הנזיר שתקע את היהודי החטוב דמשק בשנת ,1840 רצח נזיר על ידי יהודים - ספר חדש רועי בהריר 18/03/04 כבר בפסקה שפותחת את הפרק הראשון של "מות הנזיר", ספר ביכוריו המפתיע של אלון חילו (,31 תושב הרצליה), בוחר אצלאן פרחי, גיבורו הבלונדיני והצבעוני של חילו, לספר אודות אשכיו של אבא. "היו לו" ­ הוא נזכר דרך דמיונו העשיר, הפרוע, הנועז והבלתי צפוי של בורא דמותו ההרצלייני, המתנסח מאליו אל הדפוס במילים נעימות, מקוריות, קולחות וחדורות השראה ­ "זוג אשכים גדולים, מתנדנדים, ברית קודש מעלת ניחוח, וכאשר היו המשרתות רוחצות אותו בביתנו, היו נגלים ביחד, כצמד, נוטפים אלפי טיפות של מים רבים". מתיאור האשכים, יורד פרחי, המספר את סיפור חייו כנער יהודי בן 19 בדמשק של שנת ,1840 אל כפות הרגליים ("שחומות, מלאות הבעה"), ומשם הוא מגדיל את הפריים לכדי תמונות הליכה של האב, ישיבה, אכילה ועבודה, שמלוות בהבעות הערצה אליו, כמיהות סמויות ובלתי סמויות לקרבה אסורה, רמיזות ישירות למיניות הדובר הצעיר, ניסוחים כאלה ואחרים של חוצפה חיננית ופריצות בלתי מזיקות ביודעין לדפי ההיסטוריה, שנועדו לשנות אותה פה ושם בעדינות קוסמטית ­ עד שבסוף חלקו הראשון של הספר, כבר מזדיין אותו אצלאן יהודי והומו בפראות על­חושית עם נזיר איטלקי בן ,60 שהגיע לדמשק כדי להעביר את שנותיו האחרונות בעבודת קודש, ומענג אותו, בתיאורים מדוקדקים ובפסקאות ארוכות ועתירות פסיקים, עד מוות. פרשת דמשק, הגרסה ההומו­ארוטית "זעקות שזעק אצלאן נתמזגו באנחותיו המתמשכות של תומאסו, ושני הגברים המוטלים על מזרן קש בתוך בקתה רעועה היו לגבר אחד, בטנו של זה שרועה על גבו של זה, איברו של זה בתוך גופו של זה, עורפיהם מתגוששים, זיעתם מתערבלת, ואצלאן מניח לאותו איבר לחמוק החוצה מגופו בעדינות..." (מתוך "מות הנזיר")ברמת הרעיון, עוסק הספר בפיענוחו הפרטי וההזוי­משהו של חילו לעלילת דם ידועה, שנפוצה בדמשק של אמצע המאה ה­,19 הזכורה בעיקר כ"פרשת דמשק". על פי הנחתו הבלתי נתמכת בשום דבר (אבל גם בלתי מופרכת על ידי שום דבר), וטיעוניו הספרותיים נטו של חילו, הנזיר האיטלקי, תומאסו שמו, כלל לא נרצח בשעתו על ידי יהודים שרצו להכין מהדם שלו מצות בטעם תות שדה לפסח, כפי שסברנו לתומנו, אלא נפח את נשמתו, כאמור, בשעה שהשתגל עם אצלאן היהודי ­ אדם אמיתי מההיסטוריה, ששמו נקשר לפרשה כמי שהיה אז אחד החשודים ברצח, והלשין על דודיו אף על שלא עונה כלל על ידי חוקריו.באופן די דומה לרעיון שעומד בבסיס ספרו של הסופר הבריטי סטיבן פריי, "עושים היסטוריה" (סיפור על צמד חוקרים, שחוזרים אחורה בזמן, מונעים את הולדתו של אדולף היטלר ו יוצרים בכך היסטוריה חדשה), שוזר חילו את דמיונו העשיר בהיסטוריה הריאליסטית, ומעניק לה, כתוצאה מכך, חיובת אפשרית מקבילה, כזאת שמעמידה את האבסורד ההיסטורי שנקרא "עלילת דם" בפרספקטיבה פוסט מודרנית מבודחת משהו, תוך הדגשת תופעות לוואי בנות זמננו, כדוגמת הגבריות החדשה, ההתנקות מהדימוי הציוני­ארצישראלי, וכמובן ­ הפתיחות העכשווית להגיית המילים זין ותחת.