התאהבתי בהנדלזלץ מנחם בן לא האמין שזה קורה לו. הוא פתח את אוסף רשימותיו השלישי של מיכאל הנדלזלץ והתמוגג מנחם בן 18/03/04 בשבוע שעבר ציטט אותי מיכאל הנדלזלץ ברשימת הפתיחה השבועית שלו במוסף "ספרים" של "הארץ", כמי שהגדיר אי פעם אותו, את הנדלזלץ, כ"מסכן רוחני" (בהקשר לחיבתו היתרה לספרות המונים בנוסח רם אורן). אני? אמרתי את זה פעם? יכול להיות, אבל אני חוזר בי כמו גדול. למקרא ספר רשימותיו החדש ("ספר הספרים הזמני"), השלישי בקובצי הרשימות שהוציא בשנים האחרונות (שכולם עשויים מרשימות הפתיחה שפרסם במוסף הספרים בעריכתו), אני חייב לומר שהנדלזלץ עורר בי הפעם התפעלות אמיתית. אף פעם אחת במהלך הקריאה לא זיהיתי אצלו נפיחות כלשהי, זיוף רגשי, כובד מיותר, סרבול. אף לרגע לא השתעממתי. כן, נהניתי מכל רגע, וזה נדיר כשמדובר בכתיבה על ספרות וסופרים.בין שאר הציטטות המשובחות תמיד (אחת ההנאות הגדולות בקריאת ספרו) שמביא מיכאל הנדלזלץ בספר הרשימות השלישי שלו, הוא מצטט גם את שורתו המפורסמת של נתן זך: "משנה לשנה זה נעשה יותר מעודן". ועל אף שהנדלזלץ מצטט לצרכיו גם את ההמשך ("מעודן, את יודעת, זה צד אחר של שלילי"), אני מסתפק בחלקו הראשון של הציטוט, כדי לומר באמצעותו שהנדלזלץ אכן נעשה מעודן יותר ויותר משנה לשנה. קלי ל יותר, חכם יותר, משכיל יותר, מודה בחולשותיו יותר, וכותב באותה אווריריות משכילה ומקסימה שרק מי שקרא ספרים הרבה מסוגל לה.אולי הציטטה שהכי מאפיינת את טבעו הרוחני של הנדלזלץ היא זו שהוא מביא מפיו של מקס בירבום, פיליטוניסט וסופר אנגלי (יהודי?) מראשית המאה ה­,20 שהנדלזלץ מתאר אותו בהתפעלות כמי ש"היה חדור הערכה עמוקה לחוסר ערך עצמו". בירבום כתב על עצמו: "כישרונותיי קטנים. השתמשתי בהם היטב ובדיסקרטיות ומעולם לא אימצתי אותם יתר על המידה. והתוצאה היא שיצרתי לעצמי מוניטין קטנים ומקסימים". בהזדמנות אחרת אמר אותו פיליטוניסט מראשית המאה הקודמת, כי "הבינוניות היא תמיד במיטבה". והנדלזלץ, לא במקרה, מכריז ש"אלה יהיו הכיתובים על המצבה שלי".על מה כותב הנדלזלץ? כולם יודעים. ולמי שלא יודע, אגיד שמדובר ביומן קריאה והגיגים של חולה ספרים מובהק, שנושאיו תמיד ספרותיים, ביבליופיליים, בלשניים­לשוניים. מישהו שמטעמים פסיכולוגיים מורכבים הפך לאוגר ספרים ולאספן ספרים ולחומד ספרים כפייתי, המעדיף אותם בעליל על החיים עצמם. אני עצמי בא מאסכולה אחרת לגמרי. אני אוהב ספרים מעטים, ולעומת זאת, אני אלרגי לספרים בלתי מושלמים, ואני מבין היטב למה התכוון בירבום בציטוט אחר שלו שמביא הנדלזלץ, ועל פיו מעניין יותר לקרוא אנשים מאשר לקרוא בספרים: "אוהב ספרים אינני. תנו לי מבט