגדה, כי יהודים שחטו את האב תומאסו, אותו נזיר קפוצ'יני, כדי לאפות מדמו מצות. כתב הפלסתר הזה, שנודע לימים כ"עלילת הדם של דמשק" הוא המסגרת לרומן ביכורים מפתיע וקולח, פרי-עטו של אלון חילו, "מות הנזיר" (הוצאת חרגול). חילו מספר, כי לבו של הנזיר לא נשא בעולו של העונג, והוא מת במהלך האקט המיני עם אצלאן פרחי, אהובו היהודי. פרחי נבהל, ביתר את הגופה וטמן את חלקיה במקום מסתור. עד כאן, אם תרצו, ההשערה. העובדות לימדו, כי בחקירה שהתנהלה אחר כך שימש פרחי עד תביעה ויצא חף מפשע. מאז ועד היום לא נפתרה תעלומת מותו של הנזיר. היא ממשיכה להעסיק את ההיסטוריה ולהזין אמונות מלבות שנאה על טיבם של המעליל הערבי מזה ושל הקורבן היהודי מזה. קצת קשה לדמיין כי תיאוריה הומוסקסואלית עומדת מאחורי עלילת דמשק, ושני חוקרים ששמעו זאת מפיו של חילו לראשונה, אפילו הגיבו בפרץ של צחוק, אבל עם עובדות אי אפשר להתווכח. עובדה היא, כי אין כל עובדה שביכולתה לסתור את התיאוריה הזו. סיוע ממונטיפיורי לא במקרה ביסס חילו, 31, עורך דין מהרצליה, את הרומן שלו על סיפור עלילת דמשק. הוריו נולדו בעיר לפני יותר מ-60 שנה , עלו לישראל, אבל לא שכחו את עירם. בילדותו שמע סיפורים אינספור על הקהילה שננטשה מאחור. באוויר ביתו התעופפו פתגמים דמשקאים. המטבח היה מבית אמא במובן הערבי של המילה. ערבית בלהג סורי התערבבה בעברית ציונית בת ימינו. כל אלה נמצאים בספר, שזורים בתוך עלילה מותחנית, לפרקים מפתיעה, לעתים ארוטית, מן הסוג שזקני סוריה לא זוכרים, והיו מעדיפים לשכוח. דמשק של 1840 מצטיירת ברומן שלו כעיר אפלולית תרתי משמע, עם מועדוני מפגש לגייז, אקטים מיניים מאחורי פרגוד במספרה, ואפילו דראג-קווין אחת. זוהי אום-ג' יהאן, זמרת שהגיבור מתאהב בה נואשות, ומגלה שהיא בעצם גבר. "את השיר שהיא שרה, שאצלאן מאוד אוהב, לקחתי מאמא שלי. היא שרה אותו כשהיא עושה ספונג'ה", פורץ חילו בצחוק. הפרשה, שלידתה בערב פסח אותה שנה, היתה החמורה בעלילות הדם שהוטחו ביהודים במאה ה-19. בליל ה-5 בפברואר נעלמו הנזיר תומאסו ומשרתו המוסלמי, איברהים עמארה. תומאסו היה סוחר בחפצים משומשים, אישיות שנויה במחלוקת שצברה שונאים ברחבי העיר. סמיכות ההיעלמות לערב פסח, ועדות כי נראה לאחרונה ברובע היהודי, הולידה את העלילה, כי נרצח בידי יהודים בכדי להכין מדמו מצות לחג. עשירי הקהילה, ראשי המשפחות פרחי והררי, יחד עם הרב הראשי יעקב ענתבי, נעצרו ועונו. עדות שמסר תחת עינויים הספר שלמה נגרין הפלילה את בני משפחת הררי. עדות מפי משרתם של בני הררי הפלילה דווקא את בני פרחי. שניים מן העצורים היהודים מתו בחקירות. האחרים נחונו לאחר שבעה חודשי עינוי, הודות לפעילות דיפלומטית ענפה שהובילו משה מונטיפיורי, איש עסקים מצליח ונדבן יהודי מבריטניה, ואדולף כרמיה, מדינאי צרפתי מראשי "כל ישראל חברים", שני אישים יהודים רבי השפעה באותה תקופה. למרות שחרורם מעונש, אשמתם של העצורים לא בוטלה ואף עשתה לה