 | | | תרבות המועדונים הישראלית חוזרת לחיים | |
|  | | פתיחתו של האומן 17 בחיפה והתרבותם של שלל מועדונים קטנים בתל אביב נותנים את האות לפריחה המחודשת | |
| | | | |  | זו תקופה טובה לתרבות המועדונים בישראל. למרות שבפועל היא מעולם לא הפסיקה להתקיים, הרי שבשנתיים-שלוש האחרונות, הודות למצב הביטחוני הסוער, היא כמעט והפסיקה לפעום. בעוד שמסיבות המשיכו להתקיים על בסיס קבוע, השיח התרבותי שנלווה לכל סצינה שוקקת חיים נדם כמעט לחלוטין. תחושת ההתרחשות נעלמה; המועדונים קפאו על שמריהם, די.ג'ייז זרים רבים סירבו להגיע ובכך בעצם כיבו את האש שאמורה להבעיר את כל העסק. כעת, עם ההתרגלות לשגרה האיומה, עם יכולות עצימת העיניים שפיתחנו בלית ברירה, ישנה התעוררות מחודשת ותרבות הצעירים המשמעותית ביותר בישראל של העשור הקודם מתחילה לחזור לעצמה. מי שיותר משלוש שנים דחוסות של שרה' לה שרון, גלגל''צ, סאבלימינל והבארבי לא ממש עושות לו את זה - בוודאי התגעגע לאללה.
שלושה מועדונים בולטים חדשים נפתחו בחודשיים האחרונים בתל אביב - הקוסמונאוט, ה צ?פה והווקס - כל אחד מהם מייצג נישה מסוימת וגישה המייחדת אותו, הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה קונספטואלית. שלושתם הם מועדונים קטנים עד בינוניים, המכילים כמה מאות בליינים. את נסיבות הולדתם ניתן לתלות בתופעה כלל עולמית, במסגרתה מפנים את מקומם הסופר-מועדונים הממוסחרים, הממותגים, אלה ששלטו במחצית השנייה של שנות התשעים, שנות הבועה של הענף, לטובת חווייה מועדונית אינטימית יותר, קהילתית. זהו כבר הרבה פחות חזון ''אומת הדאנס'' הגלובלי, שאמור היה לאחד אנשים מעולמות שונים תחת כנפיו של מועדון ענק וסופר סטאר-די.ג' יי, ויותר התארגנות שנותנת פתרון ספציפי לצרכים התרבותיים של כל מגזר וטעם. בישראל, הפלורליזם המועדוני הזה, בו כמה תתי-קהילות פועלים במקביל, הוא עניין חדש (עד היום פעלו בתל אביב, בתקופות שונות, שני מועדוני נישה בולטים: הדינמו דבש, שנסגר לפני מספר חודשים והיה חלוץ מועדוני האלטרנטיבה האלקטרונית; והסופהביט, דאנס-בר-מועדון מצוין שפועל מזה שנה, בישר את הגל הנוכחי ועכשיו עומד בתחרות קשה עם ממשיכיו החדשים). אחרי כמה שנות תרבות מועדונים, נוצרו גם כאן קהילות שונות שרוצות ומסוגלות לקיים מרכז פעילות שיספק את טעמן המסוים.
