פרשת המים אל תתנו למראה הרוגע של הכנרת לבלבל אתכם. מעל פני המים ומסביב לסכר דגניה מסתובבים הרבה כסף, פוליטיקאים ורגשות. אחד רוצה לפתוח כי הוא מפחד מהצפה, אחר רוצה לסגור כי הוא דואג לדגים שיברחו. והמפלס? הוא ממשיך לעלות ולהתקרב לקו האדום, שגם לגביו, אגב, יש מחלוקת. דורון ברוש פגש את האיש עם האצבע בסכר, דיבר עם הדייגים ונסחף עם המכורים לאגם דורון ברוש צילום: יגאל לוי 27/02/04 ל פתוח או לא לפתוח? זאת השאלה שבה עוסקים הטבריינים, ובעצם עוסקת כל הארץ בימים האלה: לפתוח את סכר דגניה או לא לפתוח את הסכר. כלומר, ברור לכולם שמשלב מסוים אין ברירה וחייבים לפתוח. הכנרת היא ג'ריקן גדול שיכול להכיל כמה שהוא יכול להכיל ואם המים ממשיכים לעלות הם מציפים את החופים והמסעדות והטיילת. אבל הלב של הטברייני לא נותן לו לפתוח. רק מהדמעות של הטבריינים הכנרת עוד תעלה על גדותיה.יש משהו מקסים באהבה הטבריינית לכנרת. הם רוצים לראות אותה עולה על גדותיה לא רק בגלל התיירות המתאוששת. גם מאזן המים הארצי מעניין את הסבתא שלהם. מבחינתם שכולם ישתו דיאט ספרייט. אבל הכנרת היא תעודת הזהות המקומית. היא ירושלים והכותל שלהם. כשלא היו מים וקו החוף נסוג עמוק פנימה, הם לא ישנו בלילות. אז עכשיו כשהיא מתמלאת הם ישפכו אותה? בהיגיון הם תופשים את הצורך ועם זאת, לפתוח? מרצון? במו ידיהם? זה כמעט כמו דתי שמעשן בשבת. הוי כנרת שלהם והם ישפכו מים?והמים עולים. הכנרת מטפסת, מלחכת את אבני החוף, קורצת לטיילת. עין אחת של הטבריינים על המפלס העולה, והעין השנייה על הגשם שיורד. השהות במחיצת הכנרת הופכת כל טברייני לפילוסוף, משורר והיסטוריון. בעוד תושבי הארץ האחרים מגלים עניין אקדמי בשאלת הכנרת, הטברייני הוא אדם מעמיק יותר, ויש לו משל או לקח וראוי שנאזין לו, כי כל טברייני הוא מומחה. אחרי שתי דקות שיחה הוא מספר למאזין כמה שנים הוא מתגורר ליד הכנרת, והעובדה שהוא רואה אותה כל יום מהחלון מבדילה אותו מתושב רמת גן למשל, כי הוא יודע על מה הוא מדבר ויש לו חלק נכבד בזה שהכנרת הגיעה עד הלום.והמים עולים. רואים את זה כבר בדרך. בקעת בית שאן מהממת בירוק. בצד כביש הבקעה בדרך לצומת צמח מנצנץ בשמש החורף הירדן הדרומי מלא המים. שלוליות ענק בכל פינה. כל חריץ באדמה הופך לאפיק מים. כל אפיק דוקטור. חרדליות צהובות צובעות במיליונים את האדמה. פרות חומות ודשנות רועות על המדרונים. שווייץ בבקעה. וכשמגיעים לכביש סובב כנרת מבחינים מיד כי הג'ריקן הישראלי העצום עולה על גדותיו. המים ששנים היו במרחק מאות מטרים טורפים את החופים. כל האיים נעלמו תחת המפלס הגואה. עצים שצמחו בשנים האחרונות בחרבה טובלים במים עד כתפיהם. רק קצה השפיצים של מאות דונמים של סוף עוד מציצים לפעמים מעל המים להזכיר שפעם הם היו כאן.