כנפיים באירופה ובארצות האיסלאם. ב-20 השנה שלאחר מכן נרשמו בסוריה עוד 13 עלילות-דם נגד יהודים. הפרשה עדיין חיה ובועטת, מסרבת להתחלף בטיעונים קבילים ממנה. רק לפני שנתיים פרסם העיתון המצרי "אל-אהראם" מאמר, הקושר בין מעשי היהודים בדמשק למעשיהם כיום בשטחים. "הרבנים שביצעו את הפשע ההוא לא חשו חרטה", כתב היומון המצרי, "הפירוש לכך הוא בתלמוד. . . בתלמוד , נשמות היהודים מצטיינות מכל השאר, בכך שהן חלק מאלוהים. זה מסביר את רצח האב תומאסו ומשרתו, ומסביר את המראות שאנו רואים (כיום) על מסכי הטלוויזיה. חיילי הכיבוש הורגים ילדים בלי רחמים, ובאותו זמן לועסים מסטיק כאילו הם בבילוי". המצה של טלאס רע בלי טוב אי אפשר: אירועי פסח הת"ר בדמשק, ומה שבאו בעקבותיהם, חיזקו את תחושת הסולידריות בין קהילות היהודים באירופה ובאימפריה העות' מנית. עטופה בזרם הלאומיות ששטף את החברות באירופה, שימשה עלילת דמשק מאיץ לחיזוק התודעה הסולידרית בין קהילות אלה. תודעה זו שימשה דבק לתנועה הלאומית הציונית, שקמה עשרות שנים לאחר מכן. שיאו של המאמץ הלאומי, שבא בעקבות העלילה, לא מונע מאלון חילו לצייר את הגבר היהודי אחרת לגמרי מדימויו הציוני. "היהודי בגולה ובדמשק היה גבר אחר", הוא אומר, "שיא גבריותו היה להיות תלמיד-חכם. גופו היה לא-שרירי, עיסוקו היה עדין, רוקע נחושת או משבץ פנינים. כמרים שביקרו במזרח האשימו את הגבר היהודי ב'נשיות'. והנה , היהודים בנו לעצמם מדינה, ולקחו את הנשיות הזו לכיוון ההפוך. בישראל של ימינו, הגבר האמיתי הוא הלוחמני, הגס, או לפחות הקיבוצניק הנאחז באדמתו". מאז פסח 1840 זרמו מים רבים בנהר אל-בארדה, העוקף את דמשק. העלילה הימי-ביניימית, שנרקחה דווקא בעתות שבהן מצטיינת האנושות בתחייה תרבותית וחברתית, השתרשה והפכה לאמת בדוקה בקרב חוגים אנטישמיים. לפני 21 שנה אף קיבלה חותמת של אמיתה היסטורית, עם פרסום מחקרו של שר ההגנה הסורי, הגנרל ד"ר מוסטפא טלאס. אחרי שחיבר מדריך לצמחים וספר מתכונים מן המטבח הערבי, וגילה כי הוא כותב שירי הערצה ליפות בנשות המערב, התפנה טלאס לחקור בעלילת דמשק. שנה לאחר פרוץ מלחמת לבנון פרסם את יצירתו וקרא לה "מצת ציון". טלאס מציג את היהודים כרוצחים שפעלו בהנחיית התלמוד, וניסו להשתיק את הפרשה בכסף. לאורך הדורות, מציין הבכיר הסורי, נהגו אמהות להזהיר את ילדיהן הרכים מפני היהודי, שיגיח מעבר לפינה, "יכניס את הילד לתוך שק, יהרוג אותו וישאב את דמו, כדי לאפות ממנו מצות לפסח". חיבורו של טלאס חולל סערה בחוגי היהודים בעולם, שהעניקה לו יחסי ציבור נאים מכפי שמחברו שיער. נאמר כי ג' ורג' בוש האב, אז סגן-נשיא, קיבל לידיו את הספר, הביט בכריכה ומיד השליכו, באמרו "גועל נפש". על הכריכה נראה יהודי מזוקן, אוחז סכין נוטפת דם, ולידו ראש כרות של גבר. אי אפשר לנתק את "מצת ציון" מאירועי הזמן ביום לידתו. ב-1983 היתה שרויה סוריה בעימות צבאי מול ישראל על אדמת לבנון, שממנו שוב ניגפה. ספרו