מות הרומנטיקן האחרון שירתו של נתן יונתן הסתתרה מאחורי פשטותה ויופיה. ממש כמו פרחי הבר היפהפיים מנחם בן 01/04/04 זה קורה לי בפעם השנייה, אף כי מסיבות שיריות הפוכות: פעם לא הבחנתי בשירה בגלל רוב שיגעוניותה, ופעם לא הבחנתי בשירה בגלל פשטותה. אבל ההחמצה נשארת אותה החמצה:משורר מת, ואני מגלה את מלוא יופיה של שירתו רק אחרי מותו. זה קרה לי עם יונה (וולך), ועכשיו זה קורה לי עם יונתן (נתן). לכן, כשהרגשתי מה שהרגשתי, באיחור מכאיב מאין כמוהו, והתמלאתי רגשת אהבה לשירת נתן יונתן, לא יכולתי שלא להיזכר בשורות של יונה וולך, החותמות את שירה הראשון, הקרוי "יונתן", שאמנם אין לו שום קשר לנתן יונתן, ובכל זאת, הכל קשור: "יונתן יונתן הם אומרים/ באמת תסלח לנו/ לא תיארנו לעצמנו שאתה כזה". יונה וולך צפנה בשורות האלה במידה רבה את גורל חייה. יונתן הייתה היא עצמה, אבל לשיטתנו, אלה כל היונתנים וכל היונות שהיו מאז ומעולם, מיונתן שבתנ"ך, דרך יונה הנביא, עבור ביונתן הקטן, שרץ בבוקר אל הגן, המשך אפילו ביוני נתניהו (שנפל שנים רבות אחרי שיונה וולך כתבה את שירה) ועד נתן יונתן, משורר נפלא, ששירתו התחבאה מעיני רוב מבקרי השירה. יונה ויונתן, שמות של גיבורים תמיד, נפשות מקסימות תמיד, שיש איזו החמצה תמיד בחייהם. עוד מילה אחרונה בעניין יונה וולך, לפני שאעבור לנתן יונתן. עד היום נשארתי יחיד כמעט באהבת השירה המאוחרת של יונה וולך, יחיד כמעט בין מבקרי השירה, הנוטים לבטל את שירתה המאוחרת. וזו השירה שגיליתי אחרי מותה, וממנה הוארו לי באור גדול גם שיריה המוקדמים, שגם קודם החשבתי אותם ושיבחתי אותם, אבל לא כמידתם. והנה, בעוד ששירתה של יונה וולך היא שירה נפתלת מאוד וקשה מאוד לכאורה (ולא חשוב שצריך לקרוא אותה בקלות מוחלטת), הרי מקרהו השירי של נתן יונתן הוא הפוך: מדובר במשורר פשוט ביסודו, קלאסי, רומנטיקן. ובעוד ששירתה של יונה וולך הסתתרה מתחת לסבכיה ומבעד לשיגיונותיה, הרי שירתו של נתן יונתן מסתתרת מאחורי פשטותה ויופיה. ממש כמו פרחי הבר היפהפיים בלי גבול האלה (כלנית, רקפת, סביון, חרצית) שמרוב שאנחנו רואים אותם אנחנו לא רואים אותם. "מתחת סלע שוב צמחה רקפת/ איש אינו רואה שוב רקפות", כתב יהודה עמיחי ב"שיר הרקפת" שלו. וכמו שכמעט כולנו הפסקנו לראות את הרקפות (מתי בפעם האחרונה כתבו על רקפת בשירה העברית, המעדיפה את הכיעור, את הדיכאון ואת האגואיזם?), ככה לא ראינו את נתן יונתן. וכמובן, לא במקרה אנ י משווה את יונתן לפרחי הבר. לא היה כמוהו לאהוב ולהתרגש מנופי הארץ, מיפי הפרחים, קסם הציפורים, נופי האלוהים בארץ ישראל, ולא היה כמוהו לשיר את תהילת יופיים בנפלאים בשיריו. הנה כמה שורות מפה ומשם:"היה לנו הכל: מדבריותארץ לא זרועה ושורפתאבל לא יישכחאיך בין סלעי ­ הערוץ נדהמהכלנית אדומהואזוב רך איך נאחזבסבך הלחות הקרירה".