והמים עולים. המפלס הגיע בעת כתיבת השורות האלו עד לכחצי מטר מתחת לקו האדום העליון. ועוד לא נגמר החורף. והשלגים עדיין לא הפשירו. איזו חגיגה. אסור להסתנוור מי שמחליט על פתיחת סכר דגניה הוא נציב המים, אבל מי שנמצא בשטח, מי שלוחץ על הכפתור, מרים את הסכר ושולח את המים לדרך הארוכה בכיוון ים המלח, הוא אברהם חכם. חכם, מנהל אזור יששכר במרחב צפון של חברת מקורות, יושב בתחנת מקורות בצמח. כשמגיעה ההוראה הוא עובר את הכביש בין המשרדים למבנה הסכר, פותח מנעול שער, הולך אל צ' ופצ'יק קטן ולוחץ. אם הנציב אומר לאפשר ספיקה של 50 קוב בשנייה, חכם פותח. אם 50 עד 70 קוב, חכם נותן. 24 שעות של פתיחה מקסימלית, 70 קוב בשנייה, יורידו את המפלס בשבעה עד שמונה סנטימטרים. בחורף68' - ועוד נשמע כאן הרבה על חורף68' הנורא - התמהמהו עם פתיחת הסכר, הגשם לא פסק, הכנרת עלתה ועלתה, וכשכבר פתחו ושפכו שמונה סנטימטרים מסכנים ביממה, השמים צחקו על בני האדם הבלתי זהירים והמטירו על הכנרת 20 סנטימטר ביממה.והמים המשיכו לעלות ולעלות, טיפסו על החופים, יצאו לטיול בטבריה וגרמו נזקים.אברהם חכם הוא טברייני, 39 שנים במקורות. את הכנרת הוא רואה מהבית. הוא איש שקט, נעים שיחה, אבל כמו כל טברייני, קלף ממנו שכבה דקה ותמצא אדם מאוהב. "הכנרת", הוא אומר, "זה הנשמה שלי. בבוקר אני קם, מסתכל עליה מהחלון. כשהיא גבוהה טוב לי. כשהיא נמוכה זה כואב. כשאני יורד לחוף ורואה אבנים וסלעים נחשפים בגלל מפלס נמוך, זה כואב. בתפילות שלי אני שם שיהיה חורף טוב.מים זה העניין שלנו.אני מדבר עם אשתי,פנינה,והיא שואלת:'מה המצב,מתי פותחים את הסכר?'. כשהיא פותחת ברז יותר מדי, אני אומר לה:'פנינה סגרי ת' ברז'. כשהיא פותחת את הברז הרבה, הבת הקטנה שלי, בת שלוש, אומרת לי:'אבא, אמא משתמשת בהרבה מים'".מתי היתה השנה הקשה ביותר לכנרת?"באוגוסט 2001 ירד מפלס המים לפחות מ-214 מטר מתחת לפני הים. המפלס היה כל כך נמוך עד שבאפיק הירדן, שממנו שואבים מים ליישובי הסביבה, המים כבר לא זרמו. אבל לשתות הרי צריך, אז לשם כך בנינו סכר באמצע האפיק, חפרנו תעלה בתוך הכנרת ו' חלבנו' מהכנרת מים. מאז יש לנו שנים ברוכות במים, האפיק מלא וגדוש ואת הסכר פירקנו, אבל הסיפור הזה הוא עדות לכמה המצב היה קשה בשנת 2001 ועד כמה אסור להסתנוור מהשפע הנוכחי. וצריך להתפיל, כי שתיים-שלוש שנים שחונות ושוב הכנרת תברח לנו עמוק פנימה".יש לחכם מחברת שבה הוא רושם את מפלס הכנרת היומי כבר שנים רבות.