ילד חוץ לא מדברים איתו בהפסקות, לא מזמינים אותו לבילויים, מציקים לו ולפעמים אפילו מרביצים. בכל כיתה אפשר למצוא את הילד הלא מקובל. קשה מאוד לצאת מהסטטוס הזה, אבל עם קצת אופטימיות וסבלנות, גם הברווזון שלכם יהפוך לברבור עדי כץ 11/02/04 "דווקא יום-ההולדת שלי, שלו כל כך חיכיתי, היה יום עצוב בשבילי-ואפילו בכיתי. ככה זה תמיד: מרוב שאני מקווה בסוף זה יוצא לא-שווה". ( מתוך: "והילד הזה הוא אני", יהודה אטלס, הוצאת "כתר" ) א תם עורכים לילד חגיגת יום הולדת בבית, מכינים עוגה עם נרות, תולים בלונים ומזמינים ליצן. הילד מחכה לחבריו נרגש, עם הזר על הראש, אבל אף אחד לא בא. מה שנשמע כמו חלום בלהות או סצינה מסרט, ממחיש את המתחולל בעולמו של ילד לא מקובל. האכזריות האנושית, שמתגלה ללא מסווה בעולמם של הילדים, מופנית הרבה פעמים כלפי החלש, השונה, החריג פיזית ולפעמים גם כלפי המוצלח מדי. הילד המסומן זוכה להצקות, מכות, כינויי גנאי ולעיתים אף להתעלמות ולחרם מאורגן. מחקרים מראים כי שליש מתלמידי בתי הספר היסודיים וכ-40 אחוז מתלמידי חטיבות הביניים, זכו לעבור את החוויה הקשה של החרם, שמתבטאת ב"ייבושו" של המוחרם ואיסור על יצירת קשר איתו או על הזמנתו לבילוי. כמי שאמונות על לוחמה פסיכולוגית מסתבר, שהבנות הן חובבות השיטה, לעומת הבנים שמעדיפים את כוח הזרוע. מירב, היום תלמידת כיתה ז', רבה בשנה שעברה עם חברה, וזו החליטה לסגור איתה חשבון על ידי הסתת כל בנות הכיתה נגדה. "קשה לי להיזכר בתקופה הזאת", מספרת אמה חוה. "זה היה נורא ואיום. היא היתה באה הביתה עם פרצוף של תשעה באב, מספרת שאף אחת לא מדברת איתה, שכולן מספרות עליה סודות. בשלב מסוים הגיע אליה פתק שהסתובב בכיתה, עם כל מיני דברים איומים עליה. בהפסקות היא היתה יושבת לבד בכיתה, אפילו לא העזה לצאת למסדרון. ילדה אחת שהמשיכה לשמור על קשר איתה, קיבלה איומים שיחרימו גם אותה. בבית היא היתה רוב הזמן בחדר, ולא רצתה לראות אף אחד. רציתי לדבר עם המחנכת, אבל מירב הטילה על זה וטו. "בסוף המורה כנראה הבחינה בזה בעצמה ודיברה עם הכיתה, וזה איכשהו נרגע. היום הילדות האלה כבר לא לומדות איתה, אבל היא עדיין לא התאוששה וקשה לה לתת אמון בילדים. לשמחתי, היום יש לה חברה אחת טובה, וגם זה משהו". " בכל קבוצה יש ילדים מבודדים, שהחברה מתעלמת מהם, או שחווים הצקות ואלימות", אומרת ד"ר גליה אנקורי, פסיכולוגית קלינית ומרצה במכללה האקדמית "תל חי". " דחייה חברתית היא אחד המצבים הקשים ביותר שילד יכול להיתקל בהם. הצורך להשתייך הוא צורך אנושי בסיסי, ומי שמחוץ לקבוצה חווה מצוקה. בעבר סברו שבדידות לא נחווית באופן ברור עד גיל ההתבגרות, אבל כיום חושבים שכבר בגיל הגן ילדים מבינים שהם שונים או מבודדים". - איך ההורים יכולים לזהות את המצוקה? "ילדים מגיבים לדחייה חברתית באופנים שונים. יש שמסתגרים ובוכים, ישנים או אוכלים יותר מדי, אחרים מחפשים פתרון כמו חוג או תחביב שאפשר לעסוק בו לבד. יש ילדים שפונים להורים או למבוגר אחר לעזרה, ויש שמגיבים באלימות. סימנים אחרים לדחייה חברתית הם סירוב לפגוש חברים אחרי הלימודים והעדפה של ילדים קטנים יותר, או חברת