מה בוער באהבה יותר מן הכלנית האדומה הזאת?או:"אתה זוכרשאת השנים האחרונות עשיתי באבקובין האבנים הייתי פוגש לפעמיםפרח בר ונוגע בו כמו שנוגעיםבילדה ישנה בין אור וצל".אתם מבינים את האהבה העצומה? הוא נוגע בפרח בר כמו שנוגעים בילדה ישנה, מי אם לא בתך הקטנה.או השורות המפורסמות:"תאנה חנטה פגיה, והנשר היגע/אל קנו חזר בחושך מדרכי האלוהים".ממש רואים את הנשר חוזר אל קנו בערב מדרכי האלוהים.או כשהוא בפלורידה, עם כל יערות האביב מסביב, מישהו בסובארו שם פתאום קלטת שירים עבריים, ולבו של נתן יונתן פשוט מתפוגג לנופי ארץ ישראל ורוצה עוד ועוד משירי ארץ ישראל:"נגן בחור, השקני נ אמן המתוק­המר הזה של 'אורוירושלים', שים לנו לרפואהאת 'עמק עמק שלי', נטעםמיערת הדבש האסורהשל הנוסטלגיה שיאורועיני יונתן"הלא הפלורידה הזאת, הפרחוניתלא ראתה אפילו בחלוםדליקת שדה של חרציותבעמק האלה, טירוף­פרגיםחוגג של דם וארגמן במדרוני הוואדיותפריחת אקציה זהובהשמשגעת אפלולית פרדס זקןושכוח­אל בקצה המושבה".היש עוד אהבה כמו האהבה שאהב האיש הזה את נופי הארץ הזאת? אולי רק יזהר. אולי רק אסתר ראב.ומה דעתכם על ההמלצה הכמעט תיירותית על ים אילת: "חוף המים הצלולים שבעולם" (מתוך השיר "אילת") ועל ההתקדשות האלוהית לנוף, באותו שיר:"ליד שלוש חושות חימרקטנות של המצרים, בצל אטד עתיק,עם העלות­השחר על הים ­ שמהנגעה בי יד האלוהים, המיית המים,הינומת האור המדברי".סעו לטייל בפסח.לפעמים, אגב, כדאי להסתכל על התאריך שבו נכתב השיר (כל התאריכים מצויים ברשימה בסוף הספר). השיר על חמדות הקישון, למשל, נכתב עוד ב­,1951 הרבה לפני שטינפו לנו כאן את הנחל התנ"כי האלוהי הזה, "נחל קדומים נחל קישון": "כבדה החיטה, רב הבר, ע ל גדותיך, הו, נחל­קדומים". זה היה מזמן, לפני יותר מ­50 שנה, כשהכל היה כאן טהור יותר.במשך שנים נחשב נתן יונתן למשורר פזמונאי, ואף על פי שאני נוטה בדרך כלל לבדוק דברים מחדש עם עצמי, הנחתי לדימוי הזה שלו להסתיר מפני את שירתו. השארתי את נתן יונתן במגירת השירה הפשטנית, ולא פתחתי אותה, בעיקר לא לעצמי. וכמובן, גל האהבה העממי שפרץ אחרי מותו עדיין לא הניע אותי להצטרף לאוהבי שירתו, אבל הקשבתי.מה שחולל בי את השינוי (אני חייב להודות, כי אין טעם להסתיר וחשוב לגלות) הוא בעיקר שני המוספים הספרותיים של "ידיעות אחרונות ו"מעריב", שפורסמו לאחר מותו, ומילאו הפעם את תפקידם ההכרחי הקדוש. שני המוספים הוותיקים האלה, שאני חולק לא אחת על טעמם, הביאו הפעם הזאת צירוף נפלא של דברי אהבה עליו (כתב עמוס עוז וכתב חיים גורי וכתב פ. קול וכתבה עליזה ציגלר, עורכת אוסף שיריו האחרון), והובאו