הקו האדום העליון ניצב על 208.9 מטר מתחת לפני הים, אבל יש הטוענים שהכנרת מתחילה לגלוש רק מטר אחר כך. הפעם האחרונה שפתחו את סכר דגניה היתה בחורף92'. לסכר יש שתי "שכבות": שכבת הבטון, ורשת ברזל, המהווה סכר חלקי שמאט את זרימת המים. אם מורידים את הרשת בלבד היא מאיטה את שפיעת המים ל-80 קוב לשנייה, אבל אחרי שעתיים היא נחסמת בלכלוך, שקיות פלסטיק, דגים מתים וצמחייה והשפיעה יורדת ל-50 קוב לשנייה. אז לוחץ אברהם חכם על הצ' ופצ'יק, מעלה את הרשת, שני עובדים של מקורות מנקים אותה, ובחזרה למים. האצות הטובות אדם שרגיל לחאפריות הישראלית יופתע מכמות הגופים המשגיחים על הכנרת. יצחקי גל עובד באחד הגופים האלה, מינהלת הכנרת בנציבות המים. הוא אחראי על תכנון, בנייה והסברה, ועל פי הגדרתו, שומר על הכנרת. שומר מפני מה? זה משתנה עם השנים, הוא אומר. יצחקי מודאג פחות משאלת סכר דגניה, אם לפתוח או לא, ועסוק יותר בימים אלה בשאלת איכות המים, אף על פי שבסופו של דבר השאלות שלובות זו בזו.מינהלת הכנרת, הוא מספר, הוקמה בשנת69', כשהחליטו שבישראל צריך לשתות מים נקיים. הכנרת מקבלת את מימיה ממה שקרוי "אגן ההיקוות", הכולל את הגולן והגליל העליון. כל מקום שמי הגשם שיורד בו מגיעים בסופה של דרך לכנרת, נחשב חלק מאגן ההיקוות. האגן כולל 2,700 קמ "ר מרובע, 175 יישובים, ו-200 אלף תושבים. כל אחד מאלה הוא מזהם פוטנציאלי. אנשי נציבות המים, עימם נמנה יצחקי, יושבים למשל בוועדות הבנייה ומנדנדים ומנדנדים ולא מאשרים בנייה של אף בית בלי שתהיה לו תשתית ביוב נאותה.בעיקרון, אומר יצחקי גל, המצב מבחינת ביוב לא רע בכלל, ורק עם הדרוזים בגולן יש צרות. עלות מתקן טיהור לתושבי בוקעתה, מג'דל שמס, מסעדה ועין קיניה מגיעה ל-50 מיליון שקל. לפני כשבע שנים הוחלט לבנות מתקן כזה, אבל אז עלה אהוד ברק לשלטון ודובר על החזרת הגולן, והגורמים המוסמכים אמרו "מה, אנחנו נוציא את הכסף והסורים ייהנו ממנו? ", אז ירדו מזה. המשא ומתן עם הסורים נפסק, ברק הלך, הביוב נשאר. עברו שנים מאז ולא היתה ברירה, אז הכל כבר מוכן: יש צינור, יש משאבות, רק צריך לבנות מאגר, ואי אפשר כי הצבא, אומר יצחקי גל, לא מפנה מוקשים במקום המיועד למאגר.אבל בסוף גם זה יבוא, ויצחקי גל והנציבות מתפנים להמשך המאבק על איכות המים שיוצאים לכל אחד מאיתנו מהברז. את המים שאנו שותים מזהמים הרבה דברים מלבד ביוב: דלקים, סירות וגם אצות. אצות הן עניין רציני. קטנות וערסיות. בכל העולם רועדים מהתפרצות של אצות שיזהמו את הימים ואת מי השתייה.האצות בכנרת נחלקות לשני סוגים: סוג אחד מפריש רעלים, ונקרא לאצות אלו "הרעות". דגי האמנון, המתבררים לא רק כטעימים אלא גם כידידי האדם, אוכלים את האצות הרעות ועל כן רצוי שירבו האמנונים בכנרת. סוג נוסף שיש במים הוא אצות "טובות" הניזונות מהאצות הרעות וגם הן על כן נחשבות לידידי השותה הישראלי. אלא שהאצות הטובות הן המזון המועדף על ידי הסרדינים, ועל כן ראוי לאדם שמספר הסרדינים בכנרת יהיה קטן.