של טלאס היה חלק ממערכה הסברתית שנועדה להכפיש את האויב בדרכי ביזוי. בספר קושר טלאס בין עלילת דמשק למעשיה של ישראל כלפי העם הלבנוני והפלשתיני. "מצת ציון" חולל בזמנו רעש בישראל ובחוגים יהודיים מחוצה לה, ועד היום יש בכוחו של הספר לחלץ זעקת גוועלד מן הקורא היהודי. אבל לא צריך להגזים במשקל שיש לייחס לטלאס ולספרו. בחנויות הספרים בבירות ערב אפשר לגלות שלל גרסאות של כתב העלילה הצאריסטי "הפרוטוקולים של זקני ציון", אבל זכר לספרו של טלאס כמעט איננו בנמצא. במסגרת התחקיר לספרו, חיפש אלון חילו אחר יצירתו של טלאס. הוא מצא אותה לאחר מאמץ בספרייה הציבורית של ניו-יורק. "טלאס השתמש כהיסטוריון במסמכים אותנטיים והציג את העלילה כאמת לאמיתה", מאשים חילו, "בשום מקום הוא אינו מזכיר שזו עלילת דם, ומסתיר שהם עברו עינויים". התיאוריה שלך על מות הנזיר היא התשובה לטלאס? "בהחלט. טלאס עשה מעשה מאוד לא אתי. יש לו גישה אקסקלוסיבית לפרוטוקולים של החקירות, שזה חומר היסטורי יקר מפז, והוא עשה בו שימוש לרעה. בספר שלו יש תיאור חסר בסיס, איך היהודים מזגו את הדם של הנזיר לבקבוק זכוכית". למרות שהגרסה שלך נראית לא פחות מופרכת. . . " עד היום העולם הערבי וגורמים אנטישמיים בטוחים שהיהודים רצחו את הנזיר, וזה שיא המופרכות. אני אומר: אתם מציעים גרסה מופרכת? אני מציע גרסה לא פחות מופרכת ממנה, אבל הרבה יותר אמינה ושעולה בקנה אחד עם העובדות הידועות. חשוב להדגיש שאני לא סותר דבר, רק משלים פרטים חסרים. איך הנזיר תומאסו מת? אני לא יודע. אבל אם הוא מת תוך כדי משגל הומוסקסואלי, אפשר להבין מדוע נולדה העלילה". בחלומות הלילה חילו מספר, כי במהלך התחקיר הוא הבחין, שחלק מהעצורים היהודים שיתפו פעולה מיוזמתם עם עלילת השקר ואף הוסיפו עליה. "ניסיתי לבחון אם יש מניע שנובע מתוך קונפליקטים בקהילה. הבחנתי שהיו פערים כלכליים אדירים בין היהודים לבינם. היו חמש משפחות עשירות כקורח, וכל השאר עניים מרודים. לא היה מעמד ביניים. למה האשימו את המשפחות העשירות, הררי ופרחי? אני אומר שזה לא מקרה, והמניע היה נקמנות של היהודים העניים ביהודים העשירים". אלון חילו, יועץ משפטי בחברת ההיי-טק הבינלאומית "קריאו", נשאב לכתיבה לפני כחמש שנים, לאחר שפרש מעיתונות. בצבא שירת בחיל המודיעין. לאחר השחרור החל לעבוד ברשת המקומונים של "ידיעות אחרונות" ובמערכת "מעריב", בהן שימש בתפקידי עריכה וכתיבה מגזינית. הוא בוגר לימודי משפטים ותיאטרון, במגמת כתיבה דרמטית באוניברסיטת תל-אביב. נשוי ל ש? רי, בת גילו, עובדת בחברת היי-טק. לדבריו, הלימוד אצל המחזאים יהושע סובול ושמואל אזולאי-הספרי, סייע לו מאוד בכתיבת הרומן. "מות הנזיר" כתוב בעברית עשירה וגבוהה, ובעלת משפטים ארוכים ומפותלים בסגנון יהושע בר-יוסף. מאחר שמדובר בעלילה היסטורית, קדם לכתיבה תחקיר בן שנה, במהלכו שוטט חילו בין קרובי משפחה, חוקרים, ועיין בכתבים היסטוריים. "קראתי הרבה על דמשק, גם ספרי