ענה לי שורק בלוז כנעני * אהוד בנאי טלטל עולמי אראל סג''ל 11/02/04 כביש 6. צהרי שישי האחרון. כמו בכל שישי בחצי השנה האחרונה. מצב נפשי חרא, לוחץ את הגז בזעם, בחוסר אונים וברחמים עצמיים. שוב המסע לאבא שלי שגר במחלקה לטיפול נמרץ בבית לוינשטיין. אמנם סיכמתי ביני לבין עצמי שלא להזכיר שוב את מצוקתי האישית ולהעמיס ולהמאיס עליכם את כאבי בשעה של אפלה ותוהו אין קץ. הרי תפקידי ופרנסתי בעולם זה לרקוד בתוך עור של דוב כמו במעשיית חסידים. לפרכס ולהתעוות, לטנף ולהיטנף בפניכם במחול הפרנסה. אלא שעובר עלי משהו, כמו שאמר הרב מאיר, לוחצת לי החוצה הכרעה. אז ברשותכם, את מחול הדובים נמשיך בשבוע הבא ועכשיו הניחו לי לערטל את נשמתי החולה בפניכם. אני נוהג. בדיסק מתנגן לו האלבום החדש של אהוד בנאי, הרכוש הכי יקר לי בשבועיים האחרונים. יצירה שגורמת לי לחשוב שזהו. כנראה התחרפנתי, מגלומניה חונקת אותי. אני מרגיש שכמעט כל השירים נכתבו עבורי, ללוות את פסקול חיי בעת הזו. מעולם לא חוויתי עוצמה כזו במוזיקה ובמילים, פצצת אטום תודעתית. מעולם לא חשתי קרבה כזו ליוצר. שגיבות ותעצומות שמרסקות ובונות עולמות בתוכי. האם אתה שם או שאני מדבר אל עצמי שאצא לקראתך או שאשאר במקומי אם אפשר בבקשה דבר שפה ברורה כי אני לא מצליח להבין מה בעצם קרה קולך בא והולך כל הזמן משתנה לי האם אתה עדיין איתי? ענה לי ( '' ענה לי'', אהוד בנאי) אני נוהג ושומע את שיר הנושא, ''ענה לי'', שירו של המאמין המבקש את אלוהיו, אבל עבורי המשמעות הכפולה מפרקת אותי לאלקטרונים. הקול מטלטל אותי ואני בוכה. אוי אבאל'ה, כמה שאני בוכה, עליך, עלי, על עוד שבת במסדרון צהבהב, על העיניים העצובות שלך, על קיומך השבור. על השתיקה. והדמעות נשפכות, לא זולגות. מתנפצות באלימות על הצוואר, נשברות כגל זועם. העיניים מצטעפות ואני לא רואה את הדרך. הפקק שהיה תקוע בפנים עף, מוגלה נוטפת. הזמן האבוד נגלה, נפשי מתפעמת מפיוט האמונה. אהוד בנאי עושה בי תיקון עם ההוא שם למעלה כמו הרועה של הבעש''ט. תיקון עם זה שאני מסוכסך איתו מגיל ההתבגרות, שבו אני מאמין, שאותו אני שונא, שממנו אני פוחד ולפעמים אוהב. אני צריך את האמונה, כל אדם צריך. אמונה היא תקווה, לא קיום נוסח סארטר. אני מחליט שעל הפרק הזה אני לא מדלג, חייב לכתוב, אני במשימה אד הוק של גאולה, מחר אתבייש לכתוב את הדברים. קדחתני, גבי תפוס, חומי עולה. מוכרח להעביר את הטלטלה הרוחנית שגורמת לי היצירה המופלאה של אהוד בנאי, שאינה מושלמת כי ביקום רק אחד מושלם, אך היא כולה שלם שבור שמהווה עבורי נחמה וחמלה ומפץ גדול של אמונה ב''אהיה אשר אהיה''. אחר כך אני יושב עם אבא שלי ומקבל איתו את השבת. שר ''ידיד נפש'' במסדרון ובכוונה מאומצת את הבית השני: ''הדור, נאה, זיו העולם, נפשי חולת אהבתך אנא אל נא, רפא נא לה, בהראות לה נועם זיווך אז תתחזק ותתרפא, והיתה לך שפחת עולם'' ואני מתנדנד בניגון החסידי ורעשי שיעולי הקנולות מתערבבים והשכינה שורה שם במחלקה. מתפלל עבור אבא ערבית של שבת, עושה קידוש. אחר כך אצא למדרגות ואדליק סיגריה. ברק לא מכה. אם יש אלוהים הוא סולח לי. ויום אחרי, מפלצת האגו מרימה ראשה הנאה, מעיפה בי מבט קר וציני של אישה המודעת ליופיה ומודדת בזלזול מחזר עלוב המשפיל את עצמו במחווה מתרפסת. אני רוצה