בשנת96' גילו אנשי המעבדה לחקר הכנרת כי הסרדינים במים מתרבים, טורפים אצות טובות ומספר האצות הרעות הולך וגדל. אנשי המעבדה פנו לדייגי הכנרת וביקשו מהם להסתער על הסרדינים. הדייגים אמרו לא. הסרדין הוא דג קטן, טעמו לא משובח, ולא היה שווה להשקיע בו מאמץ. החוקרים הלכו על טריק אחר: הם ניסו לעשות מהסרדין מזון לכלבים. הכלבים טעמו, ירקו וחזרו לבונזו. למדינה לא נותרה ברירה אלא לשלם לדייגים כסף בתמורה לדיג סרדינים, שחלק גדול מהם מושלך אחר כך לאשפה.גם הפוליטיקה, אלא מה, משחקת תפקיד בזיהום המים בכנרת. לכל דג, מסביר יצחקי גל, יש את המקום החביב עליו בים. האמנונים מטילים ביצים בעמק בטחה שבצפון מזרח הכנרת באפריל-מאי-יוני. בלחץ חוקרי הכנרת נקבעה תקנה כי הדיג באזור זה ייאסר מדי שנה מה-15 באפריל עד ה-15 ביוני . הדייגים, השואפים לשלל גדול, מצפצפים על התקנה. פקחי משרד החקלאות אורבים שם לדייגים יום ולילה, וכשאלה מגיעים העניינים מידרדרים לקרבות של ממש. את הדייגים, מתלונן יצחקי, לא מעניין שלא יהיו דגים בשנה הבאה. כל שנה הם מביאים פוליטיקאי אחר לכאן, מבקשים ממנו שיבטל את התקנה, הפוליטיקאי מבטיח, אחר כך הוא מברר, מגלה את ההיגיון מאחורי התקנה, בינתיים נגמרה העונה וכולם שוכחים. בשנה הבאה מתחיל כל הסיפור מחדש.יש לנו את החוקרים הטובים בעולם, אומר יצחקי, אבל על הדייגים אנחנו לא מצליחים להשתלט. אי אפשר לשכנע אותם לא לפגוע בדור הבא של הדגים. יצחקי, איש אדיב, כועס בנימוס. "הכנרת", הוא אומר, "היא גם וגם וגם. גם אתר נופש ורחצה ושיט וספורט ימי וגם שופכים בה ביוב וגם שותים ממנה. במינסוטה יש אלפי אגמים. בפינלנד יש אלפים. אצלם לא מעלים על הדעת לשתות מאגם שנוסעים עליו אופנועי ים, שלא לדבר על אתר ששופכים בו ביוב. אצלם אגם שמיועד לשתייה מגדרים בחמישה מטרים לגובה ואף אחד לא מתקרב.לנו יש רק הכנרת. אין לנו עוד אגם. אנחנו צריכים לעשות סדר בכל זה".הדייגים מתנגדים לפתיחת סכר דגניה. מה אומרת מינהלת הכנרת?"אין ויכוח בשאלה הזאת בכלל. לא יפתחו את הסכר כשצריך - החופים יוצפו. זאת מתמטיקה פשוטה. הדייגים מתווכחים, נכון, אבל ראשית, דגים כידוע שוחים נגד הזרם. יש אמרה שאומרת,'רק דגים מתים שוחים עם הזרם'. אז כשהסכר נפתח, הדגים בכיוון ההפוך שלו. ושנית, הבורים מתרכזים בצפון הכנרת, הרחק מהסכר, במוצא הירדן. ושלישית, עושים מזה רעש כאילו זה ענף גדול. בסך הכל יש 120 דייגים, ולא שאני מזלזל בפרנסה שלהם, אבל הרעש שהם עושים זה פוליטיקה. יש שם אנשים שמצאו סוס לרכוב עליו. לכנרת יש סקס אפיל פוליטי ותקשורתי, מפלס הכנרת זה מפלס המוראל הלאומי, ותמיד יש מישהו שקופץ על העניין. הדייגים שעובדים לפי החוק מתפרנסים יפה אבל הם מפחדים לדבר. הם מפחדים שישרפו להם את הסירות". אז מה? שיציפו יעקב פדידה הוא יו"ר ארגון דייגי הכנרת. אף על פי שבעצמו הוא כבר אינו דג עשר שנים, הוא יוצא נגד פתיחת הסכר. "רק אם המים יעלו עוד מטר", הוא אומר," אז לפתוח את סכר דגניה ".אבל עוד 50 סנטימטר המים כבר מציפים את החופים."