מבוגרים. אם מדובר בתקופה קצרה בה הילד דחוי, ההשפעה פחות חמורה, אבל אם זה נמשך זמן רב, הילד ישלם מחיר יקר. ההתפתחות החברתית שלו תתעכב, והוא עשוי להיתקל בקשיים בינאישיים גם כמבוגר. הדימוי העצמי שלו ייפגע והוא עלול לחוות דיכאון, חוסר אונים, האשמה עצמית וחרדה". - מה גורם לדחייה חברתית? "החוקרים מסכימים שמדובר במעגל קסמים מורכב. לעיתים זה מתחיל בסיבה אובייקטיבית לכאורה, כמו פגם גופני, מוצא או צבע עור שונה, אינטליגנציה נמוכה משל שאר הכיתה, או דווקא מחוננות. אבל לרוב, הדחייה נוצרת לא בשל השונות של הילד, אלא בגלל התייחסותו לנושא. ידוע, למשל, שילדים עם עודף משקל נתקלים בהצקות, אבל תגובתם להצקה היא שקובעת בסופו של דבר את ההתייחסות אליהם: האם הילד מתקיף את המציקים, או מגיב באופן רגוע; האם הילדה ממשיכה לתרום לחברה למרות הקושי ומוצאת פעילויות אחרות להשתתף בהן, או מוותרת ומסתגרת. יש גם ילדים שנדחים בגלל ההתנהגות שלהם בחברה. ילדים מאוד מעריכים נאמנות, וכשהם מרגישים שאי אפשר לסמוך על ילד מסוים או שהוא מחבל במטרות של הקבוצה, הוא עלול להידחות על ידיהם. למרות שהתנהגות הילד חשובה, ואולי היא זו שתרמה להיווצרות הבעיה, הוא לא בהכרח יכול לפתור את הקשיים בעצמו. ברגע שהוא הפך לדחוי, לקבוצה יש כוח עצום מולו. הילדים התרגלו לראות בו מישהו שונה ולא רצוי, והוא רואה את עצמו דרך עיניהם ומתקשה ליזום שינוי". לא הבאת את הברבי? חרם! "הילדים שהיו בצד בכיתה ה', נשארו בצד גם היום, רק שהיום לא מציקים להם, בעיקר מרחמים עליהם", מספרת מאיה גביזון, תלמידת כיתה י'. " הם גדלו עם תחושה שלא אוהבים אותם. יש להם אולי חבר או שניים שמזמינים אותם ביום שישי, כי הם מסכנים. כשאני נזכרת מה עשינו לכמה מהילדים בכיתות היותר נמוכות, זה נראה לי נורא. לא דיברנו איתם, לא הזמנו אותם למסיבות ביום שישי, והיו גם מכות". - מי היה מחליט על המדיניות הזאת? "תמיד היה מישהו עם כוח, שהיה מחליט להתנהג ככה מסיבה זו או אחרת, והרוב היו נגררים. זה התחיל בערך בכיתה ג', ד', וככל שעלינו בגיל, זה נעשה יותר מרושע. הרבה פעמים בנות יזמו את ההחרמות האלה נגד בנות אחרות והבנים היו שפוטים שלהן ולפעמים, זה נעשה מסיבות ממש טיפשיות, כי מישהי לא הביאה להן את הברבי שלה או משהו כזה". - את עמדת פעם במצב של דחייה חברתית? "אף פעם לא עשו עליי חרם. היו מקרים שחברה החליטה שהיא לא מדברת איתי, אבל אחרי יומיים זה היה עובר. נראה לי נורא להיות תמיד בצד, אני יודעת על ילדים שהתחילו לדבר בגלל זה על התאבדות". " בערך בכיתה ג' או ד', מתחילים לראות התארגנויות בתת קבוצות, קליקות ודחייה של ילדים מסוימים עד כדי חרם", אומרת עדנה דשבסקי, יועצת בכירה ב"שפ"י" (שירות פסיכולוגי ייעוצי) במשרד החינוך, ובעבר אחראית ארצית על נושא אקלים כיתה. "כשיש בעיה של דחייה או ם, מדברים על'מעגלי פגיעות'. יש ילד דחוי, ילד דוחה מנהיג דוחה שסביבו יש גרעין קשה ולפעמים עוד נגרם למיניהם. הילד הנדחה יכול להיות דווקא ילד חזק, משהו בהופעתו החיצונית נתפש כראוותני, ילד עם שר ביטוי יוצא דופן שמעורר לעג, ילד עם מבטא זר, ם שונות כלשהי, או בעל התנהגות