מי יציל את ילדינו מן השבי? ילדינו הם שיקוף של החטאים, המגבלות והעיוותים שלנו כיחידים וכחברה מנחם בן 08/04/04 לפני כמה שבועות טיפס ספר מפתיע לגמרי לראש רשימת רבי המכר לילדים ב"ידיעות אחרונות", איזשהו ספר שנקרא משהו כמו "קולוקולה ­ התספורות המשוגעות", שיצא בהוצאת ספרים חדשה, לא מוכרת, ונמכר על פי סקר מינה צמח ביותר מ­2,000 עותקים באותו שבוע, לעומת ספרים אחרים באותה רשימה (כגון ספר הילדים של מאיר שלו, "רותי ונומי הדוב", או משהו כזה. ספר גרוע למדיי, אגב), שנמכרו במאות בודדות בלבד. זה עניין אותי מכמה בחינות: ראשית, כמבקר ספרות, שלא שמע קודם על המוליך בראש רשימת רבי המכר לילדים; שנית, כמי ששמח על כך שילדי ישראל בהמוניהם נענים סוף סוף לפיתוי הקריאה (מלבד מקרה הארי פוטר); שלישית, כאדם המשתעשע לפעמים ברעיון לייסד הוצאת ספרים, וחושש מהאנונימיות הראשונית של הוצאת ספרים חדשה בשוק, וכמה כבר תוכל למכור לעומת ההוצאות הוותיקות והמרושתות. והנה כאן דוגמה לספר ילדים שהופיע בהוצאה אנונימית לגמרי, ופיצח את השוק. עובדה.אשר על כן, מיהרתי ל"סטימצקי" וחיפשתי בין ספרי הילדים. לא מצאתי. שאלתי את המוכר על הספר שלא זכרתי בדיוק את שמו... "קלקולה", "קולוקולה", משהו כזה. גם הוא לא ידע על מה אני מדבר, עד שפתאום החווה בידו על ערמת ספרים מחוץ למדף ספרי הילדים, והנה נפתרה התעלומה. מדובר בספר אלבומי שרובו תספורות ותסרוקות משוגעות למיניהן מתוך סדרת "המורדים" (סדרת טלוויזיה מקסימה, כנראה). זה הספר שפיצח את שוק ספרי הילדים אצלנו, ספר שבעצם אינו ספר אלא אלבום תסרוקות. תזרוק עליו חזיזים אם נרצה, זוהי תמצית ההוויה התרבותית של הנוער הישראלי. ספרים הוא כמעט ואינו קורא. ההתעניינות האינטלקטואלית, הלאומית והמוסרית שלו (נניח, בשאלות פוליטיות עמוקות מהות ­ ולא רק "כן שטחים­לא שטחים"), קרובה לאפסית. גיבוריו הם כוכבני טלוויזיה למיניהם, כולם צעירים וצעירות, יפים ויפות, והוא מאמץ לחלוטין את ערכי הדור החדש: במקום העיירה היהודית שהיינו פעם עם החייטים והטבחים שלה, שנחשבו לחלק העממי והנחות יותר של החברה, הפכנו להיות העיר הישראלית הנוצצת שהטבחים שלה נחשבים לשפים יוקרתיים והחייטים בה נעשו מעצבי אופנה בצמרת. אלה אלוהיך, ישראל.גם במגרשי הספורט אנחנו רואים את הנוער הזה, מיטמטם ומתקרנף עם ההמון האלים והשונא נגד הקבוצה היריבה. במקום הסבר פניך לתייר ולאורח, הקוד המנצח הוא: חבר שירי שטנה לאורח שלך, תעליב אותו, תדרוך עליו, תזרוק עליו חזיזים. רק כי הוא לא מהקבוצה שלך.