שירים יהפהפיים שלו, בשני המוספים. והמסה הקריטית הזאת הכריעה אותי לבסוף והמסה את לבבי. הנה, למשל, שירו של פ. קול (הוא יוסי גמזו, שהפך בשנים האחרונות למשורר ייחודי וקורן), שפורסם במוסף הספרותי של "מעריב", ובו רב פ. קול מין מריבת אהבה רוטטת, רועדת, משכנעת, מול כל מי שזלזל בשירתו של נתן יונתן. שיר נפלא, ובו כותב פ. קול, ששירתו של נתן יונתן אף פעם לא נכנעה ל"חנווני הרייטינג" (במקרה זה, הרייטינג של הבון­טון השירי) ואף פעם לא איבדה את צלילותה הגדולה למען איזושהי דליחות מודרניסטית:פ. קול/לא רק החוללנשמת נתן יונתן"לא רק החול יזכור, ילדה, גם יין הזמרשלא הדליחו את צלילות געגועיוכל חנווני הרייטינג כאן, כל עוד פוזמתהרוח חרש את חופיו והרדופיו."לא רק הים יזכור, כשכל הציניקניםכבר יכוסו כליל בדיונות האילמותהוא ייזכר כאחרון המוהיקניםשלא הניחו לרומנטיקה למות."לא רק האש תזכור, אש מדורות היחדשלא כבתה עוד מלבנו ההוזה,לא בלי סיבה ולא לבד את מתייפחת:איפה ישנם עוד אנשים כאיש הזה?".מה יש להוסיף? אכן, נתן יונתן הוא אחרון הרומנטיקנים. אכן, אני מסכים עם חיים גורי שכתב כי שירתו של נתן יונתן "הייתה מן הרגישות והיפות בספרותנו". ומה עוד כתב גורי? כן, שאף פעם לא שמע את נתן יונתן מרים קול. "מן האצילים היה". ברור.אפשר כמובן וצריך לצטט עוד ועוד. את שירי האהבה והגעגוע הגדולים לבנו ליאור, מפקד טנק שנפל במלחמת יום כיפור ("ילד יפה שלי/ אני שב ומת עליך יום יום", שורות שאסור לקרוא בלי לבכות) וכן בשיר "שישה באוקטובר, 1973":"רוח נוראה נשבה בשבת ההיא וענניחול כיסו את השמים באוויר התערבלובשורות עשנות של מלחמה ובשעה הרביעיתבהיות החושך על הארץ צעק בי הלב צעקת­אימים כאילו מטח­אש בחזה והיום אני יודעשאותו רגע רעמה האש והנער נפל שותת דםעל סיפון הטנק שלו ושעונו עמד מלכת.השעה הייתה ותישאר לעולמים שישה באוקטוברארבע ועשר דקות אחר­הצהריים. מאז גם בשעוןהמתכת שלי קפא הזמן. יופיו, עצבותו, עלומיושיר­השירים שלי, גאוות­חייוכלימתם".אין מילה שאפשר להגיד אחרי השיר הזה.וכתמיד, אצל משוררי האמת הנבואיים, מפתיע עד כמה כלולים בשירים המוקדמים לליאור, שנכתבו עוד בקטנותו, שנים לפני נפילתו בקרב, שורות המסמנות את הסוף שבא, הנתק הכואב בלי גבול בין האב לבנו: "על כל חופיו תועה הנער הגלמוד/ ועקבותיו של אבא מבקש לשווא הוא".