חברות על הבמה מאחורי הצגת הבימה "פרפרים הם חופשיים" עומדת חברות בין שלוש נשים, החוצה שלושה דורות. הבימאית, טטיאנה קנליס-אולייר, והשחקניות הילה וידור וליא קניג מספרות לעידוא דגן על שיחות לתוך הלילה, נשיקות על הבמה (עם החבר של יעל בר-זוהר), אהבה ופרגון וגם על בדידות עידוא דגן 23/02/04 זה היה קיץ והיתה הרגשה של חופש באוויר. אני הרגשתי שזה הרגע לעשות מחזה שהוא "אנושי, משעשע ומרגש, וככה הגעתי ל'פרפרים הם חופשיים'". כך סיפרה לי טטיאנה קנליסאולייר, בימאית ההצגה, כשישבתי איתה ועם הילה וידור בקפה הבימה. היוזמה למחזה, מתברר, נולדה מחברות אמיצה שנרקמה בתאטרון הלאומי. טטיאנה: "ליא קניג, הילה ואני משחקות כבר שלוש שנים בהצגה'שלוש נשים גבוהות'. אנחנו אוהבות להישאר תמיד אחרי ההצגה לפטפט, יש בינינו הרמוניה מאוד טובה ואנחנו מדברות הרבה ומעלות רעיונות וחלומות. נתתי להילה לקרוא את המחזה'פרפרים הם חופשיים', כי ידעתי שהיא תאהב את הדמות של ג' יל. אותו דבר חשבתי על גיא זוארץ לגבי התפקיד של דוני, וליא חברתי מנדנדת לי כבר הרבה זמן לביים, וזהו, אז זו הפעם הראשונה שאני מביימת ואגמון (יעקב) חיבק את הרעיון מההתחלה". זה אולי נשמע פשוט, אבל לא כל כך קל לעבור את אגמון. במקרה הזה הוא כנראה החליט שיש פה מתכון להצלחה, והמחזה, שהוצג בהתחלה באולם הקטן הבימרתף, השתלב די מהר בלוח ההצגות הרגיל של התאטרון. המחזה "פרפרים הם חופשיים" נכתב על ידי ליאונרד גרש לפני 30 שנה. זוהי קומדיה רומנטית על שני שכנים צעירים בניו יורק - דון (גיא זוארץ), זמר רוק עיוור עם סקס אפיל, גיבור ספרי הילדים שחיברה אמו, "דוני גיבורוני", וג' יל (הילה וידור), צעירה בת 19 שרוצה להיות שחקנית, פרועה ומבולגנת, יפהפייה וסקסית. הם נפגשים בניו יורק, שאליה דון מגיע כדי לקדם את המוזיקה שלו. ביניהם עומדת, או ליתר דיוק נתקעת, אמא שלו (ליא קניג), הסופרת המגוננת, שנלחמת להחזיר את דוני שלה הביתה ורואה בשאיפותיו לעצמאות ובהתאהבות בנערה הפוחזת שוודאי משחקת ברגשותיו של עיוור גלמוד, מתכון לאסון. מדברות על הכל טטיאנה, כבר 19 שנה בהבימה, שיחקה בבוקרשט לפני שעלתה. כשאני שואל אותה על רומניה היא עונה: "אתה חוזר איתי לרומניה? זה כמו מצרים! באמת, כל כך הרבה זמן עבר מאז". בשנתה הראשונה בארץ התקבלה להבימה. במשך שלוש עונות שיחקה גם בתאטרון חיפה וב תאטרון באר שבע, שם קיבלה את רוב התפקידים הראשיים. הילה וידור שיחקה בהבימה ב"בית ברנרדה אלבה" לצדה של ליא קניג, ב"שלוש נשים גבוהות" עם טטיאנה וליא, והיא משתתפת במחזה המקורי "חתול רחוב" שעולה בבכורה בסוף החודש. צופי הערוץ הראשון זוכרים אותה כנווטת בסדרת הלהיט על קורס הטיס של חיל האוויר, "כנפיים". היא גדלה בשכונת פואבלו אספניול, בין בת ים לראשון לציון. "המנטליות יותר מזכירה את בת ים, ריח הבישולים ואנשים חמי מזג", היא אומרת ומזכירה לי את הפרבר האמריקני הדרומי ב"חשמלית ושמה תשוקה" של טנסי וויליאמס. ישבנו ושוחחנו על יחסי חברות חוצי דורות בין שחקניות הבימה. אפשר לראות שהסטראוטיפ שלפיו נשים לא מפרגנות אחת לשנייה ממש לא תופס פה. - איך אתן מגדירות את הקשר ביניכן? הילה: "המפגש עם ליא וטטיאנה היה שלב חשוב בשבילי כאדם. אומרים שמה שחשוב באמת נסתר מהעין. כנשים הן לי דמויות יציבות ובריאות. בכל אי הסדר שיש בעולם היום, הראייה הברורה שלהן על החיים והעצות שלהן מאוד חשובות לי". - את לא מרגישה פער דורות עם הקולגות שלך? הילה: "במפגש איתן אני כל הזמן לומדת את מלאכת המשחק. זכיתי ללמוד משתי הנשים הגדולות