בסך הכל, כולל עבודות התחקיר הסבוכות שהקדים לבצע, עבד חילו על הספר במשך שלוש שנים. הנושא, כשלעצמו, חדר ללבו ביתר קלות לא רק בגלל היותו מסקרן, מטריד ונטול התרה עד עצם ימים אלה ­ יש גם אוטוביוגרפיה קלה ברקע. חילו הוא בן להורים ילידי דמשק. "כשהם גרו שם", מספר חילו, הם שמעו את הסיפור הזה כל הזמן, אבל ברור שהם לא האמינו לזה. בעצם, לא יודע, אין לי מושג, אולי זה קרה, אף אחד לא באמת יודע". אתה חושב שיכול להיות, שמה שבאמת קרה זה מה שכתבת בספר?"ככל שכתבתי את זה, לאט לאט השתכנעתי שכן. אין לי ספק, בכל אופן, שהוא לא נרצח לשם פולחן. הגרסה שנשמעת לי אפשרית יותר היא הגרסה שלי. תראה, אחרי שקראתי את הנתונים ההיסטוריים ולא קיבלתי תשובות, פשוט החלטתי שאני אמציא משהו משלי, ובעצם אפתור בכך את השאלה לאן נעלם הנזיר. הטענה הזאת, שהנזיר נפטר בשעת משגל הומוסקסואלי, לא מבוססת מבחינה היסטורית בכלל, אבל מצד שני, היא לא סותרת את ההיסטוריה. זה היה יכול לקרות. אני אמנם לא היסטוריון, ובסך הכל השתעשעתי בשאלה 'מה היה קורה אם...', אבל אני לא סותר בספר הזה את ההיסטוריה כלל וכלל. אני רק נכנס לפערים שבתוכה, ומכניס אליהם נתונים שיכולים להתיישב עם האירועים האמיתיים. לפי הסיפור שלי, הנוצרים נורא נלחצו כי הם היו צריכים להסתיר את הבושה ממה שקרה לנזיר באמת, ולכן הם התחילו להאשים את היהודים ברצח". איך יגיבו הסורים? "גירוד קטן עולה באצלאן אי שם מבפנים, מן האזור העמום שבין הגב התחתון לירכיים, והוא מוזר ומטריד, ולאט לאט מתפשט ולופת את גופו של אצלאן כאילו היה זרועותיה הקרות, המצמיתות, של הבהלה עצמה..."לאחר שהנזיר הולך לעולמו בסוף החלק הראשון, עוסק הספר בספקולציות שרווחו בדמשק בדבר מותו, במשפטים שנערכו לחשודים, בהאשמות, ובעיקר בתופעת ההלשנות של היהודים זה על זה. חילו הוטרד מכך במיוחד. "השיא של הסיפור המקורי", אומר חילו, "היה כאשר רב יהודי מסוים התאסלם, והאשים רב אחר בכך שהוא רוצח נוצרים בשביל הדם שלהם. רוב היהודים שהלשינו, עשו את זה אחרי שעברו עינויים מאוד קשים, שזה עוד אפשר להבין איכשהו, אבל הבחורצ'יק הזה, אצלאן, אפילו לא עבר עינויים, ובכל זאת הוא הלשין על הדודים שלו. זה מה שעניין אותי בתור יהודי ­ איך זה יכול להיות שהיו יהודים שעשו את זה". עלילת הסיפור מובאת, כאמור, בגוף ראשון, מנקודת מבט רטרואקטיבית של אצלאן הזקן, המספר על ימי ילדותו בדמשק, וחושף בכך, טפח על גבי טפח, את פתרונו הפנטזיונרי של חילו לפרשה. "תראה", מנסה חילו לחדור למקורות ההשראה, "היו אמנם הרבה מאוד עליל ות כאלה באירופה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שזה קרה בעולם המוסלמי, וזו גם הפעם הראשונה שבה היה מדובר על רצח של נזיר מבוגר. לרוב, אתה יודע, האגדות האלה היו על ילדים קטנים שפתאום נעלמו. יש