למעשה, חלק גדול מהחברה הישראלית הוא אינפנטילי כמו הילדים שלו. מה ההבדל בין אוהד ספורט מבוגר לבין הילד שלו? שניהם עוקבים בעיניים בורקות אחרי איזשהו כדור מנופח הנבעט, נזרק או נמסר בידי רגל זהב, יד זהב או ר אש זהב כלשהו. שניהם מוכנים בכל רגע נתון להתרגז מאוד, לקלל, או לחלופין להיות מאושרים, בגלל "הקבוצה שלהם". זה סדר הערכים. זה סדר הטמטום. כמבוגרים כן הילדים. ומה ההבדל בין הנשים הבוגרות אצלנו לבין הילדות העוקבות אחרי הטלנובלות, וחיות חיים שאינם שלהן? ומה ההבדל בין הילדים לבין המבוגרים הצופים ב"כוכב נולד" ועוקבים אחרי הכישרונות הצעירים? ומי היו צופי "ארץ נהדרת" אם לא גן הילדים הישראלי לכל הגילאים, מגיל הגן עד גיל הסבתא? בקיצור, בקיץ 2004 כולנו ילדים, ולא רק הילדים שלנו. למעשה, בכל תחומי התרבות הישראלית ניכרת נסיגה לעבר הפשטנות, ההתמסחרות, האינפנטיליות. הזמר המזרחי­המסחרי הירוד (בניגוד לזמר המזרחי האיכותי) דוחק במידה לא מעטה את הזמרים היוצרים המשוכללים. מושיק עפיה פופולרי הרבה יותר ממיכה שטרית. זהבה בן מוכרת יותר מאתי אנקרי הנפלאה. הספרים הנקראים באמת הם רבי מכר ממוסחרים. א"ב יהושע אולי מוכר עדיין, אבל רק את רם אורן קוראים באמת. זהו פרצופה של המדינה. כולנו ילדים ­ לא של אלוהים, אלא של הרייטינג השטוח. הקזואיסטי מרגיש טוב אני מופיע מפעם לפעם במסגרת "סל תרבות" בפני קהלים שונים של תלמידי בתי ספר חילוניים. אני פוגש פה ושם בני נוער בהזדמנויות נוספות. יש בהם רגישים ומוכשרים ורוחניים ויפי נפש באמת, אבל על פי רוב, הם רחוקים מאוד, כמעט כולם, מידיעת עברית עמוקה כלשהי. מדעתנות פנימית אמיתית. רובם (לא כולם, תודה לאל) מתקשים להתנסח ברהיטות בעל פה או בכתב. אין ספק, משהו בתוצר הרוחני של מערכת החינוך הישראלית דפוק בצורה קשה. מבחינה עברית, מבחינה רוחנית, והשאלה הגדולה היא איך הגענו לכך ומה ניתן לעשות כדי לשנות את זה.זה שנים שאני עוסק במערכת החינוך הישראלית, בעיקר בתחום מקצועות העברית, ויש אפילו במשרד החינוך מי ששם לב לכאורה לדבריי. במוסף התלמידים והחינוך שהוציא עיתון "הארץ" לפני כמה חודשים, כתב אביחי בקר כי "בצמרת משרד החינוך נשמרות כל רשימותיו של מנחם בן (בענייני הוראת התנ"ך) בקפידה ושבט לשונו בהחלט מטיל אימה על הנמענים". האמנם? בינתיים, נכון לעכשיו, על פי המעקב שלי בשטח אחרי מה שקורה בפועל בבתי הספר התיכוניים, דבר לא השתנה. אולי בשנה הבאה. בינתיים ילדינו נתונים בשבי כבד, ואין מי שיפדה אות ם. הם לומדים במשך שעות רבות מדיי, צמודים לכיסאותיהם, חומר שרובו לא מעניין, או מיותר להחריד, או מעוות מיסודו ­ ואין מי שיציל אותם מהשבי המטמטם הזה. וזה לא שהמורות לא נפלאות. רוב המורות (והמורים) של חמשת ילדיי היו מצוינות, אנושיות, חמות, פתוחות, לא תוקפניות, אבל החומר הלימודי שנדרשו ללמד היה דפוק. הבעיה היא קודם כול במערך תכניות הלימוד, באופי הבחינות, במערך הפיקוח, לא במורות עצמן. ואני חוזר