משחק החיים לעידית טפרסון לא אכפת שתדעו שהיא בת 45 ( " לא מאמינה בלהחביא דברים" ), היא לא רוצה לעשות טלנובלות ( " לא נמשכת אל הז'אנר" ) ולוקחת רק תפקידים שמתאימים לה ( " נשבעתי לעצמי לא להתפשר" ). בשיחה אישית היא מדברת על השירים שהיא כותבת, על הפחדים ועל הכוח הנשי שגילתה בגיל מאוחר דפנה יודוביץ'. צילום: גיא 11/02/04 שיער ארוך וגולש, 185 סנטימטר, מעיל אירופי מהודר ותיק שתואם לנעליים, שתואמות לצעיף. אי אפשר להתבלבל, זו עידית טפרסון. נופפתי לה לשלום וכל מחשבותיי באותו הרגע, הסתכמו בחרטה על כך שלא נעלתי את הנעליים בעלות עקב הפלטפורמה שלי. אולי הן היו מצליחות להקנות גם לי מראה מעט יותר גבעולי וייצוגי. טפרסון בדיוק יצאה מחזרות להצגה "שבוע", בבימויה של דדי ברון, בתיאטרון הבימה. "אני וההצגה חוגגות יום הולדת ביחד. בשבוע הבא ההצגה תהיה בת שנה ואני בת 45, אני ממש מתרגשת", היא מספרת לי ומצווה עליי לכבות את הסיגריה שמזהמת לה את האוויר. - נחמד שאני לא צריכה לחלוב ממך את גילך. "אני לא מסוגלת להבין את הטמטום הזה. דווקא היום, כשאנחנו חיים בעידן שבו הנשים כל כך מטופחות, שהניתוחים והטיפולים לעור ולגוף מציעים את כל האלטרנטיבות לשמירה על מראה צעיר ובריא, לנשים אין מה להתבייש בגיל שלהן, נהפוך הוא. כשאני אומרת שאני בת 45, אנשים מופתעים ואומרים שאני נראית הרבה יותר צעירה, וזו המחמאה האמיתית מבחינתי. אם אני אגיד שאני בת 38, אז אני באמת אהיה בת 38? ". טפרסון מוחה כנגד המנהג המגונה של נשים להסתיר את גילן האמיתי, ומכנה את התופעה הזו ככלא שהנשים יצרו לעצמן כדי למצוא חן בעיני המין הגברי. "תהיי יפה, צעירה ותשתקי. זה דבר פאתטי ששייך לשנות השישים של המאה הקודמת. אני בכלל לא מאמינה בלהחביא דברים ולהסתתר ממי שאתה באמת". - חייו של אדם צריכים להיות כמו ספר פתוח לעיני כולם? "בגדול כן. אני לא מדברת על מחשבות ועיסוקים אינטימיים שבנפשו של אדם, אבל כל מה שהוא חלק מאיתנו, חלק ממה שאנחנו מביאים מעצמנו, אין צורך להתבייש בו או להחביא אותו. ההסתרה היא זו שהופכת את הדברים ליותר קשים ומסובכים". ט פרסון נשואה בשנית לד"ר מייקי שילון, ואימא ליובב (9) ולעלמה (6). לפני מספר חודשים היא התראיינה למוסף "7 ימים " וסיפרה בפירוט את סיפורו של יובב בנה, שסובל ממחלת האוטיזם. "התראיינתי בעקבות יום ההתרמה לאלו"ט (אגודה לאומית לילדים אוטיסטים). בעלי ואני התלבטנו במשך הרבה מאוד זמן אם אנחנו מוכנים לחשוף את הסיפור האישי שלנו בפני הציבור הרחב. אני הייתי בשלה לדבר על זה כבר לפני כמה שנים, אבל לבעלי זה לקח קצת יותר זמן. הייתי חייבת לחכות עד שגם הוא יהיה שלם עם ההחלטה הזו. כשקיבלנו את ההחלטה הסופית לדבר על זה בעיתונות, זה היה בסמוך ליום ההתרמה לאלו"ט. אני מאוד מקווה שהכתבה עזרה להרבה הורים וילדים, כי זו הסיבה היחידה שבשמה הסכמתי להיחשף ולהיפתח", טפרסון מציינת, ומבקשת להדגיש: "אני לא מוכנה, בשום אופן, שהילד שלי ישמש כמנוף לקידום הקריירה שלי. כשהתראיינתי לגבי האוטיזם התמקדתי רק בנושא הזה, והקפדתי לא לספר על עצמי ועל הקריירה שלי. עכשיו אני רוצה לדבר על עצמי, לספר מה אני חושבת ומרגישה כבן אדם, כאישה, כשחקנית, לא כאימא לילד אוטיסט". אבל מטבע הדברים, לא תמיד אפשר לעשות הפרדה מוחלטת