אז מה? שיציפו. לפני 11 שנים פתחו את הסכר ועד היום בוכים שלא היו מאז מספיק מים בכנרת. תיגש לכל החופים, תראה איך אנשים פלשו לתוך השטח שהתפנה בגלל נסיגת המים. כשהיתה הבצורת והחופים הלכו קדימה, הם השתלטו עליהם, הם יושבים עכשיו על אדמות של המדינה, אז שישלמו. אז לבעלי החופים יעופו כמה כיסאות ושולחנות. וחוץ מזה הבעיה היא לא בהצפה אלא כשיש את השרקייה, הרוח המזרחית, ואז הגלים מצליפים בחופים. הכנרת לא תציף שום חוף"." חוץ מזה", הוא אומר, "ההתנגדות שלי זה לא רק המים. זה מאות טונות של דגים קטנים שיברחו".הנציבות טוענת שדגים שוחים נגד הזרם ולכן הם יישארו בכנרת."דגים גדולים שוחים נגד הזרם. הקטנים ירוצו עם הזרם. קח סירה, תשוט מעל הכניסה לירדן, תראה שם כמויות אדירות של דג קטן יושב שם. יש שם להקות ענקיות של בורי קטן. ברגע שייפתח הסכר, הבורי ירוץ לים המלח. הם אומרים יילכו עשר טונות, אני אומר יילכו מאה טונות של דגיגים. זה בכי לדורות". גם העופות מרוצים ב-11 בבוקר נכנסת לנמל הקטן של קיבוץ עין גב סירת הדיג "גיל", בפיקודו של מנחם לב. מנחם, בן 44, חבר הקיבוץ, 20 שנה על הים. ברקורד שלו, מלבד הרבה הרבה דגים, גם מעשים טובים. כשצריך למצוא דייגים נעדרים הוא מצטרף לכוחות החילוץ. הוא איתר את מטוס חיל האוויר הטבוע בכנרת. הסירה שלו ותיקה על המים. הוא מספר שהסירה דגה במי הכנרת עוד בתקופת הסורים וחטפה הרבה כדורים. היום היא שטה בשלווה על המים, מצוידת בסונאר ממוחשב שמלשין למנחם מה עומק המים, מה גודל להקת הדגים שנמצאת בסביבה ואילו דגים נמצאים בלהקה.קיבוץ עין גב לקח את המכרז של משרד החקלאות להוצאת הסרדינים (שאוכלים את האצות הטובות שאוכלות את האצות הרעות) מהמים. מנחם חזר היום עם חמש טונות סרדינים. חלק יילכו למפעל סטרקיסט, חלק למשרד החקלאות. התאילנדים של מנחם פורקים את הסירה, הדגים עולים במתקן ההעמסה מהסירה אל תיבות ההפצה. בדרך מהסירה לארגזים אורבים לסרדינים שלדגים, חסידות ושחפים לבראנץ' מאוחר. הדגים מטפסים על מכשיר ההעמסה, העופות מרחפים מלמעלה, חוטפים דג, יוצאים לסיבוב בליעה, ובחזרה לשולחן. העופות צורחים אבל אין היסטריה, יש מספיק לכולם. הם נראים שבעים, רגועים, שמנים, מרוצים מהחיים. הם אוהבים את מדיניות הדילול של משרד החקלאות ואת מדיניות הגשם הנוכחית של הקדוש ברוך הוא, אף על פי שמנחם הביא היום רק חמש טונות. הם זוכרים ששלשום הוא חזר עם 22 טונות, אז באמת שאין סיבה להתלונן.בחורפים כמו זה של השנה, כשהכנרת מלאה, מסביר מנחם, קל יותר לחיות עם הדג.