וכמובן, שירי האהבה לנשים, שירי החמדה לנשים. כמעט כבר אין לזה מקום בשירה החצי הומואית שלנו. פעם בא אחד הבנים שלי לערב מתנ"ס עם נתן יונתן, ואחר כך דיבר איתו מעט או שמע ממנו (הבן שלי אהב אותו מאוד, ואמר שנתן יונתן מזכיר לו במראה ראשו את המלך הכפול ההפוך הזה בקלפים). נתן יונתן דיבר באהבה רבה עם כל אחד, וגם עם הבן שלי, ובין השאר סיפר איך ניסו לקלקל או קלקלו את אחת השורות בשיר "אניטה וחואן". כי נתן יונתן כתב במקור "גביעי שפתיה הוא עוד לא שתה", והמלחין או הזמר החליפו ל"גביעי שפתיה הוא עוד לא לגם". וזה ממש חרה לנתן יונתן, ששתה שפתי אישה, לא לגם מהן. אתם זוכרים, השיר ההוא:"אניטה לחואן חיכתהאך הוא איחר לקטוף את רימוני אהבתהגביעי שפתיה הוא עוד לא שתה ­פתאום הקיץ תםאך לא ייתם סיפור אהבתם".נכון, מבחינת החרוז יכול להיות גם "לגם", אבל נתן יונתן רצה דווקא "שתה".ואיזו אהבת תנ"ך במשורר העברי הנפלא הזה, שהתנ"ך זורם בדמו כל הזמן, והוא משתמש בו בכל עניין בחוכמה, בהומור מקסים, כמו בשיר "חלומות", שבו הוא מזכיר ששלמה רצה לב מבין לדעת להבדיל בין האישה שעובדת עליו לבין האישה שלא עובדת עליו (שתי הזונות ההן): "וחלומות שלמה בעוד ה וא נער /­­ /לתת לו לב יודע בין שמחה לצער,/ מה וטוב ומהו רע,/ להבדיל בין האישה אשר אמת דיברה/ והאישה אשר שיקרה". כך, בלשון ימינו, הופך כל הסיפור התנ"כי לסיפור מכאן ומעכשיו: שנדע להבדיל בין מי שעובדת עלינו לבין מי שלא עובדת עלינו.וחס וחלילה, אין כאן שום רמז לנשותיו של נתן יונתן בחייו, ששירי אהבה נפלאים כתב עליהן: "והבוקר הזה בדרך הים לאשדוד שפכת/ זהבך כמו אז על חולות נעורייך בשיגעון של/ יופי­ ­ ­". ("אקציה זהובה", שיר לנילי).וכן, אהבת השירה של נתן יונתן שכחלק מן המהות הרומנטית שלו (משורר, מתולתל, יפה, אוהב פרחים, אוהב שירה, אצילי, אבירי, אוהב ים, מה לא?) גם דקלם שירה וחי שירה ואהב שירה ומשוררים, החוזרים ומופיעים בשיריו. תמיד תמיד באהבה גדולה. הנה למשל שורות שכתב אחרי מות גבריאל פרייל, המשורר העברי הניו יורקי הנפלא. שורות רוויות אהבה וכאב על ערירותו ורווקותו של פרייל: "ובושה מרכינה את ראשי, בזוכרי את חרפת/ שולחנך השבור וכלימת מאפרה מלאה עובש,/ פירורים של עוגה, פתקאות, רסיסי­לילה/ של נדודי­שינה אבודים ושכנות/ לא­יכול­לה­הזמן, עם רגעי הבדידות".וכן, גם ת.ס אל יוט ו"ארץ הישימון" שלו בתרגום הישן שלי מצוטטים כאן בשורות אחדות (במסגרת אהבות השירה של יונתן), ונפלא לדעת שקצת נגעתי בו בחייו בכל זאת, ולו מבעד לתרגום של מישהו אחר. ובכל זאת, צר, צר מאוד, שלא הספקתי להגיד לו מילת אהבה אחת בחייו.(נתן יונתן, "שירים בכסות הערב", מבחר מכל שיריו, הוצאת ידיעות אחרונות , 429 עמ') בנות, הספרות בידינו כדאי להבהיר מיד כי כל אחד מן הספרים שיוזכרו להלן ראוי לעיון נפרד ורחב. כולם עוסקים בהוויה נשית עצמאית כזו או אחרת ­ או להפך, במחאה כנגד דיכוי האישה ­ ורובם (לא כולם) נכתבו בידי נשים. כבר מזמן רוב הקוראים הן קוראות, וחלק ניכר מן הסופרים הן סופרות, וכבר מזמן רוב הסטודנטים במדעי הרוח והחברה הן סטודנטיות, וחלק נכבד מן המרצים במדעי הרוח והחברה הן מרצות.