לכמה שאלות יסוד ששאלתי במשך השנים ביחס למערכת החינוך:למה, למשל, ללמוד מתמטיקה כל כך הרבה שעות כל כך הרבה שנים, בשעה שרק מעטים מאוד מאיתנו יעשו במהלך חייהם שימוש כלשהו במתמטיקה שלמדו? אפילו פרופ' אנה ספרד, פרופסור לחינוך מתמטי מן הטכניון, אישרה בשעתו בראיון למוסף "הארץ" כי לימוד מתמטיקה אינו מחדד את השכל אלא רק את המיומנות המתמטית (שממילא רובנו לא נזדקק לה בעתיד). אז למה לזיין את המוח עם סינוסים וקוסינוסים כל כך הרבה שנים? למה לא להסתפק ברמת שברים ושברים עשרוניים (שזה המקסימום שרובנו נזדקק לו בחיינו)? למה להשחית מאות שעות מיותרות על החומר המיותר הזה? כמובן, חשוב לאפשר מסלולי מתמטי קה ייחודיים לתלמידים מצטיינים, כפי שחשוב לאפשר מסלולים כאלה בתחומים לימודיים אחרים, אבל לכפות לימודי מתמטיקה על כולם, רק כדי לפרנס את המורים למתמטיקה החרדים למשרותיהם, ואת המרכז לטכנולוגיה חינוכית המנפיק חוברות עבודה איומות, משמימות, טרחניות, דפוקות בצורה בלתי תיאמן? מתי ומי ישים קץ להתעללות המתמשכת הזו בילדינו?אני שואל שוב, בפעם המאה: איך זה שהתנ"ך, ספר הספרים של חיינו ושל כל העולם הנוצרי והמוסלמי, בסיס העברית, בסיס הנפש, בסיס העולם הרוחני המערבי כולו, הפך לדחוי כל כך בסדר היום של ילדינו? אני גם יודע בדיוק את התשובה: מערכת החינוך השחיתה את לימודי התנ"ך בצורה בל תיאמן, כפי שהשחיתה את לימודי העברית בכלל. אחרי כל המאמרים שפרסמתי בנושא זה, אחרי כל הכתבות בעיתונות (ב"מעריב" כתבה על זה טלי בשן וב"הארץ" כתב על זה אביחי בקר), ואחרי שהממונים על הוראת התנ"ך בבתי הספר ­ כולל מנכ"לית משרד החינוך והמפמ"רית לתנ"ך ­ הבטיחו שינוי והבטיחו שכל המושגולוגיה האקדמית השוטה תיעלם משיעורי התנ"ך, הנה לפני כמה שבועות נבחן הבן שלי, תלמיד כיתה י"א, בתנ"ך, ונשאל שוב על "מצוות קזואיסטיות ואפודיקט יות" (מין מונח גרמני מטומטם מתוך ביקורת המקרא הגרמנית, עניין טפל ומיותר לגמרי). לא ייאמן. ובזה עדיין מאכילים את ילדינו. אחר כך מתפלאים שהתנ"ך מזכיר להם רק חובות לימודיות מעיקות. הרי אפשר היה להדביק את הנוער ואת הארץ כולה באהבת תנ"ך נפלאה אילו רק היו עושים את מה שצריך לעשות (למשל, מלמדים את התנ"ך כפשוטו, להקריא ולקרוא בו ולהבין אותו כפשוטו. זה הכול ואין נפלא מזה. אמרתי את זה אלף פעמים והנה אני אומר את זה בפעם האלף ואחת). אבל לא. במקום זה ממשיכים לטרטר עם "קזואיסטי" ו"אפודיקטי", כמו מבחן ברוקחות, בעוד שהנוער אינו יודע להקריא פסוק תנ"כי אחד בפשטות ובטעם. צריחות שצרחתי נואשת אני שואל שוב: איך זה שהמאיסו כל כך את לימודי הספרות? ידיד שלי שלח לי אי­מייל מזועזע: בתו, תלמידת כיתה י', למדה בכיתה את שירת רחל ואת שירה הפשוט והמקסים של רחל, "ספר שירי", העוסק באופן שבו הכאב הגדול שהוליד את השירים נהפך בסופו של דבר לאותיות ולמילים מחורזות, שאינן יכולות להביע את כל עוצמת הכאב שעומד מאחוריהן. בואו נקרא לרגע את השיר הזה, ואחר כך נתבונן בשאלה המטורפת ששואלת מערכת החינוך לגביו. ובכן, קודם השיר: רחל/ ספר שירי "צריחות שצרחתי נואשת, כואבת,בשעות מצוקה ואבדן,היו למחרוזת מילים מלבבת,לספר שירי הלבן.