כאלה שחושבים שהנזיר ההוא פשוט הסתבך בקטטה ומת, או שהוא קילל את הנביא מוחמד ובגלל זה רצחו אותו ­ אבל את האמת על מה שקרה שם אף אחד לא יודע. בעולם הערבי, אגב, עד היום מאשימים את היהודים באירוע הזה. רובם, למעשה, די בטוחים שהיהודים אכן עשו את זה. לפני כמה שנים היה אפילו איזשהו מפיק מצרי שאמר שהוא רוצה לעשות סרט על הפרשה, כדי להזכיר לכולם איך היהודים שחטו את הנזיר האיטלקי בדמשק".בתחקירים שערך, הצליח חילו לחדור לעובי הפרשייה, גם דרך עדויות אמת מגוף ראשון. "מצאתי בספר היסטוריה שכתב שר ההגנה הסורי ­ שחקר את העלילה הזאת מנקודת מבט ערבית קיצונית ­ תצהיר שקרי שהבחור הזה, אצלאן, כתב, שבו הוא מודה, כביכול, שהוא אחז ברגל של הנזיר, הדודים שלו החזיקו ברגל השנייה, ואז מישהו בא ושחט לו את הצוואר. אתה מבין? אז אוקיי, אתה יכול לשתף פעולה ולהגיד 'נכון, הם עשו את זה', אבל היהודים שם פשוט תיארו את הדברים האלה בפרוטרוט, בתוספת של מובאות מהתלמוד, שתומכות בכך שיהודים רוצחים נוצרים בשביל הדם שלהם".הצלחת לגלות בתחקיר אם יש להם במקרה קשר לטננבאום?הוא צוחק. "כן, זה בהחלט מזכיר אותו קצת". מה, לדעתך, יחשבו הסורים על הספר הזה, אם תחליט לתרגם אותו לערבית? הם יירדו מהקטע של עלילת הדם?"האמת, זה לא ממש מטריד אותי מה שהם יחשבו עלינו. מה שיותר מטריד אותי זו השאלה מדוע יהודים הלשינו אחד על השני, למה היחסים בינינו לבין עצמנו גרועים כל כך, ובעצם אנחנו מעודדים בכך את האנטישמיות".ומהי המסקנה שלך בקשר לזה?"המסקנה שלי היא, שהרבה קונפליקטים בתוך העדה היהודית בתקופה ההיא עודדו את התופעה הזאת. הייתה שם הרבה שנאה ותחרותיות בין עשירים לעניים, ובין משפחות מיוחסות יותר למיוחסות פחות, ובמקום להגיד 'לאו' גורף, אנשים הלשינו אחד על השני. כתוצאה מכך, עשרות יהודים נעצרו, חלק מהם מתו בעינויים, ובסופו של דבר ריחף גזר דין מוות מעל ראשיהם של 14 נאשמים בפרשה הספציפית הזאת". לא יכלו לשאת את הבושה "מה מתוקה השינה במחיצתו של הגבר האהוב, חלציו העירומים חבוקים אל גופי, זרועותיו החסונות כרוכות סביב בית חזי, כפות רגליו היחפות, הרחבות, הוורדרדות, מצטנפות שלוות בכפות רגליי, בטנו החשופה, הגלויה, ניכרת מעל מבושיו, ומה נעים הבל פיו..."כשהוא לא מטייל בדמשק של כנפי דמיונו, מתפקד חילו כעורך דין המתמחה בתחום זכויות קניין רוחני, כלומר, זכויות יוצרים ופטנטים, ובשנים האחרונות הוא יועץ משפטים בחברת היי­טק. בעבר עסק חילו ­ שאוחז בתואר נוסף בתאטרון ­ בכתיבת מחזות, ביניהן קומדיה שחורה בשם "הערב חתונה", שהועלתה בפסטיבל תאטרון קצר ב"צוותא" בכיכובה של עפרה ויינגרטן, והצגה שהשתתפה בפסטיבל עכו בשם "היום של הכלבים". בענייני כתיבה לדפוס, צבר חילו ניסיון כעיתונאי ב"מעריב" וברשת "ידיעות תקשורת", ופרסם שני סיפורים קצרים ­ אחד על אישה חרדית שמנסה לפרוץ לכלוב האריות בספארי, ושני על חייל נעדר שמשתתף ללא ידיעתו בחיפושים אחר עצמו. כן, אגף הרעיונאות בהחלט עובד אצלו שעות נוספות.