האלה איך להופיע על במה ואיך לחיות את המקצוע הזה, שבהחלט התחיל מאהבה ושחרור והפך לבחירה מקצועית עבורי. להפוך את מה שאתה מרגיש לחומר עבודה זה לא קל, צריך הרבה ריכוז, משמעת, אמונה. עם טטיאנה וליא זה כמו משפחה". טטיאנה : "שחקנים הם אנשים סקרנים, אנשים שצריכים לחיות את הרגע. כשהגעתי להבימה הייתי מאוד צעירה. היו לי החברים הקרובים שלי, שמוליק סגל ועדה טל, שהיו הרבה יותר מבוגרים ממני והיו גם הורים בשבילי. אצל שחקנים חברות היא דבר מאוד שונה ממה שאנחנו מכירים. אחרי שלושה חודשים אינטנסיביים שאנו יחד יוצא סיפור אהבה, חייב לצאת. ואחר כך כל אחד הולך לדרכו. זה מקצוע כל כך משונה; מתאהבים למשך חודשיים ואחר כך כמה שנים לא מתראים ושוב יש חודשיים של אהבה עם אנשים חדשים. זה הקסם". בין בדידות ליחידות - הילה, מה דומה בינך לבין ג'יל? "הנאיביות שלה, ושהיא ממשיכה לגלות את העולם כמו ילד. הרגישות שלה, שנובעת מדברים שמחים וגם עצובים, הוויטאליות והסקרנות שגורמים לה לשים לב לפרטים קטנים כמו לגדולים. זו תכונה של ילדים. הרגישות אצלה נובעת מכאב, זה איזה סדק שיש לה בלב ממערכת היחסים שלה עם אמא שלה שלא הקשיבה לה, וזה שהיא לא מיצתה את עצמה והיא עוברת ממקום למקום ומגבר לגבר". - יש משהו שגילית בעצמך במהלך העבודה? "הנאיביות של ג'יל עוזרת לה להאמין, להשתוקק, למרות שהיא נפגעה כל כך הרבה. אנחנו פוחדים לעשות את הדברים שעשינו פעם כל כך בטבעיות, כמו להתאהב למשל. והפרטנר שלי, גיא, העיוור, האינטליגנט והשרמנטי הזה, אמרתי לו,'הדמות שלי מאוהבת בך לגמרי', לא יכולתי לבחור למסע הזה פרטנר יותר טוב". - לא חששת מהתגובות של חברתו (יעל בר-זוהר) לרומן הבימתי שלכם? "כשיעל הגיעה לראות את ההצגה עם המשפחה שלה היא באה אלינו אחר כך והתחבקנו, היא מאוד פרגנה". - את מאוהבת כרגע? "אני בפרישה", היא אומרת וצוחקת. טטיאנה צוחקת איתה. - המקצוע הזה עוזר לך להתמודד עם הלבד? "אם המחזה היה נכתב היום, ג'יל היתה יכולה להיות גם בת 28, כמוני , ולא בת 19. זאת הטרגדיה של הדור שלי - כולם תלושים ובודדים, ותל אביב היא בכלל עיר של לונרים. ולגבי, למדתי את ההבדל בין בדידות ליחידות. בדידות היא הקושי להיות עם עצמך לבד, ויחידות זה עולם ומלואו לגלות בעצמך. אני עושה הכל לבד - אני הולכת לסרט לבד, אני הולכת לים לבד, אני כותבת וזה ממלא לי הרבה זמן. בעיקר אמנים יכולים ליהנות מיחידות. אני לא מסוגלת להבין את כל הכוכבניות הצעירות שעסוקות רק באיך הן נראות ומה אמרו עליהן. בחיי, תשתחררו, לכו לים, תבדקו את עצמכן". ליא קניג מפרגנת ג'יל (הילה וידור) נכנסת למאבקי השליטה של אמא של דון ממקום של שמה קצוץ ( " את יכולה אולי לסגור לי את הריצ' רצ' של השמלה בגב? " ). ליא קניג בתפקיד האמא מלהטטת בקהל כמו בג'אגלינג. מרשים. קיימתי איתה שיחת פרגונים ביידיש על טטיאנה ו"הקטנה": " מכיוון שאני מכירה טוב את טטיאנה בתור שחקנית ובתור מאנש, אם אתה יודע למה אני מתכוונת. . . בשבע השנים האחרונות בילינו יחד יותר זמן ממה שבילנו כל אחת בבית. אני מכירה אותה עכשיו גם בתור במאית ורואה איך היא יודעת לנתח מחזות ולפתור בעיות במחזה. כל הזמן דרבנתי אותה לביים בתאטרון, ראיתי עבודות שלה בסמינר ואמרתי לה,'בואי תנסי'. " ביני לבין הילה היתה כימיה עוד מ' בית ברנרדה אלבה', ומשם ב'שלוש נשים גבוהות'. היא היתה משתפת אותנו בחיים האישיים שלה ומאוד נקשרנו. טטיאנה בחרה את המחזה במיוחד להילה, בעקבות השיחות שלנו והק? רבה. הגענו למסקנה שיש מה להשקיע בקטנה הזאת ".* nashim@maariv.co.il