בין חלקי החיים. בשעות הפנאי טפרסון מרבה לקחת חלק באירועי התנדבות והתרמה. באופן קבוע היא מתנדבת בעמותת אלו"ט, משתתפת באירועי התרמה לילדים במצוקה ומנחה אירועים בבית החולים "הדסה עין כרם". " תמיד התנדבתי, גם לפני שהייתי אימא לילד בעל מגבלה. בחברה הקפיטליסטית והנהנתנית שבה אנחנו חיים, מאוד אוהבים לחיות כל אחד בטוסיק של עצמו. חשוב שנהיה בני אדם ולא לוויינים אטומים. כל הנושא הזה של נתינה ותרומה לקהילה הוא מאוד חשוב בעיניי, גם אם הוא לא בתוך ארבעת הקירות שבהם אנחנו חיים". - את גם מתנדבת להקריא שירה בטקסים ובערבי שירה. "מבחינתי הקראת שירה זו לא התנדבות, זו שליחות. לדעתי, שירה היא החוויה האולטימטיבית. בניגוד לסיפור, שמורכב ממסה נורא גדולה, שיר הוא חוויה שיש לה התחלה, אמצע וסוף, ובכמה שורות מתקבל קתרזיס מיידי. בבית יש לי אוסף מאוד גדול של ספרי שירה, ואני לא מצליחה להירדם בלי לקרוא לפחות שני שירים. אני בעיקר אוהבת קלאסיקות, כמו אלתרמן, רחל, ביאליק, לאה גולדברג, יונה וולך ותרצה אתר. הכתיבה האירוטית של יונתן רטוש קסומה בעיניי ומבחינתי, גם שלום חנוך הוא משורר נפלא ".- אילו ספרים יש לך עכשיו ליד המיטה? "אוסף השירים של פאבלו נרודה ואוסף המחזות של צ'כוב בתרגומו הנפלא של שלונסקי. נראה לי שבגלל שבשנים האחרונות די ממעיטים להעלות בתיאטרון קלאסיקות, אז אני משלימה את החסר בקריאה". אהבתה של טפרסון למילה הכתובה אינה מסתכמת רק בקריאה יומיומית. לדבריה, מאז שהיא למדה לכתוב, היא כותבת לעצמה שירים קצרים, שבסוף תמיד מוצאים את מקומם במגירה. "יש לי פנקס קטן בתיק, ליד המיטה ובאוטו. תמיד כשיש פקקים אני מוציאה את הפנקס ומשרבטת כמה מילים. לפעמים יוצאים דברים מקסימים ולפעמים פחות, אבל ההנאה מהכתיבה תמיד נמצאת שם. הכתיבה עוזרת לי לברוח לעולמות אחרים. ההתחברות שלי למילה הכתובה מופלאה, והעוצמה של המילים היא בלתי נתפשת מבחינתי". - למה לא בחרת להיות משוררת? "אני לא חושבת שיש לי את הכישרון להיות משוררת. למי שיש את הכישרון לכתוב, אז הוא פשוט פורץ ממנו החוצה, אין לו שליטה על זה. אולי האהבה שלי למילה היא זו שהפכה אותי לשחקנית תיאטרון. בתיאטרון אין את המצלמה שעושה הרבה מהעבודה, יש את השחקנים ואת הקהל. אין אפשרות לערוך ולתקן. על הבמה, למילה המושמעת יש את עיקר התפקיד". ה פעם היחידה שבה טפרסון הסכימה לחשוף לעיני הציבור שיר שכתבה, היא בהצגה "שבוע". טפרסון מגלמת בהצגה את דמותה של תמר, אישה באמצע שנות ה-40 לחייה , סופרת שמחביאה את כתביה מחוסר ביטחון וביטול עצמי. תמר נקרעת בין בעלה, רופא מנתח, אוהב ודואג, לבין אהוב נעוריה, שמגיח ביום בהיר אחד ומספר לה שהוא מעולם לא חדל לאהוב אותה. השיר שכתבה טפרסון הולחן, וההצגה נפתחת על רקע קולו של מוחמד בכרי ששר אותו לתמר, אהבת נעוריו: "אני רוצה/ לגעת לך בים/ את יודעת/ בקרקעית הכי לחה ורכה". - השיר מתפתח לכיוון מאוד אירוטי, גדוש בחושניות ותשוקה. "הרבה מהשירים שאני כותבת דנים באהבה ובמיניות. אני יודעת שזה די בנאלי, אבל כנראה שזו נטיית הלב שלי. אני מאוד מחוברת לנשיות שלי ונהנית להיות אישה". - למה הפרסום הראשון של שיר שכתבת הוא דווקא במחזה בו את משתתפת? "זה באמת לא היה קל בשבילי. כשקראתי את הטקסט של ההצגה בפעם הראשונה, סירבתי