בלתי מופרע על זולתי. המשעמם שבהם מהנה אותי יותר מהטוב שבספרים". טוב, זוהי הגזמה כמובן. אין נפלא מהספרים הנפלאים, ובעיקר מספר הספרים (הנדלזלץ, אגב, עוסק ברשימותיו בתנ"ך בהרחבה, בבקיאות ומתוך טעם עמוק), אבל מאבידן למדתי שדיסקוטקים הם דבר מחשמל יותר מרוב הספרים, ומניסיוני אני יודע שטריפים יכולים להוליך אותנו לחוויות רוחניות, שרק הספרים בשיאיהם, ובילדותנו, דמו אליהן. אבל הנדלזלץ מכור עדיין לגן העדן האבוד של ילדות הקריאה שלו, והוא עדיין מצפה מספרים שיוליכו אותו לגבהים הכי שמימיים (ומתאכזב כמובן לפעמים).הנדלזלץ כותב על כל מה שקשור לספרים. על האותיות ועל המילים ועל הפורמטים ועל הספריות ועל הספרים עצמם וסופריהם, ולא פחות מכל אלה, על עצמו, כמי שהולך אחרי הספרים כצוואר אחרי החבל, אם לשאול דימוי מאלתרמן.ותמיד מה שפותח אצל הנדלזלץ את נביעת הלב האינסופית היא ההזדקקות לספרים. או כמו שהוא מעיד על עצמו: "קוראי שורות א לה חושדים כבר מזמן שכותבן נגוע באובססיה. לא שיגעון לדבר אחד, ספרים, אלא משהו צר יותר: שיגעון לספרים שעוסקים בספרים". כך, למשל, הרגע הכי מרגש בעיניו במגילת אסתר הוא הרגע שבו נודדת שנת המלך והוא מורה למשרתיו "להביא את ספר הזיכרונות דברי הימים ויהיו נקראים לפני המלך". וכמובן, הדבר הכי משמעותי בעיני הנדלזלץ בעשרת הימים הנוראים הוא שמישהו שם כותב אותנו או מוחק אותנו מספרו.אבל הנדלזלץ הוא כמובן קוסמופוליטי לא פחות משהוא יהודי ועברי (כמה נפלאה הציטטה שמביא הנדלזלץ מגרשום שלום שכתב ב­1926 על "האלוהים ששב ודובר אלינו דרך השפה העברית"). שייקספיר וסרמאגו, אומברטו אקו, מארק טוויין, שופנהאור וגתה, ייטס ובקט, ומי לא.ומי כמו הנדלזלץ יכול לברור למעננו, למשל, מתוך עשרות ספרים את הספר הכי מיוחד שהתפרסם אחרי אירועי ה­11 בספטמבר: ספרו של הצרפתי פיליפ פטי שמתח בשעתו, בשנת ,1974 כבל בין שני מגדלי התאומים והילך עליו (כפי שהילך מאוחר יותר מעל גיא בן הינום בירושלים ­ זוכרים?). כשעצרו אותו שוטרי ניו יורק מאוחר יותר, אמר "אני לא מתגרה במוות, אני כותב בשמים". ועל כך אומר הנדלזלץ את המילים הנ פלאות הבאות: "תיעוד ההליכה על הכבל, אותו מעשה אמנותי שאין לו לכאורה כל משמעות, אך אין בו גם שום מרווח של טעות, ובו האמן מהמר על כל ישותו, מקים בחזרה את המגדלים מתהום הנשייה אל התודעה, כשהוא מטייל ביניהם, וגבוה מעליו טס מטוס נוסעים". מבחינת הנדלזלץ, העיקר שזה נכתב, אם גם בשמים.