ההתנהגות שלו צפויה,אתה יודע איפה לחפש. כשאין מים הדג יותר מפוזר, קשה לדוג אותו. בכלל, אי אפשר לדוג חופשי. מנחם עובד בתיאום מלא עם הגופים המוסמכים. פעם בחודש נעשה סקר על כמות הדגים וצפיפותם במים, נערך דיון, נופלות החלטות ומנחם יוצא לבצע. את הסרדינים, הוא מסביר, הכי חשוב לתפוס לפני ההטלה. כל נקבה מחזיקה בבטן 10,000 ביצים . אם תתפוס אותה לפני שתטיל, הרווחת 10,000 סרדינים . והסרדינים דייקנים כמו ייקים. מגיעים לאזורי ההטלה כל שנה בדיוק בזמן. מנובמבר עד סוף פברואר לא טוב להיות סרדין בכנרת. מנחם אורב להם שם ויש ימים שהוא חוזר לקיבוץ עם כמויות פנטסטיות של 25 טונות."אני מאושר לראות את הכנרת מתמלאת. מים זה אושר. גשם זה אושר. עצוב לראות את הכנרת ריקה, לא שלמה, עצובה. כשהכנרת מלאה יש פרנסה, יש שמחה. הסכר זה עניין נתון. אם המים ימשיכו לעלות הכל יהיה מוצף, אז זה בכלל לא נתון לוויכוח. בחורף של92' המים הציפו את כל בקעת בית שאן, אז מישהו רוצה לראות את זה קורה שוב? אז יברח אחוז מסוים של הדגים. אבל עדיין יש עבודה לכולם. דייג שמחפש חיים קלים, תמיד יכעס. אני עושה את העבודה שלי כמו שצריך, ויש מספיק דגים לכולם".כמה מטרים מהרציף, במסעדת הדגים של עין גב מסתכלים על המים הגואים בעיניים מאושרות. הגלים מלחכים את אבני הבזלת על החוף ליד המסעדה. בשנים שחונות היה קו החוף 200 מטר מהשולחן הקיצוני במסעדה. היום המים כבר מזמינים שולחן. דני, מנהל המסעדה, אומר שהעלייה במפלס מעלה את מפלס העבודה. "זה מצביע על המוראל הלאומי", הוא אומר. "מפלס גבוה, אנשים מאושרים. זה כאילו שזה שייך לכל אחד מאיתנו. כל אחד במדינה הזאת מחובר לכנרת. באיזה מקום אחר בעולם מדינה שלמה סופרת בכמה מילימטר עלה או ירד המפלס של אגם?"אנשים באים באמצע השבוע לבדוק שהכנרת בסדר. מגיעים אלינו באמצע השבוע פנסיונרים, באים לשתות קפה, אומרים,'באנו לראות את הכנרת'. בשנים שיש מים המסעדה מפוצצת. לפני שנתיים המפלס היה חמישה מטרים נמוך יותר. ישבת במסעדה, לא ראית מים. עכשיו המים מתחת לאף, באים עופות ים, אתה רואה מהחלון את החרמון המושלג. זה תענוג. זה יפהפה. אם לפתוח את הסכר? מה אני אגיד לך. זה הוויכוח הלאומי החדש. לפתוח או לא לפתוח. זה דילמה. זה כואב. אנחנו רוצים מים כמה שיותר, לא לבזבז טיפה. מצד שני אין ברירה. אבל תדע לך שזה כואב". ראש בעננים נוסעים צפונה,פונים ימינה לאלמגור,פונים ימינה לכרכום, 50 מטר לפני שער הכניסה יש דרך סלולה, פונים בה ימינה, נוסעים, עד שלמטה מתגלה הירדן. המראה עוצר נשימה. מעט צפונה מכאן מסיים הירדן את מסלולו ההררי ונכנס לאפיק המוביל אותו לכניסה לכנרת. אם מאמצים את העיניים רואים את גשר הדודות, וצינור שמוביל מים למושב חד נס שעל הפסגה ממול. גם מגובה מאה מטר שומעים את רעם המים המתגלגל. כמות המים העצומה גולשת מהאפיק ופורצת לה אפיקים חדשים, ובמעין רשת של אפיקים דוהרים המים אל הכנרת.