לכתוב על טוב, על חמלה, על רגשות נאצלים, אבל אני פחות טוב בטוב. הרוע מושך יותר. מסקרן, מתמיה. ממכר. אני חושש להיות פאתטי. רוחני בשני שקל. יהיה מפחיד לקרוא את המילים בעוד שבועיים. כמו לשתות מיץ אשכוליות לא טבעי, מתוק וטעים בגמיעה אבל אחרי כמה דקות עולה תחושת צריבה בגרון של משקע לא טבעי. חומצתי. חייב להתגבר על האגו ועל עצמי. חייב. אני רוצה שכולכם תקנו את האלבום, שתקשיבו בריכוז לכל שיר כמה פעמים. שתתכוונו ותתרכזו בחוויה שאינה רק אמנותית אלא כמו ממש נוגעת באופן גשמי ברגש האמונה הטהור. חוויה שתקלף מכם ציניות ושכבות הגנה ותפער בלבכם בור שצמא להתמלא במשהו. אני לא יודע איך אהוד בנאי יגיב לדברים, אולי הוא לא סובל אותי, מסויג מהבוטות שלי, הכה נגדית לעדינותו. שמא הדעות הפוליטיות השונות יפריעו לו. אבל לא אכפת לי כי הוא שליח וגם כי אני אוהב אותו אהבת נפש שאינה תלויה בדבר. והנה הם באים ללא גוף מאירים כזוהר הרקיע החלל מתמלא אור נרות נשמה והגיע הזמן להופיע. מבול יורד עלינו עכשיו מפסגת לבנון עד סיני פורט בגיטרה ושר לטבח: ''ים של דמעות בשתי עיני''. אור נרות נשמה לא עוזב לא עוזב מהבהב שיירה ארוכה על נתיב מסוכן שיירה לאיפה את הולכת. ( '' הופעת מילואים'' ) אינני מבקר מוזיקלי ואין לי הכלים המושכלים להבהיר ולנתח את עוצמת הטלטלה שחוויתי במונחים כמו ריף גיטרה או מקצב. אומר כך, אם תאזינו היטב לשיר ''הופעת מילואים'', רעם מתגלגל יזעזע אתכם, קינת אין קץ על חיים צעירים שנגדעים על האדמה המקוללת והמבורכת הזו. מספרים על פרופ' ריבקינד מהדסה עין כרם, עילוי רפואי שהציל את חייהם של מאות, כי החיה מתים. אנשים שאיבדו דופק וגם הלם חשמלי וגם זריקת אדרנלין לא סייעו להשיב את פעימות לבם וריבקינד הציל אותם בכך שחפר בבית החזה שלהם ובידיו עשה קווצ'ים ללב. אז זו הביקורת שלי. אהוד בנאי עושה קווצ'ים לנפש. השיר הפותח באלבום ''דממה דקה'' מניח לי הזדמנות לספר לכם משהו על בית לוינשטיין, שם לדממה דקה יש משמעות אחרת מהביטוי המקורי שלקוח מסיפור ההתבודדות של אליהו הנביא במדבר לאחר שחיסל את נביאי הבעל (מלכים א', י ''ט). חמש פעמים בשבוע אני מביט בפעולות הבנאליות של המשפחות הסועדות את יקיריהן. צופה בטריוויאלי לכאורה, הורים הסועדים את בנם חסר ההכרה, אישה המלטפת את בעלה הפגוע. אם יש משהו טוב במציאות שנכפתה עלי היא ההזדמנות להיווכח בחיי שהיו כה אנוכיים, כמה יופי יש במין האנושי. שם, במחלקה, אין סוף לחמלה, לאהבה, להקרבה ולנעלה ולנאצל שיש בבני אדם, ללא הבדל דת, גזע ומין. היום נעשה משהו בלתי נשכח שישאיר זיכרון של שמחה מבורך היום אשלח יד ללטף את ראשך היום אגרום לך סוף סוף לחייך היום. שר אהוד בנאי לרעיה ואני מבקש את רשותו להקדיש ולקדש אותו לאשתי שאני כל כך אוהב ומעריך. לא, היא לא דמות דמיונית מטור אישי, אין לה שם ספרותי, היא לא ''שתחיה'' וגם לא גיבורה בגרסת העליבות המקומית של ''סקס והעיר הגדולה'' אלא זו שעומדת כמקור כוח ונחמה עבורי בזמן נורא. אשתי האהובה שעומדת ומכבסת את שקיות הכביסה שמגיעות מבית החולים. שלא נרתעת מטרנינגים שחיתול הותיר בהם כתמי יציאות וגופיות אכולות חומצת ליחה. שום מילה לא תיטיב לתאר את עוצמת האהבה, הכרת התודה וההערכה שאני רוחש לחברה הכי טובה שלי. * segal99@012.net.il