אני מת לצטט עוד ועוד מתוך הספר הזה וציטטותיו, אבל אין לי 300 עמודים כמו להנדלזץ, ולכן אסתפק בעוד ציטטה משעשעת אחת, זו הקשורה בשנאת ספרים, כי הנדלזלץ מודע לגמרי גם לעוינות הטבעית לספרים, שאיננה שונה מן העוינות הטבעית לבני אדם, כפי שכותב שופנהאור באחת הציטטות החביבות שמביא הנדלזלץ: "כמקרה החיים כן מקרה הספרות: כל מקום שתפנה תפגע באספסוף אדם זה שאין לו תקנה, המצוי בכל מקום כשפעת קלגסים, ממלא את הכל ומזהם את הכל". אתם מבינים? גם ציטטות הרוויות שנאת ספרים מוצאות חן בעיני הנדלזלץ, כחלק מאהבת הספרים שלו. עליו ניתן לומר: "שום דבר שקשור לספרים איננו זר לי". אגב, אין מה להשוות בין ביקורות התיאטרון הטרחניות לפעמים והשגויות לא מעט של הנדלזלץ לבין רשימות הספרים המאושרות שלו, אולי משום שבתיאטרון הוא עוטה ע ל עצמו גלימת שופט, וכאן הוא מדבר בעיקר כקורא עניו מאוד.(מיכאל הנדלזלץ, "ספר הספרים הזמני", הוצאת ידיעות אחרונות, 299 עמ'). גועל עם עוצמה 1 על הכריכה האחורית אני קורא את שבחיו של המחבר, אלון חילו: "בעברית סוחפת מפליאה בעושרה ובגמישותה פורש 'מות הנזיר' גרסה בדיונית לפרשה ההיסטורית הידועה בשם 'עלילת דמשק'. גיבור העלילה הוא הנער אצלאן, המתמודד עם תשוקתו לגברים". כן, שוב התשוקה הזאת לגברים שהפכה לבנאלית כל כך בספרות (אבל בסדר).ומכל מקום, שבחי "העברית הסוחפת, המפליאה בעושרה ובגמישותה" נשמעים בהחלט מבטיחים, בעיקר כשמי שחתום על השבחים הוא עורך סדרת הספרים הזאת, המשורר האיכותי אלי הירש, שחנך לאחרונה סדרה חדשה במסגרת הוצאת חרגול (הראשון בסדרה היה הרומן החכם והמצחיק של רון ברקאי, שמבקר הספרים של "תרבות וספרות" ב"הארץ" נטפל לאחרונה משום מה, מתוך חוסר בינה מובהק לסגנון המעולה שלו ומצא דופי מופרך לחלוטין בכל מיני משפטים מדויקים להפליא מתוכו. מילא).מכל מקום, בהודעה לעיתונות בעניין ספרו של חילו אני מוצא עוד כמה פרטים המעידים על רבגוניותו ויצירתיותו של האיש: מתברר שחילו הוא בין השאר גם עורך דין, המשמש כיועץ משפטי פעיל בחברת הייטק. בשעתו עבד גם בעיתונות (ובין השאר שימש כאחד העורכים במוסף "סופשבוע" של "מעריב"), והעלה כמה מחזות שכתב בפסטיבלי עכו וצוותא. עד כאן הכל מבטיח.אלא שאני פותח את הספר, קורא פסקה ראשונה יפה ואחריה פסקה די מגעילה ועוד פסקה מגעילה במיוחד אחריה, ופשוט אין לי שום כיף להמשיך לקרוא. כי אני לא אוהב שמגעילים אותי. כל כך פשוט.אז הנה הפסקה הראשונה היפה, ואחריה שתי הפסקאות שהגעילו אותי. ומה איתכם? תשפטו בעצמכם. הנה כך מתחיל הספר הזה (ההערות בסוגריים לאחר כל פסקה הן שלי):פסקה ראשונה:"אני לא הייתי אוהב את אבא, ואבא לא היה אוהב אותי ושנינו לא היינו אוהבים זה את זה, וכל דרך אחרת בה ניתן לשוב ולגלגל את משפט אי אהבתנו" (פתיחה יפה מאוד, מכמירת לב, נתק נפשי נורא בין אב לבנו. מה יותר עצוב מזה?).