לא בלי בני לאורה גרים עזבה את רומניה כדי לבנות חיים טובים יותר * בישראל היא התאהבה, התחתנה וילדה בן * לאחר שנישואיה עלו על שרטון והיא התגרשה, שלל ממנה משרד הפנים את כל זכויותיה ואיים לגרש אותה חזרה לארצה, בלי בנה הקטן * עכשיו היא מסתתרת בדירתה הקטנה ומיטלטלת בין ייאוש לשברון לב * "ידעתי שככה מתנהגים באיראן", היא אומרת, "אבל פה זה ישראל" שרי מקובר-בליקוב 20/02/04 עד גיל חמש גדל רוברט גרים ברומניה, בבית סבתו החולה. אמו לאורה, חד הורית, עובדת זרה בישראל, הבטיחה לשוב בתוך שנה עם כסף ועתיד. ואולי, אמרה לו כשנפרדו וחייכה מבעד לדמעותיה, גם עם אבא חורג. רוברט אינו זוכר דבר מהתקופה ההיא, רק ריח של נפט, שלג ובוץ ובדידות.ברומניה השתכרה לאורה גרים 50 דולר לחודש, שהספיקו בדוחק להוצאותיה שלה. כשרוברט נולד לא הצליחה לפרנס גם את הילד. סוכן של חברת עובדים הציע לה לצאת לישראל, לעבוד קשה, להרוויח ואפילו לחסוך. לאורה קפצה על המציאה. בישראל השתכרה 500 דולר לחודש מטיפול בקשישים.סמוך ליום הולדתו השישי של רוברט הכירה אמו לאורה את חיים, סוחר ישראלי, ונישאה לו בנישואים אזרחיים. רוברט הובא לארץ והתאחד עם אמו, למד עברית, אכל תפוזים, והיה לאוהד שרוף של מכבי תל-אביב. וגם נולד לו אח קטן, טומי. באותה שנה העניק משרד הפנים לאמו תעודת זהות כתומה.דווקא אז, כשהכל נראה יפה, כשלו חיי הנישואים של לאורה. היא פירקה את החבילה, ועברה עם הילדים להתגורר במקום אחר. אשרת השהייה שלה נלקחה ממנה מיד. כשהגיעה למשרד הפנים כדי לשנות את הכתובת, נאמר לה שהיא מועמדת לגירוש. "ומה עם הילד המשותף? ", שאלה לאורה בבכי. "את תחזרי לרומניה עם רוברט", ענו לה, "הבן הקטן שלך יישאר בישראל". מקשיחים את לבם מכאן התגלגלו הדברים במהירות. הגרוש של לאורה שכר עורך דין והוציא לילד צו עיכוב יציאה מן הארץ. "אני מפחד שלאורה תחטוף אותו לרומניה", הוא אומר בשיחת טלפון מביתו שבחולון. "למרות שאני יודע שכאשר היא תגורש, לא אוכל לגדל את הילד בכוחות עצמי".ולאורה , טרופת חרדה, הגיעה אל משרד הפנים בוקר בוקר. היא התחננה בפני הפקידים שלא יגרשו אותה בלי הילד. אבל הם, שרגילים במחזות קורעי לב, הקשיחו את לבם."באתי אל המנהלת במשרד הפנים", אומרת לאורה, "אמרתי לה:'איך אפשר להפריד ילד בן שלוש מאמא שלו? הרי אם תתפסו אותי מחר ברחוב, ותגרשו אותי לרומניה, לא יהיה לי כסף לחזור אפילו בעוד שנה כדי לבקר אותו', אבל המנהלת קראה לשומר שיזרוק אותי החוצה. כשהוא התבייש, אמרה לי בקול:'תגידי תודה שלא עצרתי אותך עכשיו ומיד. הרי הייתי יכולה לשלוח אותך מפה ישר לשדה התעופה ולא היית מספיקה אפילו להיפרד מהבן שלך'".הגרוש של לאורה הציע לה להתחתן איתו מחדש. בעידן זכויות האדם בישראל 2004 אין זו הצעה מופרכת. עובדת זרה שהתגרשה יכולה לבחור בחיי חופש בארץ מוצאה אך ללא ילדיה, או בהמשך חיי נישואים כפויים בישראל. פעם, אומרת לאורה, ראתה סרט על אישה אנגלייה שנישאה למוסלמי באיראן והפכה לשפחתו. כשביקשה לסיים את נישואיה, אמרו לה בני משפחתו של הבעל בשם החוק:'או את או הילדים'. " אבל פה זה ישראל", משתוממת לאורה ונחנקת מעוד התקף של בכי. טובת הילדים עניינה של לאורה בורנאה גרים, בת 32, עלה יחד עם עניינם של משפחות נוספות שמצבן דומה למצבה, בעתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים במאי 2002, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. האגודה לזכויות האזרח הגישה את העתירה נגד משרד הפנים, שמסרב להעניק מעמד להורים זרים לילדים ישראלים אשר התגרשו או נפרדו מבני זוגם בטרם הושלם תהליך התאזרחותם. העתירה נדחתה אז בידי השופט עזרא קמא, שפסק כי "טובת המדינה למנוע הגירה של זרים אליה, עדיפה על טובת הילדים".