השיח הפמיניסטי הפך במידה רבה לנושא המרכזי בהוויה הספרותית הישראלית, וזה בדיוק מה שמוכיח, בין השאר, ריכוז הספרים המרשים שלהלן, שאני בא כאן לציין במסגרת זו רק את עצם נוכחותם התוססת. בחלק מהם אני מתכוון עוד לעסוק בהרחבה הראויה.להלן כמה מן הספרים הפמיניסטיים או הנשיים הבולטים שקיבלתי בימים אלה: אנתולוגיה של סיפורי נשים ערביות; ספר על ארבע נשים צ'יליאניות, החושפות את סיפוריהן האישיים; מהדורה חדשה של ספרו הגדול של מירון על המשוררות החלוצות בשירה העברית החדשה; ספרה של אילנה המרמן על סחר הנשים הזונות בישראל; מסתה המפורסמת של וירג'יניה וולף "חדר משלך"; ספרה האוטוביוגרפי הפמיניסטי­לייט של הילרי קלינטון; מבחר סיפוריה של א ורלי קסטל­בלום; הרומן החדש של אלונה קמחי; וכמובן שאי אפשר לכלול בהקשר פמיניסטי זה את תרגומה החדש של אבירמה גולן ל"פו הדוב" או את הביוגרפיה החדשה של פרופ' אניטה שפירא על יגאל אלון. זה ממש לא שייך, על אף שזה כל כך בולט בשטח. ועדיין נגענו רק בחלק מן הרצף, שהפך מזמן לנוכחות הספרותית הבולטת ביותר בחיינו: הנוכחות הנשית.להלן אספיק לגעת נגיעה טיפה מורחבת רק בשלושה מן הספרים, למרות שאני מתכוון לחזור לרובם. .1 התמימות שמתחת לפרובוקטיביות ("נעליים ללא עקבים", סיפורים מודרניים של יוצרות ערביות, ערך והוסיף אחרית דבר וביוגרפיות קצרות : עמי אלעד­בוסקילה, סדרת גשרים, הוצאת מעריב).זהו קובץ מעניין ביותר של 25 סיפורים, שנכתבו בידי סופרות ערביות מ­16 מדינות, סוריות ותימניות, מצריות ופלשתיניות, עיראקיות וירדניות ולוביות וסעודיות ומה לא. כל הסיפורים קצרים, וחלקם קצרים ביותר (שניים, שלושה וארבעה עמודים, לא יותר, וזה חלק מתמצית הקריאה הנלבבת). גם כשהנושאים סוערים ומפתיעים בפרובוקטיביות שלהם (אישה המתגעגעת לאהבת גבר ונחשפת לפיתוי של אהבת נשים, ילדה שגבר זר נוגע בה, וכו') עדיין הכתיבה עצמה מצטיינת בתמימות מקסימה, כעין שמרנות בסיסית הנשארת מעבר לכל המהפכות המנטליות, ותמיד מפתיע לגלות מחדש את מה שאנחנו יודעים מלכתחילה: עד כמה נפש האדם, ונפש האישה, דומות בכל מקום, גם במדינות האויב המרות ביותר. לא, לא אידישע מאמע, אבל איזו אהבת אם לוהטת באישה שבאה מסוריה לירושלים הירדנית (עוד לפני מלחמת ששת הימים), כדי לפגוש (בשער מנדלבוים המיתולוגי) את בתה המתגוררת בנצרת הישראלית: "אני רוצה רק שהלילה יעבור מהר ושאמצא מכונית שתיק ח אותי לירושלים ונהג הגון כמוך. אני אנשק את מארי ולא אהיה שבעה, ואריח אותה ולא יספיק לי, ואשאל אותה שאלות עד שיתייבש לי הגרון". למי ששכח עד כמה האימהות הערביות אוהבות את ילדיהן.