ניגלו חביונות לא גיליתי לרע,נחשף החתום בי כאש,ואת תוגתו של הלב הכורעיד כל במנוחה תמשש".ומה נשאלת תלמידה בכיתה י' בתיכון ישראלי על השיר הזה? הנה השאלה כלשונה, מצוטטת במדויק מתוך הבחינה: "מצא מהי המיטונומיה ומהי הסינקדוכה בשיר זה?". אתם מבינים? לוקחים שיר מופלא, פשוט, מרעיד, ומלבישים עליו מונחים אידיוטיים, לועזיים, סתומים, דוחים, מרתיעים, הנשמעים שוב כלקוחים מתוך איזשהו מבחן לרוקחות (אגב, גם מיטונומיה וגם סינקדוכה פירושן פשוט דימויים, משהו ציורי המייצג משהו אחר: למשל, "מחרוזת מילים" פירושה שירה, והנה לנו "מיטונומיה"; "הלב הכורע" פירושו הנפש הכורעת, הנופלת, המתמוטטת בגלל עומס החיים, והנה לנו "סינקדוכה", חלק המייצג את השלם). אבל למה, למה בשם אלוהים לשאול בכלל שאלות כאלה? הרי אני בא ומופיע מפעם לפעם בפני כיתות תיכון בבתי ספר, וכשאני מבקש פשוט להקריא שיר ברהיטות, בדייקנות פשוטה, התלמידים נכשלים בדרך כלל בהגיית המילים, בהגיית הניקוד, בהטעמת הקצב. אז למה אתם מזיינים להם את המוח? אבל בראש מערכת הספרות במשרד החינוך ניצבת אחת, ד"ר נילי הלוי, ששום דבר לא ישכנע אותה להבין את מה שמתרחש מתחת לאפה, והיא תמשיך ותאלץ את המורות (שחלקן נפלאות) לבלבל לתלמידים את המוח ולהמאיס עליהם את הספרות. זה המצב. אין מה לעשות. בגלל תופעות כאלה קרא ס' יזהר מזמן להפסיק ללמד בכלל ספרות בבתי הספר התיכוניים, כי אם זה מה שהם עושים לספרות, אז עדיף לא ללמד בכלל, כדי לא להמאיס. אבל בינתיים ממשיכים ללמד וממשיכים להמאיס. עובדיה ומלחמת הכנופיות וככה, מלמדים תנ"ך בדרך מחרידה, מלמדים מתמטיקה מיותרת לחלוטין, מלמדים ספרות בדרך מחפירה, מלמדים גם היסטוריה בדרך משמימה וכו'. המערכת מקולקלת עד היסוד. כמובן שפה ושם יש מורים נדירים, בעלי השראה, המצליחים להתרומם מעל למערכת הדלוחה. פה ושם יש מקצועות העשרה (כמו חוגים נפלאים לתאטרון) הפותחים משהו עמוק בנפש התלמיד ובמילוליות שלו, שקודם נדרסה על ידי מערכת ההוראה. אבל הסך הכול הלימודי הוא מקולקל מאוד, מעוות מאוד. הפתרון היחיד הוא שבראש מערכת החינוך יעמוד מישהו שיידע לערוך את המהפכה הנחוצה. לימור לבנת, רונית תירוש ויו"ר המועצה הפדגוגית עשו קולות של מתכוונים לעשות משהו (ויפה שהמגמה המוצהרת לפחות היא לחזור לשיטות הלימוד הישנות, הפשוטות), אבל בינתיים: נאדה. כלום. הכול כשהיה. אולי בשנה הבאה.