הוא נשוי באושר לשרי, בחורה שהכיר בקורס לכתיבה דרמטית, מזה חמש שנים. "הרעיון ההומואי", מסביר חילו, "בא כתוצא ה מתיאור דמותו של אצלאן בספרי ההיסטוריונים. הוא היה שם דמות מאוד שולית, ואני הפכתי אותו לגיבור. תיארו אותו שם כנער שהיה נשוי טרי ופחד לישון עם אשתו באותו חדר, ומכאן בעצם התחיל להתגלגל הרעיון. גם את הנזיר הזה הפכתי להומוסקסואל פעיל בעיר מאוד שמרנית, שמצא נער בריא וחסון, והם השתגלו. אני לא גיי בעצמי, אבל אני גיי פרנדלי. יש לי הרבה מאוד חברים הומואים, ואני מאוד אוהב אותם".איך הקטע הביזארי הזה, של הנזיר הזקן שמזדיין עם נער יהודי בעיר איסלמית, מתקבל בינתיים אצל אנשים שקראו את הספר?"לפי התגובות שאני מקבל עד עכשיו, דווקא נשים מוצאות יותר עניין בספר. אני חושב שזה בגלל שהן יכולות לקרוא בו בגילוי לב על דברים אינטימיים שגברים לא מדברים עליהם, כמו למשל תיאורים של כישלון מיני, איך מתמודדים איתו, איך מתקיים הדיאלוג עם הזין שלך, שיש לו חיים משלו והוא פתאום מחליט שהוא אומר 'לא' ואין לך שליטה על זה. "מעבר לעניין ההומואי, סיפור עלילת דמשק היה קטליזטור עצום לציונות, כי היהודים האירופאים נורא הזדעזעו מזה שקמה אנטישמיות כל כך חריפה, ואחד הטיעונים העיקריים שלי בספר הזה הוא שהציונות ה תחילה בעצם מסיפור של תקיעה בתחת. תשמע, כשחזרתי בתחקיר לקהילה היהודית בגולה, וראיתי איך אנשים חיו אז, הבנתי כמה התרחקנו כאן, בארץ, מהמקור שלנו בתור גברים יהודים. היהודים בגלות הרי לא נלחמו ולא עסקו במלאכת כפיים ­ הם עבדו במלאכות שנחשבו נשיות. שיא הגבריות היה להיות תלמיד חכם. בספר הזה ניסיתי לחזור לשם, לדמויות הנשיות של הגברים האלה בדיוק". אבל למה להרוג את הנזיר המסכן באמצע הכיף בשביל זה?"זה קרה גם לשגריר שלנו בצרפת, לא? אלה דברים שקורים לאנשים מבוגרים, וזה דבר לא כל כך נורא, לדעתי, למות במצב כזה". אני מניח שלא יצא לך עדיין לבקר בדמשק."לא, אבל כשכתבתי את הספר היו לי כל הזמן חלומות שאני מסתובב בדמשק ושוטרים עוצרים אותי ושואלים אותי מי אני. מה שכן, קראתי הרבה מאוד ספרי הדרכה וספרי תיירות על דמשק לפני שהתחלתי לכתוב".חילו בוחר לסיים את "מות הנזיר" (הוצאת "חרגול", מהשבוע בחנויות) בהתאמה מלאה להיסטוריה. מושל סוריה מעניק חנינה כוללת לכל המואשמים בפרשה, והתיק נסגר מבלי שהאשם נתפס וממצה את גזר דינו. "הבעיה הייתה", אומר חילו, "שעשו חנינה בלי משפט, מה שגורם לערבים להא מין עד היום שזו חנינה שנקנתה בכסף. הם מאמינים שהיהודים ­ שהיו בעלי עסקים גדולים ­ פשוט שיחדו את המושל, ולכן הוא שחרר אותם".בדרך לא מקרית, גם העניין הזה, של החנינה התמוהה, מתיישב לא רע עם עלילתו ההזויה של חילו: "אני טוען שממילא הכל התחיל מאיזשהו מפגש הומוסקסואלי בין יהודי לנוצרי, שנגמר רע. והנוצרים, מבחינתם, ינסו לעשות הכל כדי להסתיר את הבושה הזאת".