פסקה שנייה:"היו לו, לאבא, זוג אשכים גדולים, מתנדנדים, ברית קודש מעלה ניחוח, וכאשר היו המשרתות רוחצות אותו בביתנו היו נגלים ביחד, כצמד, נוטפים אלפי טיפות של מים רבים" (הופה! זה עדיין רב עוצמה, אבל דוחה. לדחוף לנו ישר לאף את ניחוח האשכים של אבא שלו?).פסקה שלישית:"היו לו כפות רגליים שחומות, מלאות הבעה, אשר היה מניח משוכלות זו על זו על דרגש קטן סמוך לחצר הפנימית בביתנו רחב הידיים, ולעתים היה מחטט בין אצבעותיהן ומרחרח בהנאה את הזוהמה הקטנה שדבקה בהן" (זהו, בשלב זה אני מחליט לפרוש מן הקריאה, כי יש דברים שאני לא רוצה לקרוא, למרות כל הריאליזם הדייקני, העמוס והמשכנע. ניחוח האשכים הגדולים של אבא שלו ורחרוח הזוהמה הקטנה שחיטט ומצא בין אצבעות רגליו היא לא משהו שאני רוצה לקרוא, למרות שאני מזהה לחלוטין את הכישרון הספרותי המטלטל של אלון חילו. אולי אחרי שאירגע, אמשיך לקרוא).(אלון חילו, "מות הנזיר", הוצאת חרגול, סדרת חרגול פלוס בעריכת אלי הירש, 250 עמ'). גועל עם עוצמה 2 יוסף כהן שימש בשעתו כעורך "כל העיר". הכרתי אותו מעט (אז הוא היה כתב מן המניין) כשעבדתי שם. בחור נוקשה מעט, סדור שכל, רהוט עברית, מקצוען כתיבה, יהיר בדרכו השקטה, שמאלן בלתי ניתן לשכנוע. לפני כמה שנים פרש מ"כל העיר" והחליט להקים הוצאת ספרים חדשה, ושם חדש ויפה קרא לה, עברית. מה טוב, על רקע כל האמריקניזציה מסביב. עכשיו הוציא ספר ראשון בהוצאתו, והנה זה מותחן אמריקני בתרגומו העברי של יוסף כהן עצמו, "השעה ה­25", על פיו נעשה סרטו עטור השבחים של ספייק לי.מעבר לתמיהה הקלה על העובדה שהוצאת ספרים חדשה הקרויה בשם עברי כל כך כמו עברית בוחרת להוציא לאור כספר ראשון דווקא מותחן אמריקני, אני מתחיל לקרוא, והנה הדברים כתובים היטב ומתורגמים היטב. אבל שוב, יש כאן סוג של ריאליזם אכזרי, דוחה, שלא משעשע אותי בכלל. אני קורא למשל את הפתיחה של הפרק השלישי, וזה נורא:"הטורקים נהגו לחגור על המפשעה של שבויי המלחמה שלהם סלי מתכת עם חולדה בתוך הסל. אתה מתאר לעצמך? מה נשאר לחולדה לעשות? היא לועסת את דרכה אל החופש, מכרסמת את כיס האשכים, השרירים, השומן. תחשוב איך הראש של החולדה, רטוב ממיצי קיב ה, מציץ לו פתאום מהבטן של השבוי. תדמיין את זה. לוביאנקו צוחק". אני לא צוחק ואני גם לא רוצה לדמיין את זה, בניגוד למה שלוביאנקו מציע, ולכן אני פורש מהספר הזה, כפי שפרשתי מהספר הקודם. בחור קצת רך לב אני, מה אפשר לעשות.