לכן, כשאנחנו רואים את המבט החלול והריקני בעיני חלק גדול כל כך מתלמידי ישראל, אל נאשים אותם. זה לא הם ­ זו המערכת. היא זו שדיכאה את הרוחניות שלהם, את המילוליות שלהם, את העניין הלימודי והאינטלקטואלי הטהור שלהם. וכשאני קורא, למשל השבוע, בידיעה ב"הארץ" על "מלחמת כנופיות בין צברים לעולים בבתי ספר תיכוניים בחולון", אני שוב מתמלא זעם על מערכת המבוגרים, שהקרינה את הגזענות הזאת על עם ישראל: לא זו בלבד שלא ניסתה לרפא אותה, אלא עשתה הכול כדי להחמיר אותה. יש קשר ישיר בין ההסתות המבחילות של הרב עובדיה יוסף ושריו מש"ס נגד "הגויים מרוסיה" ובין ההתעמרות הזאת בנוער העולה. אילו היינו חברה נאורה, היינו נלחמים מזמן, בתקיפות מוחלטת, בכל גילוי גזענות מסוג זה. מזמן היה צריך, למשל, לקנוס את הרב עובדיה יוסף על כל קללה גזענית שיוצאת מפיו. אבל לא עשינו את זה, ואנחנו אוכלים יום­יום את ביאושי השנאה והאלימות הזאת. הכול בגללנו. מחאת הטיולים הנפלאה יוצאים מכלל זה הם תלמידי ישיבות ההסדר של בני עקיבא. כאן ניכרת עדיין, פה ושם, אינטלקטואליות אמיתית, דבר שהוא כמעט בל יימצא בתיכון הישראלי החילוני. כאן כדאי להעיר כי הפגיעה הגדולה יותר בנוער החילוני ניכרת דווקא בבנים ופחות בבנות. איכשהו, הדיכוי של המגמות הריאליות ­ שבהן בכלל נעלמו המילים והפכו למספרים ולנוסחאות ­ בתוספת האלימות התחרותית הנהוגה בין הבנים והאיסור הפנימי על הבעת רגשות (שמערכת החינוך כלל אינה מנסה לבטל אותו), הופך את הבנים הזכרים לפחות מפותחים מהבנות, פחות רגשיים, פחות מסוגלים לדבר. הבנות גם חוברות יותר לחוגי ההעשרה האמנותיים המפתחים את הנפש, מסוג תאטרון, קולנוע, ציור, תולדות האמנות וכו'. רק הבנים נשארים בתוך החוגים הריאליים העגמומיים והאילמים שלהם, ובהחלט רואים את זה עליהם. ועם זאת, חלק מן הבנים המעודנים יותר והרגשיים יותר פשוט נפלטים מהמערכת, והופכים לאמנים, למוזיקאים, לזמרים­יוצרים, לבליינים במקדשי המוזיקה הישראלית, בפאבים ובדיסקוטקים. הם מעשנים חשיש שפותח להם את הנפש, לוקחים טריפים שמעיפים אותם רחוק, ואם הם מצליחים לחזור בשלום מכל התעופות האלה, הם הופכים לצעירים מעודנים הרבה יותר ופתוחים רגשית הרבה יותר מהחבר'ה שלהם שנשארו בתיכון. חלק ממיטב אמנינו הצעירים לא שרדו את התיכון הישראלי, ונפלא שלא שרדו, כי זה מה שאפשר להם להפוך לאמנים. מצד שני, חיי האמנות והבליינות בתל אביב מזמנים גם תופעות מבחילות, האורבות בעיקר לנוער, החל ממועדוני ההומואים, המפתים את כל הנפשות הדחויות והבודדות להיכנס אליהם, ועד מועדוני הסאדו­מאזו, הפורחים בתוך שממת הנפש הצעירה. צה"ל, לעומת זאת, בעיקר ביחידות הקרביות שלו, עושה טוב לנוער הישראלי. הרחק מזיוני המוח של התיכון הם מתגבשים בחברויות נפלאות ומפגינים את מיטב התכונות החבויות שלהם ומיטב התכונות של הישראליות בכלל: הם לא מנופחים, לא מזויפים, בעלי תושייה, אמיצים, נאמנים. כמעט כולם. אחרי צה"ל הם יוצאים למסע ניקוי ראש במזרח, מתעדנים ומתעמקים עוד יותר, אבל נזקי היסוד של התיכון לא במהרה ינוקו ולא בקלות יתוקנו.