לד"ר דורון מרקל, מנהל תחום כנרת בנציבות המים יש משקל גדול בהחלטה אם לפתוח את סכר דגניה או לא. בעוד שאר האנשים עסוקים במחלוקות על האדמה, הראש של מרקל בעננים. במכ"ם המצוי במשרדו הוא בוחן מתי נגמר הענן הנוכחי ומגיע הבא. בקשר במכוניתו הוא מברר עם אנשיו מה קורה עם העננים מעל אגן ההיקוות של הכנרת. הם מדווחים לו אם העננים עוד מורידים גשם, אם יצאה השמש, בכמה עלה מפלס הירדן מהבוקר. על האדמה החיישנים שלו מודדים את קצב זרימת המים בירדן. היום הוא מעריך אותם ב-70 קוב לשנייה. 20 קוב לשנייה כל היום זה אומר עוד סנטימטר למפלס הכינרת. את החשבון תעשו בעצמכם.מרקל, דוקטור לגאוכימיה, מתרוצץ באגן ההיקוות, בודק, מנסה להגיע למסקנה. הוא יושב על המספרים כל יום. "ההחלטה שלנו אם לפתוח את הסכר", הוא מסביר, "מתבססת על תחזית ירידת המשקעים לשלושת הימים הבאים, בתוספת ההערכה מה עתיד לקרות בשבועות שיבואו". את כל אלה הוא מכניס למשוואה שתמליץ לנציב המים אם לפתוח את סכר דגניה, בקצה השני של הכנרת, או לא לפתוח. מרקל מנסה לא להסתנוור מהשפע הנוכחי. הוא שמח על העלייה במפלס, אבל עין אחת שלו נשארת פתוחה כל הזמן. שתיים-שלוש שנים שחונות, הוא אומר, והכל חוזר אחורה. מים בסלון לחיה רחמים עליית מפלס הכנרת היא עניין אישי. היא פותחת בבוקר את התריס ויכולה לשכשך את האצבעות במי הכנרת. הנכדים שלה דגים מהסלון. בקיץ הם קופצים מהמרפסת למים. חיה מתגוררת כבר 53 שנה בבית ממש על חוף שלדג. מכל פינה בבית, או יותר נכון, בכל פינה בבית, יש לה את הכנרת. הגשם מרקד כמו מחטים זעירות בין הספה לספרייה שלה. עץ נעלם במים בין הסרוויסים במטבח.הבית היה פעם צריף שהורי בעלה המנוח התגוררו בו מ-21'. בחורף68' הידוע לשמצה המים הגיעו לסלון. היא ובעלה העלו את כל החפצים לקומה השנייה. אחר כך, כשחלף החורף וקלו המים, בנו את הקומה הראשונה על עמודים, ומאז הכנרת משתכשכת בנחת מתחת לספרייה בסלון.על שולחן הסלון מחזיקה חיה משקפת. "בבוקר אני פותחת את התריס, מסתכלת על הטבלנים, השחפים. פעם עמד פה על המרפסת שלדג עם דג במקור. את המשקפת אני לא מחזירה למקום כי חבל לאבד מראות יפים".מציצים לך מכיוון הים לתוך הבית?"כן. מגיעים הרבה שחיינים לחוף ומסתכלים פנימה. גם סירות דייגים מסתכלות פנימה לתוך הבית. אז מה. לא אכפת לי".כמה שווה הבית?"אין לי מושג. הרי לא עולה בדעתי למכור".ומה את אומרת בשאלת פתיחת הסכר?"אני לא מפחדת שיעלו המים. הרי הבית שלי על עמודים. אבל אם צריך, אז אין ברירה".בטבריה מתרוצצת בדיחה שאם המים עולים מעל מינוס 208 מטר, לא להזמין באותו יום מקום במסעדה. לא כולם צוחקים מהבדיחה, אבל גם כשהוויכוח מתלהט, כל הטבריינים, עד האחרון שבהם, מאושרים מהעלייה במפלס. ברשת של מנחם הדייג מעין גב פרפר בורי קשיש שראה הרבה שנים שחונות והרגיש שזכות גדולה היתה לו להגיע סוף סוף לעונה כזאת. מה אתה אומר על העלייה במפלס, שאלנו אותו. אין מילים, אמר הבורי הנרגש, אין מילים.* dbrosh@maariv.co.il