תיירים. הייתי צריך לספר על עיר שלא הייתי בה, ואולי גם לא אהיה", הוא נזכר, "דמשק נכנסה אלי בחלומות הלילה. חלמתי שאני נמצא שם, ואיש-חרש בא ומבקש תעודות, והם עוצרים אותי ומשליכים אותי למרתף עינויים". הסיפור מובא מפיו של הגיבור אצלאן פרחי, שותפו לתשמיש של הנזיר בלילו האחרון. פרחי הוא דמות אמיתית בפרשה, שחילו יצק לתוכה תוכן פרי דמיונו. פרחי של אלון חילו היה נער רכרוכי, שנהג ללבוש בהסתר שמלות וכונה בפי הוריו חמור. "הליכות אישה אשר לו", כתב עליו. בגידה בהורים בלילה הראשון שבו פגש בנזיר, בבית קפה אפלולי, וזה החל מלטף אותו, נאבק אצלאן להרגיע את יצרו. הוא הצליח כשנזכר בפרעות ומעשי שמד שנעשו ביהודים. בגיל 16 השיאו אביו בניגוד לרצונו. בליל הכלולות, הרהר אצלאן בלבו על "נערים מוסלמים" וקיווה כי ברגעי ההתייחדות יתגלה כי רעייתו היא בעצם גבר. משנכזב, היה אנוס לגאול אותה מבתוליה, אבל אונו לא עמד לו אותו לילה. אצלאן נכשל במלאכת עיבורה של אשתו, ונשלח למערת מרפא, תוך תחינותיו של אביו "שיחדל מרפיסותו ויהיה לגוי גדול מאוד". " אני מאוד אוהב את השפה הגבוהה והעשירה, את המשפטים הזורמים, הפסקאות הגדולות", אומר חילו, "כאן הייתי צריך ליישן את השפה. בעריכה מחדש נדרשתי לנכש כל מיני ביטויים עיתונאיים או מודרניים. למשל, חדר משרדים שיניתי ל'לשכת לבלרים'. אמסטרדם כתבתי עם ש'. בתחילה כתבתי שהשיכורים רכסו את המכנסיים, אבל רוכסן לא היה אז. היסטוריון שקרא את הספר אמר לי, שחלון ראווה זו המצאה אירופית, אז שיניתי הכל ל'דלתות וחרכים'. הייתי צריך להקפיד, שהגיבורים לא ירימו טלפון ולא ישלחו אי-מייל, אלא ישאו לפידים ועששיות". אצלאן פרחי זכה להיות גיבור הרומן, מאחר שהיה היחיד שמסר תצהיר בכתב, בו הוא מפליל כמה מבני הקהילה. אצלאן, בניגוד לאביו ודודיו, לא נעצר ולא עונה. "גיבור הפרשה, בעיניים יהודיות, הוא רב הקהילה יעקב ענתבי, שלא הודה בדבר, למרות עינויים קשים", אומר חילו, "אצלאן הוא אנטי-גיבור. כשקראתי על הפרשה, לכדה את העין שלי הערת שוליים במחקרו של ד"ר יונתן פרנקל, שם נאמר על אצלאן שהוא'מסרב להימצא עם אשתו'. ואז נכנסתי לפרשה והחלטתי לצבוע אותה בוורוד. אמרתי: נזיר רווק בן 60, שחי עם שומר ראש מוסלמי חסון ושרירי, טבעי שיהיה הומו וימות במפגש עם אצלאן". למקרא הרומן, עולה שאלה אם אין מדובר בעצם בביוגרפיה. הגיבור הנשי, המשפחה הנרפית, הקהילה היהודית המסוכסכת. "אני סטרייט, נשוי, עובד בחברת היי-טק", משיב חילו לשאלה המסקרנת, "אבל בלילה כשמגיע הביתה ויושב לכתוב, יוצא עולם אפל, מלא צללים, מאוד הומואי וגם טראגי בצורה מסוימת. ברור שיש בספר חוויות שעברתי או נתקלתי בהן בחיי, אבל מה שבטוח, לא ביתרתי גופות ולא ביקרתי בדמשק, ובטח שלא עברתי דברים אחרים שכתובים בספר. המשפחה אכן מוצגת שם בצורה לא חיובית, אבל זו לא המשפחה שלי. יותר ניסיתי להיכנס לראש של אצלאן ולהבין למה בגד בהוריו j a c k y @ m a a r i v . c o . i l