וכמה לא הבינו בחברת המבוגרים הישראלית את מחאת הטיולים הנפלאה שלהם. כמעט כל העיתונאים המבוגרים סיקרו את המחאה הזאת בעוינות מבטלת, מתנשאת, מבלי להבין כמה הילדים צודקים וכמה חשובה המחאה שלהם. לא מספיק שאתם מטרטרים לנו את השכל בחומר לימודי טפל ומיותר, מדכאים את הרוח החופשית שלנו וכולאים אותנו במוסדות החינוך שלכם, אתם עוד מעזים לפגוע בציפור הנפש המשוחררת היחידה של חיינו בכלא הזה? בטיולי החוץ? איזה אסיר לא היה מוחה?לכן, חשוב שבית הספר יתאים את עצמו לנפש התלמיד ולא להפך. חשוב לבטל את כל הייררכיית החינוך הקיימת ולעבור להייררכיית חינוך אחרת לגמרי. ראשית, יש לבטל לחלוטין את בחינות הבגרות. מה שצריך לבוא במקומן, כמערכת מיון, הוא פשוט בחינות ייחודיות לכל החוגים האוניברסיטאיים, כשכל חוג קובע מהי בעצם הדרישה הלימודית שלו מהתלמיד. רק אז, כשיתבטל הצורך בבחינת בגרות, יוכל כל בית ספר להציע סדר יום לימודי משלו. יהיה מי שיכשיר את תלמידיו להיות מוזיקאים, יהיה מי שיכשיר את תלמידיו להיות מדענים, יהיה מי שיכשיר את תלמידיו להיות פסיכולוגים, אמנים, מורים לידיעת הארץ... כל מגמה שהיא. כל תלמיד יהיה בעל הקצבה כספית זהה משלו מטעם המדינה ומשרד החינוך (במקום ההקצבות המחולקות כעת לבתי הספר ישירות), ויוכל לבחור בכל בית ספר. או אז יתחרו בתי הספר על חסדי התלמידים וההורים, וישתדלו לענות לצורכי העניין של התלמידים במקום לשעמם אותם לדעת. מאידך, כל בית ספר יוכל להרחיק כל תלמיד שלא ייענה לדרישותיו. רק אז, בתנאים של חופש אמיתי לשני הצדדים, תוכל מערכת החינוך לפרוח באמת. מבחינת המדינה ומשרד החינוך, יידרשו התלמידים לעמוד רק בבחינות כלליות במקצועות העברית והאזרחות (כולל ילקוט השכלה כללית ובסיסית בכל המקצועות): כי למדינה כמדינה יש עניין שתלמידיה יידעו עברית, תנ"ך ואזרחות ויהיו בעלי השכלה כללית בסיסית בכל המקצועות, אבל אין למדינה כמדינה כל עניין שתלמידיה יידעו מתמטיקה, למשל, או ביולוגיה, כלכלה ופסיכולוגיה. זו כבר צריכה להיות בחירה פרטית של כל תלמיד ושל כל הורה. כך, ואולי רק כך (אלא אם כן יקום לנו שר חינוך גאוני שיצליח לטלטל אישית את המערכת ולהפוך אותה על פיה), יבוא קץ לדיכוי הנוער. יפרחו אלפי בתי ספר חופשיים, ילבלבו מיליוני בני נוער. זה אותו הכסף ואותו התקציב (אולי אפילו הרבה פחות). רק צריך לחלק אותו בשיטה אחרת לגמרי.