האגודה לזכויות האזרח ערערה לבית המשפט העליון. כיוון שמדובר בפגיעה קשה בזכויותיהם של זרים העומדים בפני ניתוק מבני משפחתם, הזדרז שר הפנים אברהם פורז להודיע בכלי התקשורת כי הוא מתכוון להעניק להם מעמד של קבע. אולם אז התערב היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, פנה במכתב לראש הממשלה אריאל שרון והתריע בפניו כי מדיניותו של פורז משנה את מדיניות ההגירה של ישראל. רובינשטיין התעלם מכך שמדובר במספר מצומצם של מקרים הומניטריים בעייתיים במיוחד, ודרש כי סמכויות ההחלטה של פורז בענינים הקשורים באזרחות, תילקחנה מידיו ותועברנה לפורום שבראשו יעמוד לא פחות מראש הממשלה.העברת הנושא להכרעת פורום בראשות ראש הממשלה, האריכה עוד יותר את סבלם של העובדים הזרים אשר נאלצים בינתיים להוסיף ולחיות בארץ בלא כל מעמד חוקי, בלי זכויות בסיסיות, כשאימת הניתוק מילדיהם מרחפת מעל ראשם. הפתק מינואר 2002 ובינתיים, לאורה הממתינה להחלטות הוועדה אינה מסוגלת להתפרנס ולפרנס את ילדיה. היא חיה בחרדה נוראה, מיטלטלת בין ייאוש לשברון לב. אם תיאלץ לעזוב את הארץ, לא תוכל לקחת עמה את בנה הצעיר. אם בכל זאת יעזוב הילד עם אמו, הרי שינותק מאביו הישראלי.עם הנישואים קיבלה לאורה מעמד של א' 2, הכולל את כל הזכויות הסוציאליות לרבות ביטוח רפואי ולאומי, לבד מדרכון וזכות הצבעה. כשהתגרשה, נשלל ממנה המעמד ותמורתו ניתן לה פתק זמני, במקום תעודת זהות, שהיה אמור להספיק לעשרה ימים. היום לאורה מסתובבת עם הפתק המקומט, היקר, ומתפללת שלא ישימו לב שהוא מינואר 2002. עם הפתק הזה אי אפשר לחתום על חוזה לשכירות דירה, אי אפשר לעבוד בעבודה מסודרת ואי אפשר לסדר ביטוח בריאות או עניינים כספיים בדואר ובבנק. לכן לאורה, אישה משכילה ששפתה העברית רהוטה, עובדת בניקיון.חוסר הוודאות מחלחל גם לעולמם של הילדים. רוברט שואל למה אמא שלו מפחדת לצאת מהבית. "הילד פרח בארץ הזאת, ובשנה האחרונה נבל", אומרת לאורה בעברית היפה שבפיה. "הוא הפך לחסר ביטחון, הציונים שלו צללו, בבית הוא עצבני, לא מרוכז, ובלילה הוא פוחד ללכת לישון כי אולי יקחו אותי למשטרה. גם הקטן סובל. פתאם הוא הפסיק לדבר. במרכז להתפתחות הילד הסבירו לנו שזה קורה, לפעמים, בגלל שמדברים בשתי שפות, עברית ורומנית, ומבלבלים אותו. אבל אצלנו בבית מדברים רק עברית. וטומי הפסיק לדבר בגלל שהרגיש את הפחד. כל דפיקה בדלת הקפיאה את הדם בגוף שלי והפשירה בגוף שלו".באוקטובר 2002, כשהאגודה לזכויות האזרח ערערה על פסיקתו של השופט קמא לבית המשפט העליון, נגע סיפורה של לאורה ללבם של השופטים. בדרך כלל הגבר הוא הזר והאישה היא ישראלית, וכך, גם אם התגרשו בני הזוג, הילדים אצל האם הישראלית בעלת כל הזכויות, ולגבר הזר נותר רק להשיג אישור עבודה כדי לשלם מזונות. במקרה של לאורה, היא הזרה נטולת הזכויות וילדיה עימה. דורנר, בייניש ולוי ניסו לדבר על לבה של נציגת משרד הפנים. אמרו לה: "תנסו לקבוע קריטוריונים חדשים למצבה של האישה האומללה הזו", ונציגת המדינה השיבה: "מה היא רוצה? הרי עד שהוועדה תגיע להחלטה, לא מגרשים אותה מפה".בבית משפחת גרים מגישים קפה נמס ישראלי עם עוגיות רומניות. בפינת הסלון החמים מצטנע עץ אשוח קטן, מקושט בזהרירים נוצצים, מזכרת מחג המולד. לידו סלסלת פירות יבשים ממסיבת ט"ו בשבט בגן. כך, אומרת לאורה, הילדים מוכנים לכל עתיד. ברומניה או בישראל.תגובת טיבי רבינוביץ, ראש לשכת שר הפנים אברהם פורז: "השר הניח על שולחן הממשלה בקשה להצעת החלטה שנוגע למקרים מהסוג הזה. מאחר והשר יביא את הדברים להחלטת ממשלה, הרי שאין צורך בכינוס הוועדה a k o v e r @ m a a r i v . c o . i l