לא מחרמן בכלל מה קרה מאז שהסופרות העבריות גילו את הדגדגן? חוץ מלהתעסק באובססיביות בנקודת הג'י שלהן, לא הרבה ירון אביטוב 01/04/04 קולומבוס גילה את אמריקה, ואילו הסופרות העבריות גילו את הדגדגן. הן גילו אותו אמנם קצת באיחור, אבל הן מרגישות שהגילוי מחייב אותן, ומאז הן עסוקות בצורה די אובססיבית בנקודת הג'י שלהן, שהפכה כמעט למרכז הכובד של הספרות הנשית החדשה.סדרת "כתום", שכוללת את ספריהן של שלוש סופרות (עפרה ריזנפלד, מיכל זמיר ויעל נאמן), מביאה את המהלך הזה לשיאו האורגזמי. היא נועדה להוכיח שהסופרות העבריות מסוגלות לכתוב על מין לא פחות טוב מגברים, ולצייר אותן כנושאות בשורה. אבל בשורה גדולה אין כאן אלא סוג של שוביניזם נשי. כשיונה וולך כתבה את השיר הפרובוקטיבי העוסק בתפילין על הדגדגן זו הייתה באמת פריצת דרך בכתיבה הנשית. אבל לבוא 20 שנה אחרי, לכתוב על חדוות הדגדגן ולהציג זאת כאג'נדה, כפי שעושות הסופרות עצמן וכמה מחוקרות הספרות הפמיניסטית, זה קצת מגוחך. מדובר בלא יותר מאשר בספרות פורנוגרפית רכה, ואין צורך לקשור לזה כתרים פמיניסטיים. להפוך את הגיבורה של זמיר, שמגדירה את עצמה כ"מזדיינת דעתנית, שהפרספקטיבה שלה להביט בעולם היא דרך הכוס" (עמ' 7) לגיבורת תרבות זהו חור שחור בדברי הימים של הספרות הנשית. הגברים בספרים האלה, ובעיקר בזה של זמיר, הם אובייקטים מיניים. פמיניסטיות שיתרעמו (ובצדק, מבחינתן) על סופרים שמרשים לעצמם להציג נשים כאובייקט מיני, נוקטות בצביעות כשהן משבחות כותבות (ובעיקר זמיר) המשתמשות באותן שיטות ממש כדי לעורר את היצר. אז מספיק להתחסד. מי שרוצה לכתוב על האורגזמה שלה, זכותה, אין בכך פסול, אבל שלא תטיף מוסר לגברים ושלא תטען שהיא כותבת ספרות קאנונית. מקסימום קמו לספרות הנשית, באיחור של 40-30 שנה, כותבות שמנסות להיות דן בן אמוץ ממין נקבה. אבל זיונים, כאמור, זה לא הכול. לא בחיים, ובטח שלא בספרות.אם יש בסדרה איזושהי בשורה, זה לא בתחום הספרותי ולא בתחום הפמיניסטי אלא בתחום היצר. הרומן הארוטי שכתבה זמיר הוא הספר הכי מחרמן שקראתי בעברית בשנים האחרונות. נקודה. הוא יעמיד לגברים וירטיב לנשים. אבל חוץ מחרמנות אין כאן הרבה. הספרים האחרים אפילו לא מחרמנים.על משקל סרט כחול, הספר של זמיר הוא ספר כחול. הוא משופע בתיאורי מציצות, חדירות, ליקוקים, ומה לא. אוי, כמה שהגיבורה אוהבת למצוץ! אוי, כמה שהיא אוהבת שמזיינים אותה בתחת, כמה שהיא אוהבת ש"יורדים" לה ואז הכוס הפי וטי והמתלחלח שלה "מפריש נוזלים של ערגה"! (עמ' 65). ומי היה מאמין? מרצה לספרות יידיש! גוועלד! הגיבורה של זמיר היא בת ,40 נשואה ואם לשניים, שמעידה על עצמה שהיא נימפומנית. היא מקיימת סדרה של 12 פגישות עם המטפל שלה ומנסה להשכיב אותו על ספת הטיפולים, תוך שהיא מספרת לו על הזיונים שלה מהצד. הוא לא עומד, כמובן, ביצרו. "איזה צעצוע אינטליגנטי יש לי, מזדיין כאילו הוא לא קורא עגנון, וקורא עגנון כאילו לא הזדיין מעולם" (עמ' 69), הוא מחמיא לה. ממש "שירה". על מערכת יחסים טיפולית כזו אפשר לכתוב רומן מרתק ועמוק, אבל כל מה שמעניין את זמיר זה השטרונגול של התרנגול. מבחינה זו, מדובר בספר מוחמץ ורדוד, במיוחד כשבשנה האחרונה התפרסמו ספרים נוספים שגיבורם הוא פסיכיאטר, למשל, "טירופו של רופא הנפש" של יהודית הנדל. אבל איזה הבדל בין הפסיכיאטר של הנדל לפסיכיאטר של זמיר, ואיזה הבדל גם בין הנדל, סופרת רצינית ומשובחת, לבין זמיר.המרצה ליידיש רוצה את הפאלוס של כולם: של בעלה, של הפסיכיאטר שלה, של המורה שלה, של הסטודנט שלה, וגם של מאהב מזרחי מהצד. יש כאן שלוש מערכות יחסים אסורות לפי הקודים החברתיים והמ שפטיים: זו עם הפסיכיאטר, זו עם המורה וזו עם התלמיד. זמיר מנסה להוכיח שמה שמותר למרצים, להתעסק עם סטודנטיות, מותר גם למרצות, ומה שמותר למטפלים - מותר גם למטופלות. ובעיקר, מה שמותר לגברים - מותר גם לנשים. אבל למרות המסר הכמו חתרני, זהו בעצם ספר, שאם הוא מטיף למשהו, הוא מטיף לכל הקלקלות המוסריות. במקום למגר את התופעה המגונה הזו - כל אותם מטפלים-מרצים שמקיימים יחסים אסורים עם מטופלות-תלמידות וכו' - זמיר, כמדומה, מציעה שגם הנשים ינהגו כך. קצת ילדותי, במיוחד בשביל כותבת שניכר עליה שהיא אינטליגנטית. האם זמיר חושבת שהפתרון לבעיית האנסים ובועלי הקטינות ויתר החולירעות מקרב הגברים הוא שגם נשים יהפכו לאנסות ולבועלות קטינים?הרומן מסתיים בכך שהנימפומנית הגיבורה הופכת לעצמאית ולנפרדת מכל הזיינים שלה. בכך אולי רוצה זמיר להעביר מסר על העצמאות הנשית, אבל הדרך של הגיבורה לעצמאות עוברת דרך זיון מפואר בתחת עם בעלה. "תעשה את זה לאט, מותק", היא מבקשת ממנו כמו שפחה חרופה, "שלא נורא יכאב... אל תקרע אותי" (עמ' 98). "הטנגו האחרון בפריז" לעניים. למקרא הסצנה הזו נזכרתי שוב בחוקרת הפמיניסטית, שטענ ה שזהו ספר "מעורר מחשבה". אצלי זה עורר משהו אחר לגמרי, אבל אמרתי לעצמי: אל תיגע בזמיר."12 פגישות", מיכל זמיר, 105 עמ'; "שמועות על אהבה", יעל נאמן, 126 עמ'; "ג'ני המעופפת", עפרה ריזנפלד, 114 עמ', "כתום".