ש' מזמינה' פגיעה. קלתי בילד עם תסמונת טורט, עם טיקים והתנהגות יגה, אבל עם אינטליגנציה גבוהה, שלא נשאר חייב לדים שלעגו, מה שגרם להתעצמות הדחייה. ילדים חנים את מקומם יחסית למה שהחברים חושבים עליהם, י שאיננו חלק מהמרקם החברתי, חווה מצוקה, בדידות וני ומגיב בדרכים שונות, החל מהתנהגות'חיובית' נועדה להזמין התייחסות ועד מצחיקנות כפייתית או ימות. ילדים אחרים מפנים את המצוקה פנימה, ונוצר הליך הרסני לתפקוד ולבריאות הנפשית, עד כדי וביית בית ספר', או מצב פסיכוטי ואפילו אובדני". - מיהו הילד שדוחה או מטיל חרם על ילד אחר? "בדרך כלל זהו ילד שרוצה לצבור מעמד וכוח חברתי ל חשבון הזולת, שפועל מתוך נקמנות אישית, או שחסת לו מיומנויות דיפלומטיות של בחירה חברתית ולכן קט בפעולות פוגעניות, כדי לדחות את מי שלא רצוי. הטיפול צריך להינתן גם לילד הדחוי וגם לדוחה, שום שלא מדובר רק בעניין משמעתי, אלא בעניין פולי". - חרמות ודחייה נפוצים יותר אצל בנות או בנים? "אצל בנות יש הרבה תופעות של קליקות, והחרמות וצים אצלן יותר. זה קיים גם אצל בנים, אבל מופיע שלב מאוחר יותר, בעיקר בחטיבת הביניים, כשמתפתאצלם בשלות חברתית. את מה שהם פתרו קודם כות, עכשיו הם מתחילים לפתור באמצעות נידוי רתי". מן ומלשן? חרם! מי שסובלים מהמצב לא פחות מהילד הדחוי, הם כמובן ריו. מעמדו החברתי של הצאצא הוא אחד הדברים שובים להורים, וכשהוא בעייתי, הם נוטים להרגיש שמים, שמא לא הכינו אותו כראוי להתמודדות בחברה הורישו לו תכונות אנטי-חברתיות. "אני חושבת שההורים סובלים מזה לא פחות", אומרת ר גליה אנקורי. "הם שולחים את הילדה לבית הספר ב כבד, בלי לדעת אם היא לא תחזור בבכי, או אפילושרוטה וחבולה. הם כואבים את כאבה, מרגישים חסרי אונים, ולעיתים שואלים איפה טעו". - יכול להיות שהם באמת טעו? "לעיתים יש קשר בין המצב בבית לבין הדחייה החברתית, משום שכישורים חברתיים בסיסיים נרכשים בדרך כלל בבית. הילד מתבונן ביחסים בין ההורים ובאופן בו הם מגיבים לקונפליקטים בין האחים, ולומד לקרוא את'המפה החברתית', ולדעת איך להגיב במצבים שונים. בנוסף, יש ילדים שגדלים במשפחה מבודדת, שבה גם להורים אין חברים קרובים. ייתכן גם שההורים עצמם היו ילדים דחויים". - מה ההורים יכולים לעשות? "לא תמיד קל לשנות את המצב, אבל חשוב לנסות. כדאי לשים את רגשי האשם בצד ולקחת אחריות. לא להאשים את הילד או לכעוס עליו, לא לרחם, אלא לגלות אמפתיה וחמלה. כשמרחמים על ילד, רואים בו חלש שלא יכול לעזור לעצמו; אבל גם ילד עם משקפיים או אפילו פיגור שכלי, יכול להשפיע על יחס הילדים אליו. כדאי לדבר איתו על המצב, להקשיב ולנסות להבין, גם אם זה קשה לנו נפשית. לנחם אותו, אבל גם לעזור לו לחשוב איך אפשר למנוע את המצב או להגיב אחרת. אפשר גם להציע מסגרות חברתיות חדשות, כמו חוג או פעילות התנדבותית שבהם הוא יוכל להיקלט אולי אחרת. אם מתחילה להיווצר חברות, אפילו עם ילד אחד, חשוב לעודד אותה". - כדאי לערב גם את המורה? "כן, למרות שלפעמים הילדים יפרשו את תמיכתה בילד הדחוי כחולשה נוספת שלו, וחוץ מהתווית של'שמן', למשל , תדבק בו גם תווית של'מלשן'. חשוב שהמורה תפעל