(דייוויד בניוף, "השעה ה­25", תרגם: יוסף כהן, הוצאת עברית, 159 עמ'). יונס גדול היה פה? לא תאמינו, אבל אלי יונס, מנכ"ל בנק המזרחי הנכנס, שהרוויח על פי החישובים 35 מיליון שקל בשנים האחרונות, ואני עבדכם (שהצלחתי פעם, בשיא הקריירה הכלכלית שלי, לא מזמן, אגב, לצבור חובות בסך חצי מיליון שקל, ועל כן מכרתי את הבית), שימשנו בשיא הקריירה הצבאית שלנו באותו תפקיד בדיוק: שנינו היינו מד"רים (מדריכים ראשיים) במדור תותחי 37 מ"מ בבית הספר לנ"מ בהרצליה. יונס אמנם הצליח בתפקידו ושימש בו תקופה ארוכה עד לשחרורו מצה"ל בדרגת סמל ראשון, ואילו אני הודחתי מהתפקיד כעבור ימים ספורים מאחר שנמצאתי (ובצדק מוחלט) בלתי מתאים בעליל לתפקיד זה (שכלל למשל אחריות לזיווד כל התותחים ביציאה למטווח אימונים בגעש, וזה היה ממש לא בראש שלי), ובכל זאת, העובדה היא עובדה: שנינו מילאנו בשיא הקריירה הצבאית שלנו אותו תפקיד בדיוק באותו חדר צבאי עצמו, לאחר שקודם לכן שימשנו כמדריכי תותח מן המניין.ממש ימים ספורים לפני שיונס השתחרר, אני התחלתי לשמש כמדריך באותו מדור. ואז הכרתי אותו מעט (היי, אלי!). בחור נחמד, אחראי, מישהו שאפשר לסמוך עליו בנושאי האחריות הצבאית, ממש ההפך ממני. אני בכלל הודחתי בסוף, כעבו ר כשנתיים, מן ההדרכה, אחרי שנתפסתי מעשן חשיש בבסיס עם עוד כמה מדריכים (היי אבנר קם, היי זמיר, היי אלטר). ובכל זאת, עובדה, אין מה לעשות: ברגע מסוים סמכו עליי מפקדי הענף והמדור (ענף אימון יחידות, מדור 37 מ"מ) ומינו אותי בדיוק לאותו תפקיד מש"קי בכיר (יחסית, יחסית) שאליו מונה קודם לכן אלי יונס. שנינו לא הגענו ליותר מזה בצה"ל.במהלך השנים טיפס יונס במעלה ההצלחה הכלכלית, שימש כממונה על התקציבים באוצר, ומשם הפך להיות מנכ"ל בנקאי מבוקש, ממש כמו עמירם סיון המנוח, ויקטור מדינה קודמו ואחרים, ששימשו קודם כמנכ"לים בכירים באוצר ואחר כך הוקפצו למשרות שוות מיליונים בראשות הבנקים הגדולים. משהו במידע ובקשרים שרכשו בכהונות שמילאו בשירות המדינה שווה זהב עבור הבנקים. כלומר, לא מדובר כאן כנראה באיזשהו כישרון יוצא דופן שגילו בתחום הכלכלי כשעבדו במשרד האוצר הממלכתי שלנו (עובדה שהכלכלה שלנו היא די בעקאקט), אלא במשהו אחר לגמרי: בסודות המנגנון שנגלו להם מבפנים. לכן המסלול "פקיד בכיר באוצר" ואחר כך "בנקאי בשכר מיליונים" הוא אחד המסלולים הקבועים והמושחתים ביותר במשק הישראלי, משום שברור כי עיקר כיש רונו של הבנקאי שהגיע מן הכהונה הבכירה במשרד האוצר למגזר הבנקאי הפרטי הוא קשרים ומידע שרכש בתפקידו הממלכתי, לא הרבה מעבר לזה. וברור גם שכל פקיד בכיר במשרד האוצר יודע היטב כי בבוא יומו ינחת באחד הבנקים, ולכן מותר לצפות שלא יתאנה להם יותר מדי.