לעשות את התפקיד. נורא נבהלתי. בתפקיד הזה אין לי איפה להתחבא, אין לי במה להיאחז. התפאורה מינימלית, ואני מרגישה לגמרי עירומה. הדמות של תמר קרובה אליי באופן אישי. אני יכולה להזדהות איתה, להרגיש אותה. הנושא הזה של לכתוב ולהסתיר במגירה מאוד מוכר לי. תמר היא הדמות הקרובה ביותר לעידית האמיתית מבין כל הדמויות שגילמתי. כשהתגברתי על המחסום של גילום התפקיד, הצלחתי להתגבר גם על הפחד לפרסם שיר שכתבתי". - אומנם גם את באמצע שנות ה-40 לחייך , נשואה לרופא וכותבת למגירה, אבל עיקר האפיון של תמר הוא בהיותה מפונקת, חולמנית ונחבאת את הכלים. די קשה לתאר אותך ככנועה וביישנית. "אני מזדהה עם הפחדים והחרדות של תמר, עם הביטול העצמי, ייסורי הכתיבה ורגשי האשם כאימא. יש משהו בהוויה המפרפרת של תמר שמאוד מתחבר אליי". טפרסון מודה שההרגשה הנפלאה של להיות מחוזרת על ידי שני גברים בו זמנית, בהחלט הופכת את ההצגה לחוויה מענגת ומרגשת, שעזרה לה בהחלטה לגלם בכל זאת את התפקיד. "בגיל שלי קיימת הרגשה שזו בעצם התחנה האחרונה. זה לא חשוב בכלל איך אני נראית ומה אני מקרינה. אני מאוד בשלה ואוהבת את עצמי ואת הגוף שלי. אני נשואה באושר, יש לי ילדים מקסימים ולא הייתי רוצה לחזור יום אחד אחורנית. אבל אין מה לעשות, הריגושים בגיל הזה הם הרבה יותר צפויים ומאופקים. חיזור הוא כמעט לא חלק מהחיים בגילאים האלה. זה אפילו קצת מביך, כי אני כבר לא ממש זוכרת איך מגיבים בסיטואציות כאלו. זה כיף לא נורמלי לחוות חיזור כזה עוצמתי בגילי המופלג". - את חושבת שגם את, כמו תמר, היית עוזבת הכל בשם האהבה? "אני ממש לא בטוחה, מאוד קשה לי לדעת. אני חושבת שחלק מהעניין הוא להחליט לא לדעת איך לעבור את התהליך. אם הכל היה ידוע וקבוע מראש, אז איפה ההפתעות והריגושים? הפריבילגיה הכי גדולה שיש לי במקצוע היא היכולת לטעום ולנגוע בדברים שאני לא נותנת לעצמי לעשות במציאות. אני יכולה להיות מחוזרת ונאהבת, אני יכולה להיות זונה או רוצחת, לפרק הכל ולבנות מחדש, בלי לפחד מהתוצאות העתידיות. אני מאמינה שברגע שנוגעים במשהו, מפסיקים לפחד ממנו. אני נוגעת בהרבה דברים שמפחידים אותי בחיי היומיום בעזרת המשחק. בכל פעם שאני עולה לבמה, אני חיה מחדש את הסיטואציה. אסור שהמשחק ייראה משוחזר ואפוי. ברגע שהמשחק הוא על אוטומט, אז הדברים מובנים מאליהם, אין חיפוש ואין חוויה. זה מה שקורה בכל הטלנובלות". - תסכימי לשחק בטלנובלה? "לשחק בטלנובלה זו פרנסה לגיטימית ומכובדת. אני חושבת שאם כבר מפיקים טלנובלות, אז צריך לתת לשחקנים לגלם את התפקידים, ולא לדוגמנים. אני אישית מאוד לא נמשכת אל הז'אנר הזה, הוא לא מעניין אותי, לא כשחקנית ולא כצופה. סיפור העלילה מלכתחילה לא אמין, ואותי זה נורא משעמם. הטלוויזיה היא מדיום נהדר, שחושף בפני קהל הרבה יותר רחב מזה שמגיע אל התיאטרון, אבל אני לא חושבת שצריך לעשות טלוויזיה בכל מחיר. נשבעתי לעצמי שכל עוד אני אוכל להתפרנס מדברים שאני אוהבת ושגורמים לי הנאה, אני לא אתפשר על תפקידים. רק אם לא תהיה לי ברירה, אני אעשה דברים שאני פחות אוהבת. נכון לעכשיו, אני מגלמת רק תפקידים שטעימים לי בפה". בהצגה "מונולוגים מהווגינה", משחקת טפרסון לצדן של השחקניות גילה אלמגור ואיילת זורר. הן משתפות את הקהל במונולוגים קצרים, שכל