פרופ' עמי אלעד בוסקילה ועורכת המשנה שלו, אביבה שאבי, עשו עבודה מצוינת בבחירת הסיפורים ומתרגמותיהן, כולן נשים. גם אחרית הדבר של פרופ' בוסקילה מעולה. .2 אימהות השירה הגדולות (דן מירון, "אימהות מייסדות, אחיות חורגות", על שירת הנשים העברית, מהדורה מורחבת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 453 עמ').זוהי מהדורה חדשה ומורחבת של אחד הספרים המחקריים החשובים ביותר והמעניינים ביותר שהוציא דן מירון, החשוב בחוקרי הספרות העברית החדשה, העוסק בארבע המשוררות המייסדות של שירת הנשים העברית החדשה, שכולן התחילו לפרסם בשנות ה­20 של המאה הקודמת: רחל, אסתר ראב, יוכבד בת מרים ואלישבע. למהדורה החדשה נוספו הפעם שלוש מסות חדשות ונוספות שכתב מירון על שירתן של אסתר ראב ואלישבע, וכן מסה על ספר שיריה הראשון של לאה גולדברג, "טבעות עשן".אני חולק אמנם לא מעט על טעמיו של מירון. העדפתו את שירת אסתר ראב על שירת רחל פגומה ומופרכת בעיניי. ההשמטה שהציע להשמיט את המילה "עגומה" מתוך בית השיר הנפלא ההוא של יוכבד בת מרים ("וארוץ כאלול, כתשרי/ עטויה אור כמיהה אדומה./ פניי לשניים נגזרו:/ מחצית מול מחצית עגומה") היא שערורייתית ואינפנטילית מאין כמוה בעיניי, הפסיכולוגיזמים שבהן הוא מלווה את פירוש שיריה של לאה גולדברג נחותים בעיניי, ובכל זאת, אין היסטוריון ספרות מרתק יותר ממירון, ואין מי שבקי יותר ממנו בפרטי הפרטים של הוויית החיים הספרותית ומרכזי הספרות של אז. לכן, למרות כל הפגמים, זהו ספר נפלא. .3 אם לשייקספיר הייתה אחות (וירג'יניה וולף, "חדר משלך", תרגמה יעל רנן, ידיעות אחרונות/פרוזה, 126 עמ').בין השאר מזכיר דן מירון בספרו על שירת הנשים בישראל את וירג'יניה וולף ואת מסתה הקלאסית משנת ",1929 חדר משלך", נקודת מוצא כמעט לכל שיח פמיניסטי. אתם יודעים, אילו הייתה לשייקספיר אחות מוכשרת כמוהו, האם הייתה גם היא מצליחה להפוך למשוררת בעלת שם? זאת השאלה המפורסמת ששאלה וירג'יניה וולף, ועליה ענתה כמובן בשלילה. כדי ליצור, צריך גם תנאים פיזיים בסיסיים (כגון חדר משלך) וגם ובעיקר הקשר תרבותי המעודד יצירה, ובמקרה זה, יצירה נשית. בלי זה, לא ייתכן שום דבר. לכן, אילו הייתה לשייקספיר אחות, היא לא הייתה כותבת, ואילו הייתה כותבת, לא היה דבר שום דבר זוהר בוקע מתוך הכתיבה שלה. יעל רנן תרגמה בצורה מעולה כדרכה את מסתה של וולף, הכתובה בכישרון נוצץ, בתנופה דיבורית (במקור הושמעו הדברים כהרצאה, שהתבקשה וירג'יניה וולף להרצות בנושא "נשים וספרות").למסה נוסף פתח דבר מאלף, שכתבה חגית בנזימן, הכולל בין השאר, לצד כל שבחי וולף, גם דברי ביקורת על תפיסת העולם הבורגנית מדי של המסאית והסופרת המבריקה, שביטאה בעצם את מחאתן של הנשים הבורגניות ולא ראתה את ההקשר החברתי הכולל של המצוקה, והמצוקה הנשית בכלל זה.