לכן, ובלי קשר לאלי יונס אישית (בחור ישר ונבון, ככל שהספקתי להכיר אותו) ולהבדלים האיכותיים בינינו בכל מה שנוגע לנושאים משעממים פחד כמו זיוודי תותחים וחשבונות בנקים, אני מאמין ששכרו של יונס (200 אלף שקל לחודש כשכר בסיס ועוד כהנה וכהנה בונוסים) כמנכ"ל בנק המזרחי הוא שכר מושחת לחלוטין, ממש כשכרם של עוד מנהלי בנקים ועוד מנהלי חברות בורסאיות.ואגב, על פי הנתונים שמסר גדעון עשת השבוע ב"ידיעות אחרונות" בנושא הפנסיות הכפולות: "אלי יונס יקבל משכורת מבנק המזרחי, משכורת מבנק הפועלים (כי כך נקבע בהסכם הפרישה שלו) ופנסיה ממשרד האוצר. יונס לא חריג. ויקטור מדינה, גליה מאור, איתן רף, אריה מינטקביץ' ­ רשימה חלקית בלבד של בנקאים שמקבלים גם שכר וגם פנסיה". אלה פרנסיך, ישראל, ואת אלה אתה מפרנס בזיעת אפיך (כי הרי לפחות את הפנסיות שלהם אנחנו משלמים). האם אני מדבר מתוך קנאה? לא בדיוק. עבודה בנקאית נראית לי כעונש רוחני כבד, ולכן אין מה לקנא. ובכלל, אין מה לקנא באנשים, אלא רק לפעמים בשכר שלהם. ואל תזכירו לי עכשיו שת.ס. אליוט, קפקא וגם ואלאס סטיבנס עבדו בבנק, אני יודע. אז מה? זה היה העונש שלהם, לא שלי, לי יש עונשים משלי בחיי, ואף אחד לא משלם לי עליהם 200 אלף שקל בחודש. ועוד שתי הערות כלכליות: .1 ביבי בוםמעניין שביבי תומך בהעסקת עובדים זרים בתחום הסיעודי, דווקא בשעה שאבא של אשתו נזקק באופן קבוע לשירותי עובדים זרים. מעניין גם שההפחתה המתוכננת במס ההכנסה השולי המרבי לסך 33 אחוז תיטיב קודם כל עם בעלי הכנסות בסדר הגודל שהרוויח ביבי לפני שנכנס לממשלה (ובעצם, גם בסדר הגודל של הכנסותיו כשר). אז מי כאן מצ'פר את עצמו ואת סביבתו המיידית ומי אטום לכל השאר? ואיך זה שביבי לא מרגיש, למשל, את מצוקת המחסור בעובדים זרים בתחום הבניין? נכון, כי ביבי את הבתים שלו בירושלים ובקיסריה כבר בנה. ועובדים זרים בחקלאות? מה אכפת לו עובדים זרים בחקלאות, הוא קונה את הירקות שלו בסופר בירושלים. הפעם זה לא אבא של אשתו שצריך פיליפינים, זה מישהו אחר לגמרי שצריך תאילנדים לשדות שלו. וזה ממש לא אותו דבר, תודו..2 קליין הקטןבנק ישראל מצטרף להכרזתו של ביבי שהמיתון הסתיים באוגוסט ,2003 אבל לפחות 11 אחוז מן האוכלוסייה הרי מובטלים, שיא במספר המובטלים בכל השנים האחרונות, ומבחינתם שום מיתון לא הסתיים, ועשרות אלפי אימהות חד הוריות נאנקות תחת הקיצוץ בקצבאותיהן. אז למה מכריז הנגיד על סיום המיתון? פשוט לגמרי: כדי שבג"ץ יאפשר לבנק ישראל להמשיך לחגוג עם משכורותיו על חשבון הקיצוץ בדמי האבטלה למובטלים. כי אם אין מיתון, למה שבג"ץ יניח לממונה על השכר לקצץ במשכורות בנק ישראל? המיתון, אתם מבינים, הוא בשביל העניים, לא בשביל העשירים, שהכריזו על ביטולו רגע לפני שעמד לפגוע להם בכיס. כל כך פשוט, כל כך מגעיל, אבל כמובן שהכל שפקולציה.