בקווי מתאר כלליים, הקוסמונאוט, חלל בטון דרום תל אביבי שנראה שלעולם לא ישלים את שיפוציו, הוא מועדון בעל אג'נדה אמנותית שמתמקד בצדדים היותר רוקנרוליים של האלקטרוניקה ובהופעות חיות שנעות בין אלקטרוקלאש למופעי היידיש הקברטיים של תמי בן תור. ה צ?פה הוא מועדון טכנו תת-קרקעי, אף הוא בעל נטייה אמנותית (אך יותר לכיוון של סטודנטים מבצלאל), חיבה למיצגים התיאטרליים וקהל נאמן ושמח. הווקס, היכל מושקע שעוצב על ידי הארכיטקט הטווסי אילן פיבקו ונמצא בבעלותו של חיים פנחס (שבבעלותו גם מועדון הדום, המגה-מועדון התל אביבי האימתני), הוא הגדול מבין השלושה וזה שידו משגת לעצב לעצמו תוכנית אמנותית שתוכל לאגף את סצינת המועדונים מכל צדדיה, כזאת שתמקם אותו לא הרחק מהמועדונים הגדולים, אלא ליד, ועם טוויסט רעיוני מפתיע. הבחירות האמנותיות של הווקס - רק החודש ביקר שם מוריס פולטון ועוד יבקרו חואן אטקינס, דניאל וונג וסווייזק - הן מדויקות מאוד, מתחום האלקטרוניקה היותר איזוטרית, אבל הרקידה להפליא. קובעי התוכנית האמנותית של המועדון יודעים את העבודה ומבינים את המשבצת שמועדון כזה צריך למלא. נותר רק לקוות שבעליו של המועדון יהיה מספיק סבלני כדי לתת לרעיונות הלא תמיד פופולריים לשקוע בקרב הקהל הרחב.
''לא עניין אותנו לעשות דברים במסגרת של מועדון גדול'', מסבירה עלמה גיסיס, אחת מחברות קבוצת ''בנות לילית'', שבמשך שנים קיימו מסיבות מחתרת בלוקיישנים מוזרים ומשתנים, עד שלפני חודשיים פתחו את מועדון הצ?פה, ''מכיוון שזו מערכת גדולה שמחייבת לעשות מסיבות בצורה מסוימת ובמחירים מסוימים. העניין של המחיר הוא גם מאוד חשוב - אני לא צריכה לפוצץ במחירי כניסה ומחירי בר גבוהים. מועדון קטן יותר הוא מקום שנותן גם אופציה כלכלית לאנשים, שבו אפשר ליהנות מבלי להוציא סכומי כסף מטורפים. עוד דבר הוא שבפורמט שלנו יש מקום לדברים יותר ביזאריים, יותר שונים, הופעות, מייצגי אמנות, שאי אפשר ליצור מול קהל של 3000 איש אלא לקהל של 500. אותנו מעניינים הניסיונות, אנחנו מנסים ליצור בית גם לאמנות - אצלנו באמצע מסיבה יכולה לעלות להופיע להקת מטאל או איזשהו פרפורמנס. מועדון גדול לא מאפשר את הניסיונות האלה. במועדון גדול די.ג'יי גדול מספיק בשביל ליצור חוויה שלמה, אצלנו הכל חשוב ביחד''.
את שלושת המועדונים הנ''ל נהוג ללכד תחת התואר הקיבוצי ''אנדרגראונד'', הבא למצב את סדר היום שלהם מנגד לזרם המרכזי של מועדונים מסחריים גדולים דוגמת ה-TLV, הדום והאומן 17 (אם כי גם האומן לדוגמה, המועדון המוביל בישראל, מארח כדרך קבע די.ג'ייז שהם מספיק אנדרגראונדיים בפני עצמם).
| |  | |  |
| |  | |  | איפה ? בחיפוא!
| |  | | | כדי להשלים את ההסלמה בכמות המועדונים, הרי שביום חמישי שעבר נפתח גם הסניף החיפאי של האומן (שגם הוא קטן יותר מהסניף הירושלמי וממרבית מועדוני שנות התשעים), המסמן מהפכה גדולה בחיי הלילה בצפון. ''הרעיון עלה לפני יותר משלוש שנים, לפני האינתיפאדה'', מסביר ראובן לובלין, הבעלים המרכזי והרוח החיה מאחורי האומן (ביחד עם בעליו הנוספים של האומן והשותף החדש, שרוליק איינהורן). '' עשינו כמה מסיבות מוצלחות בצפון וראינו שאין מועדון ברמה של האומן 17 באזור הזה. אבל אז התחילה האינתיפאדה והיה לי את כל הבלגן עם מס הכנסה וזה נדחה. בשנה שעברה, לקראת שיא האינתיפאדה, כשהתחלתי להבין שירושלים זה המוקד הרציני של כל הפיגועים וכבר לא יכולתי לעמוד בזה שיש כל שבוע פיגוע, החלטתי שאני צריך לעזוב. חשבתי שאני לא יכול להתקיים שם. חשבתי שכדאי לפזר את המקומות - אם יש פיגוע פה, אז לפחות מועדון אחר שלנו במקום אחר לא ייפגע. זאת לא היתה מחשבה של התרחבות אלא יותר של הגנה על המשך הפעילות. בינתיים המצב התחיל להירגע והמועדון בירושלים פועל כרגיל, אבל אנחנו גם פותחים את המועדון בחיפה''.