עניינם הוא באיבר הרבייה הנשי, בלי צנזורה ובלי מחסומים. - את לא קצת מובכת מהטקסטים הבוטים של ההצגה? "היה לי מאוד קשה להיכנס לזה. לא בגלל שמשתמשים במילים כמו וגינה, אלא בגלל שזה ז' אנר מאוד שונה ממשחק רגיל. אין לי פרטנר לשחק מולו, הקהל הוא הפרטנר שלי, ובגלל זה ההצלחה של ההצגה מאוד תלויה בקהל. בדרך כלל לוקח לקהל כ-20 דקות לשבור את הקרח ולהבין שיש לגיטימציה לצחוק ולהשתחרר. המטרה של'מונולוגים מהווגינה' היא לשבור את הטאבו סביב הנושא הזה, להראות לאנשים, ובעיקר לנשים, שמותר לדבר על האיבר הכי מוצנע, ושהווגינה היא הרבה יותר מסתם איבר פיזי. אפילו בעלי, שהוא גינקולוג במקצועו, אחרי שצפה בהצגה, הצליח לקבל זווית אחרת לגמרי על האיבר הזה. ההצגה הראתה לו נקודת מבט שהוא לא הצליח לראות קודם לכן. ההצגה מדברת על מהות הנשיות, על הכוח שלה ובעיניי, זה נושא מאוד חשוב. אפשר וצריך לדבר עליו". ט פרסון למדה בבית הספר למשחק "בית צבי". בין חבריה לספסל הלימודים נמנו ג' וליאנו מר, יעקב כהן, אודיאה קורן וענת וקסמן. מיד עם סיום הלימודים היא קיבלה הצעות עבודה מ"החאן" ומתיאטרון חיפה, ומאז הספיקה לגלם מגוון דמויות בהצגות שהוצגו על בימות התיאטראות השונים בארץ, כמו "תהילה" ו"דיבוק" של תיאטרון "החאן" בירושלים; "משרתם של שני האדונים" ו"קן הקוקייה" של תיאטרון הבימה; "קומדיה של טעויות", בתיאטרון באר שבע; ו"אבודים ביונקרס" של תיאטרון הקאמרי. בנוסף להשתתפותה בהצגות "שבוע" ו"מונולוגים מהווגינה", משתתפת כרגע טפרסון בהצגת הילדים "אליס בארץ הפלאות", אף היא בהבימה. בחודש הבא היא מתחילה חזרות למחזה "בגדי המלך", חידוש להצגה שעלתה בתיאטרון הבימה בשנות השישים, אז בבימויו של ניסים אלוני, והיום בבימויו של מיקי גורביץ'. - קרה שבמהלך עשרים שנות עבודתך כשחקנית שקלת לעזוב את תחום המשחק? "בזמן שעברתי את המשבר עם הבן שלי רציתי לעזוב את המשחק וללמוד חינוך מיוחד. למזלי הרב, היתה לי פסיכולוגית חכמה, שהסבירה לי שאני לא צריכה להיות המטפלת של הבן שלי, אלא האימא שלו. במחשבה לאחור, אני לא חושבת שאני מתאימה להיות מטפלת. אין לי את הכישורים לטפל באנשים בעלי מגבלות שהם לא חלק ממשפחתי. המשחק הוא בדמי, וקשה לי להאמין שאני אעזוב את התיאטרון". - מה עם המסך הגדול? הקריירה הקולנועית שלך מסתכמת בשני סרטים בלבד, "עונת הדובדבנים" ו"נישואים פיקטיביים". " אני מאוד אוהבת לעשות קולנוע. אני לא יודעת אם העובדה שמיעטתי לשחק בקולנוע היא בגלל שלא הציעו לי, או בגלל שתמיד הצגתי את עצמי כשחקנית תיאטרון. בקיץ הקרוב יעלה לאוויר סרט קולנוע חדש של הבימאי יוסף סידר, "מדורת השבט", שעכשיו מוצג בפסטיבל ברלין. בסרט אני מגלמת את אשתו של אסי דיין. זו היתה חוויה נהדרת, ואני מקווה שיהיו לי עוד הרבה הזדמנויות לשחק בקולנוע". - אם לא היית שחקנית, מה היית? "מנצחת על תזמורת. המעמד מול תזמורת ענקית שמורכבת מהמון כלי נגינה, והיכולת ליצור את ההרמוניה בין כולם, נראית לי קסומה ומרגשת. תנועות הידיים הקטנות והמדויקות הן ממש כמו מופע מחול שלם. מה שבטוח, לא הייתי מסוגלת לעבוד במשרד, מ-9:00 בבוקר עד 18:00 בערב . אני חייבת להיות בתנועה, לזוז, להופיע. זה מה ÷ שנותן לי את האדרנלין בחיים s i g n o n @ m a a r i v . c o . i l