בעדינות, תמצא לילד פעילות שהוא טוב בה, ובכך תעזור לו לתרום לכיתה ולהשתלב בה, תעודד חברות עם ילדים אחרים, תיפגש איתו מדי פעם לשיחה ותיתן לו הרגשה טובה בכיתה. ברמה הכיתתית, במקום להתייחס נקודתית לילד זה או אחר, כדאי שהיא תיזום פעילויות כלליות סביב נושאים כמו שונות ומיוחדות, האווירה בכיתה, ופתרון בעיות בדרך לא אלימה ". במקרה שהתערבות צוות בית הספר לא עוזרת, ממליצה אנקורי על טיפול פסיכולוגי. "זה יכול להיות טיפול פרטני, משפחתי או קבוצתי. בטיפול הפרטני הילד משחק ומדבר עם המטפל, שעוזר לו להתמודד עם הרגשות הקשים ולשפר את הדימוי העצמי. בטיפול משפחתי ניתן לבחון איך הקושי קשור למבנה המשפחתי וליחסים במשפחה ולעודד תמיכה וקבלה של הילד בתוך משפחתו. גם טיפול קבוצתי יכול להיות יעיל ביותר. קבוצה של ילדים עם קשיים חברתיים מתרגלת ביחד מיומנויות כמו איך מוצאים חבר או חברה ואיך משתפים פעולה". המערכת (שוב) לא מתערבת ממחקר שערכה ד"ר אסנת בינשטוק, יועצת חינוכית וחברת גף תוכניות סיוע ומניעה ב"שפ"י", עולה שחוויות דחייה נפוצות גם אצל ילדים תקינים חברתית, אך הללו מפתחים שיטות לצאת מזה ואף נוטים לחדש את מערכות היחסים עם הדוחים. "כמעט כל ילד חווה דחייה חברתית בשלב זה או אחר", היא אומרת. "ויש להבדיל בין ילדים תקינים חברתית שחווים דחייה זמנית לבין דחויים כרונית. מחקרים מראים ש-10 אחוזים מהילדים בכל כיתת בית ספר יסודי וחטיבת ביניים, הם דחויים כרונית. בתיכון הם עדיין לא מוצאים את מקומם החברתי, מכיוון שפיתחו התנהגות שגורמת לדחייה כמו הימנעות או תוקפנות, אבל אין כלפיהם בשלב הזה דחייה גורפת של כל הכיתה או תופעות כמו חרם". - מה יכול ילד לעשות כדי לצאת ממצב של דחייה? "למצוא קבוצה חליפית, להוריד פרופיל לזמן מה, לבקש עזרה מאח גדול, מהורה, מחבר מכיתה אחרת. הוא יכול לשוחח עם הדוחה ולנסות לשנות את גישתו. עם הזמן, צעדים כאלה יוציאו אותו מהבידוד. למרבה הצער, לילדים הדחויים כרונית אין את הכלים האלה. הם נמצאים בסיכון, כי מצב של דחייה ממושכת עלול להביא להפרעות רגשיות ונפשיות, עבריינות, נשירה מבית הספר, שוטטות, וחיים בשולי החברה בבגרות. לכן אסור להשאיר ילדים כאלה ללא טיפול". - במקרים מסוימים כדאי להעביר ילד דחוי כרונית לכיתה אחרת, או אף לבית ספר אחר? "לא טוב לנתק ילד מהחברה המוכרת, משום שזה עלול להיתפש על ידיו ככישלון. אם הילד'שרף את עצמו' בכיתה, למרות שהוא קיבל סיוע וטיפול והמורה וההורים קיבלו הדרכה, ואם האקלים הכיתתי אינו משתנה למרות ההתערבות החינוכית, כדאי לשקול את זה, אבל חשוב לדאוג לתהליך של פרידה מסודרת ומכובדת מהכיתה ולהכנת בואו של הילד בצד הקולט". בינשטוק מצאה גם שמערכת החינוך לא תמיד יודעת להתמודד ביעילות עם הדחייה החברתית. בימים אלה היא מפתחת תוכנית חינוכית-טיפולית שתיושם במערכת החינוך, ושנועדה בין השאר לשפר את האקלים הכיתתי. "בכיתה שיש בה ריבוי של מקרי דחייה, יש אקלים חברתי לא תקין וכדאי להתערב בה בדרך חינוכית-טיפולית. ההתערבות חייבת להיות הוליסטית ומערכתית ולהיעשות בשיעורי חברה, בחצר או במסדרון בית הספר". עדנה דשבסקי מסכימה, שנושאים חברתיים שיש