הסניף של האומן בחיפה הוא אבן דרך היסטורית בתולדות התרבות האנכרוניסטית והמעייפת של עיר שלאורך השנים הפנתה עורף לתושביה הצעירים. עד היום, חיפה התאפיינה מצד אחד במועדונים הנושקים מבחינה אידאולוגית ואווירתית לשנות השמונים (גל חדש, אינדי ושות'), ומצד אחר, במועדוני דאנס מבורדקים וממוסחרים, חסרי מחויבות לעיצוב טעם הקהל או עיצוב הקהל עצמו. תרבות המועדונים החיפאית תמיד היתה מקרית, אטומה להשפעות. האומן 17 מסמן מהפך ביחס של העיר הזאת לתרבות הזו וטורף את הקלפים עם השקעה של מעל מיליון דולר, שהופכים אותו לא רק להיכל חיי הלילה של העיר, אלא גם לאחד מהמועדונים המרשימים בארץ.המועדון מחולק לשני אולמות - הגדול, המסוגל לאכלס 1000 איש, עוצב על ידי יעל טבת ורועי רוט, צמד אדריכלים צעיר (לשעבר חברי צוות ''יבחוש'', שעיצב תפאורות לאומן בירושלים), שנראה כמי שמכיר היטב את הדינמיקה שמסיבה צריכה לייצר - האולם העגלגל מצליח להיות גם רחב היקף,אך גם מחבק ויוצר תחושת אינטימיות של הרוקדים.זהו חלל שלא מפזר את האנרגיות המסיבתיות, אלא לוכד אותן. יהיה כיף להתקרחן שם. האולם השני, הקטן יותר, אליו יכולים להיכנס 500-400 איש , עוצב על ידי המעצב גדי צחור והאמנית מיכל הלפמן (גם היא בוגרת ''יבחוש'' ) והוא מעיד על היד החופשית שקיבלו מעצבי המקום - לכל אורכו ציורי קיר רנסנסיים ומתקרתו משתלשלת נברשת מתכת תמנונית מרהיבה. הסאונד של האומן בחיפה הוא כנראה הכי נקי ועשיר שנשמע במועדון בארץ - צפצופים באוזניים במשך ארבעה ימים לא יהיו מנת חלקו של המבקר. זו עשייה בסטנדרטים גבוהים ופרפקציוניזם שלא נראית לעתים קרובות בעשייה הישראלית.
האופציה המדאיגה היא שהבליינים החיפאים, שהתרגלו לבלות כל חייהם במועדונים בעלי אסתטיקה מפוקפקת ומוזיקה מסחרית לא מעודכנת, לא יידעו להעריך נכונה את הפנינה הגדולה שהזדמנה להם. ואכן, בפתיחת המקום מילאו את האולם הגדול כאלף איש הכי לא דלוקים, הכי לא מתנענעים והכי לא קלאברים שראיתי מעודי. קלאברים מהסוג שלא נכח שם, שהופכים כל מסיבה לחגיגה מקפצת, יש כבר בתל אביב, ירושלים, אילת ובאר שבע - בחיפה העניינים תמיד קצת יותר מנומנמים, יותר קונסרבטיבים. בכל מקרה, לייבא את האומן 17 לחיפה הוא מהלך שמשול בעיניי לניסיון האמריקני להביא דמוקרטיה לעיראק: רעיון יפה, אבל לא ברור אם הוא אפקטיבי. וגם אם הוא יצליח בסופו של דבר, אז זה ייקח הרבה זמן.
''יש פער מנטלי'', מודה לובלין, ''אבל אני חושב שיחסית יהיה לנו קל לסגור אותו. זה ייקח לי כמה חודשים להגיע לרמת מוזיקה וביצוע כמו במועדון בירושלים. תראה, כשהתחלנו עם האומן בירושלים, ב-94', ורציתי לנגן האוס במועדון, אנשים פשוט עמדו במשך שלושה חודשים, זה לא עבד. עבר תהליך של משהו כמו שנתיים עד שהאומן נהיה מועדון האוס לכל דבר. בחיפה כבר בפתיחה היתה מוזיקת האוס וכולם רקדו ונהנו. אני לא חושב שהקהל החיפאי בעייתי. ההתרשמות שלי שהקהל מצוין, אפילו תרבותי, אבל מבחינה מוזיקלית הוא בא מתרבות אחרת. הטיפול בו יהיה הדרגתי, הרי טעם זה דבר נרכש. אנחנו נריץ את המועדון ולאט לאט נכין את האנשים למוזיקה שתבוא מאוחר יותר''.
מפריחת המועדונים הקטנים בתל אביב,לובלין מסרב להתפעל: ''כרגע יש ואקום של מועדונים גדולים בתל אביב, ואני מקווה שאני אמלא אותו כשהאומן ייפתח בתל אביב, מתישהו בסוף הקיץ. אני לא מאמין בטכנו סוג ג' במועדון קטן. המועדונים האלה לא נותנים את השירות שסוג המוזיקה הזאת צריכה. אין כזה דבר בתל אביב, גם בכל הנישות. מדובר תמיד באותם שלושה וחצי די.ג'ייז של טכנו שמנגנים אותה מוזיקה בגלל שהם מקבלים 500 שקל ללילה ואין להם כסף לקנות תקליטים חדשים. הם לא יכולים לספק את הקטע התרבותי הזה. זה לא הטופ. אני מאמין שהחוויה המועדונית היא חוויה של אלפים, ולא של מאות''.
''החוויה במועדון קטן שונה לחלוטין'', עונה גיסיס. ''זה משהו יותר כמו בית, יותר חם, עם יותר התחברות למקום. במועדונים גדולים חלק ניכר מהחוויה הוא הגדול, אצלנו יש משהו יותר עדין, אישי, קרוב. הצ?פה, למשל, הוא מקום מאוד חופשי, כך שהחוויה היא חופשית ומפורקת יותר, היא מקנה תחושה של שחרור. אחד מהדברים שאני אוהבת אצלנו זה שאנשים לא מסתכלים איך הם נראים, הם פשוט מרוכזים בהתחברות למקום''.
ברוב המקרים אני מסכים עם לובלין - יש משהו באנרגיה ההמונית, הסוערת, המאסיבית, של מועדון גדול שקשה לקבל במועדון קטן. אלא ששישי שעבר היה מהימים בהם גיסיס נראתה צודקת לחלוטין: במועדון הצ?פה ביקר הדי.ג' יי הצרפתי Feadz, שמול מועדון מלא ומשולהב ניגן בשלל סגנונות ובכל פעם נענה בשאגות שמחה ועידוד אקסטטיות. זה היה ערב מדהים - היה נהדר לראות כמות של אנשים שהתחברה למוזיקה בצורה חופשית, רייבית. במעבר ההדרגתי שעשתה תרבות המועדונים מהיותה תרבות נגד עד הפיכתה לתרבות פנאי, נדיר למצוא ערבים כאלה, בהם כל הקהל מאוגד כגוף אחד באהבה למוזיקה ולקצב, לא לרד בול-וודקה. ואם שני אנשים יכולים להיות צודקים ומאושרים במקביל כאן, אולי ישראל הופכת למקום נעים ונורמלי יותר.
nissan@maariv.co.il | | | | |
|
| | |