בהם אלמנטים מעוררי מצוקה, הם מעניינה של מערכת החינוך. "המסר שלנו הוא שחייבים להתערב. רווחתו הנפשית של התלמיד היא תנאי הכרחי להיותו פנוי ללימודים, וברגע שהוא חווה מצוקה, יכולת התפקוד שלו מוגבלת". לדבריה , יש צורך קודם כל בטיפול מונע. "למחנך יש תפקיד טיפולי מלבד ההוראה. הוא צריך לפתח בכיתה תחושת שייכות, ערבות הדדית ואחריות. אם לא נעשתה עבודה כזאת, או שאירוע חיצוני כלשהו הביא לתהליכים של קוטביות, תת קבוצות וחרמות, צריכה להיות התערבות. בודקים מי הפרט הדחוי ועושים איתו עבודה פרטנית. במקרים קשים דואגים גם לטיפול פסיכולוגי, בהיבטים של דימוי עצמי, התמודדות עם שונות, חיזוק החלקים החזקים והמיומנויות החברתיות. כל הכיתה צריכה לעבוד על יצירת מודעות לבעיה, ולתרגם אותה לפעולות אקטיביות, כדי לשפר את המצב. חשוב מאוד לבנות בכיתה נורמות ששוללות פגיעה. כשנורמות כאלה יהיו ÷ קיימות, לא נראה תופעות של דחייה וחרמות a d i k @ m a a r i v . c o . i l וידוי אישי / הייתי הילדה הכי דחויה בכיתה כשאייל ביקש ממני חברות בכיתה ו', לא האמנתי. הוא היה הילד הכי מקובל בכיתה, ואני הייתי בין הילדות הכי דחויות. כבר אז היה ידוע שלאייל לא מסרבים, ובטח שלא להצעת חברות כה נחשקת. לרגע אחד דמיינתי את עצמי סינדרלה - והסכמתי. החברות נמשכה חמש דקות בדיוק. הוא התחיל לריב עם חן, חבר שלו, ריב שעד היום אני משוכנעת שהיה מבוים, ו"זרק" אותי כי לא התערבתי לטובתו. אחר כך הוא חזר להילה, הילדה הכי יפה בכיתה. המקרה הזה היה השיא במסכת ההצקות של בית הספר היסודי. יום אחד, למשל, החליטו חמש הבנות המקובלות של הכיתה, שרק אתמול עוד העתיקו ממני שיעורים בחשבון, לעשות עליי חרם. שתי ילדות אחרות, שהיו חברות שלי לזמן מה, הפנו לי את הראש כשנכנסתי למחרת לכיתה והפסיקו לדבר איתי. מעט מאוד אירועים קשים אמורים להתוות את חייו של ילד, ואין משפיל יותר מלהסתובב במסדרונות בית הספר בלי חברה אחת לדבר איתה, לצחוק איתה, או להחליף מכתביות. 15 שנה אחרי המקרים הללו, אני עדיין זוכרת את העלבון הגדול, כשברקע מהדהדים הלגלוג והשמחה לאיד של "חבריי" לכיתה. מובן שזה לא הגיע לי. היחס הנורא שקיבלתי נבע מהעובדה הפיזית והבנאלית, שהייתי הילדה השמנה של הכיתה, וככזו, ספגתי את כל הרעל והאלימות הנפשית של הילדים המקובלים, בצורת החרמות, כינויי גנאי והצקות. בתיכון מובן שהמצב השתפר. כשכולם התחלקו לחבורות-חבורות, גם אני מצאתי את שלי, שהיתה אמיתית וכנה יותר, ולא התבססה על סטטוס חברתי או על הג'ינס האחרון שקניתי בליווי'ס. אבל גם אז העדפתי את חברתם של המבוגרים, שידעו להעריך אותי על פי חוכמתי ואופיי, ולא על סמך היכולת שלי להגיע תמיד אחרונה בריצת 100 מטר בשיעורי ההתעמלות. היום, רזה יותר ופגיעה פחות, כשאני פוגשת במקרה את הילדים האלו, מבוגרים ומנוסים יותר, הם מתפעלים. איך הפכה הברווזה השמנה לברבורה. אף אחד מאיתנו לא מזכיר את השקרים, הסודות והסיפורים מאחורי הגב, את האגרוף שחטפתי במפתח הלב, ביום הנדיר ההוא, כשסוף סוף הם הזמינו אותי לאסוף איתם קרשים לל"ג בעומר. הם, שמעולם לא למדו את הלקח, ודאי שכחו. לשמחתי - אני עוד זוכרת.