פתוחה להצעות באמצע שנות הארבעים לחייה, חלי גולדנברג מרגישה פתאום רעב. לא לאוכל, תסתכלו איך היא נראית, אלא ליצירה. מבחינתה, זו יכולה להיות תוכנית טלוויזיה, קולקציית בגדים, אתר אינטרנט, או אפילו, מי היה מאמין, תיאטרון. רק תנו לה את ההזדמנות. ההצעות יתקבלו במערכת בברכה, בפקס: 03-5638706 דפנה יודוביץ' צילום:אייל נבו 28/01/04 את יכולה לבוא עכשיו, רק אם תבטיחי שלא תישארי עד מאוחר. ואל תיעלבי, אני נשארת עם הטרינינג ולא שמה מסקרה. את מבטיחה לא להישאר עד מאוחר? ". " אז הבטחתי. היתה לי ברירה? נכנסתי למכונית ודהרתי אל עבר שכונת אפקה שבצפון תל אביב, שם מתגוררת השחקנית חלי גולדנברג. בשביל לא לאבד זמן יקר ושהראיון יהיה קצר וקולע, גוללתי במהירות את הרזומה העשיר של גולדנברג, וציינתי לעצמי כמה נקודות מפנה מרכזיות: גולדנברג היתה אחת הדוגמניות המובילות בארץ בשנות השבעים והשמונים. היא שיחקה בסרטי קולנוע מיתולוגיים כמו "הלהקה", ו "דיזנגוף 99". היא נישאה לאברי גלעד והתגרשה ממנו בפרידה מתוקשרת. בנוסף, היא כתבה שני ספרי ילדים, "חיוכים" ו"הנקודות הצבעוניות של פיתי החיפושית", שנמכרו כמו לחמניות. באותו זמן בערך היא נעלמה מתודעת הציבור, ובשנה האחרונה היא שבה למסך עם תוכנית ראיונות אישית בערוץ 2 "החיים שלנו", סדרת הטלוויזיה "אסתי המכוערת" ובסרט "צעד קטן". השינוי בטייפ קאסט שמגלמת גולדנברג ניכר בכולם. היא כבר לא הביץ' הבלונדינית, בת העשירים המפונקת. עכשיו היא מגלמת דמויות של נשים הרבה יותר מפוכחות, בוגרות ושקולות. בסיום הראיון הבנתי שגם גולדנברג עצמה עברה שינוי משמעותי בכל הנוגע לבחירות והתמודדות עם החיים. את פניי לבית משפחת גולדנברג מקדמות שתי בלונדיניות - לולו הכלבה ודין דין החתולה, וחלי מכוונת אותי אל סלון ביתה, שמעוצב בכפריות חמימה. "הפסקתי לעשן", היא מספרת לי בהתלהבות. "ואת מרוצה? ", אני שואלת. "לא, ממש לא. אני מתה לסיגריה ונלחמת עם עצמי כל יום. אבל אני נהנית מהאתגר. אם היית שואלת אותי לפני שנה אם אני אצליח להפסיק לעשן, הייתי אומרת לך שאת משוגעת". - עניין הבריאות הוא מגמה חדשה שסיגלת לעצמך? גם התוכנית שהנחית "החיים שלנו", דנה , בין היתר, בבריאות. "הלוואי. אני אוכלת אוכל של ילדה בת 8, שוכחת לקחת את הוויטמינים ואני מתה על מתוק. אני משתדלת להתאמן, למרות שאני שונאת את זה שנאה גדולה. אני לא יודעת אם אני חיה חיים יותר בריאים, אבל אני כן חיה חיים יותר שלווים". - במה זה בא לידי ביטוי? "זה לא שהשקט בא, זה חוסר השקט שהלך. המלחמות העצמיות הפסיקו להיות יומיומיות. עדיין יש מלחמות, תמיד יהיו, אבל התדירות היא הרבה פחות תכופה. ההורות מסיתה את הפוקוס ממך לאדם הנמוך הזה שבאחריותך, וכשההתרכזות העצמית פוחתת, מטבע הדברים, גם פוחתים הסכסוכים הפנימיים". " אני מחכה להתקף אסרטיביות" בימים אלה גולדנברג יצירתית יותר מתמיד: היא מציירת על קופסאות עץ וחלוקי נחל; מעצבת בגדים הנמכרים בחנויות אופנה מובילות תחת שם בדוי (אותו היא מסרבת לחשוף) ; היא כותבת פרוזה למגירה, יש לה כבר 8 ספרי ילדים מוכנים ששמורים במחשב האישי שלה ולפי השמועות היא גם כתבה קונספט מיוחד לתוכנית תרבות בהנחייתה, והגישה אותו גם לערוץ הסרטים הישראלי וגם לערוץ השני. - את מוכנה לפרט קצת על התוכנית? "בארץ יש נטייה לניפוח עצמי, שזה פשוט לא יאומן. בכל יום אני פותחת את העיתון וקוראת:'עובד על כתיבת ספר', ' עובד על תוכנית חדשה'. את מי זה מעניין? אז הוא כותב ספר, אז מה? קודם שיגמור לכתוב את הספר ורק אחר כך יתראיין על זה. אני מוכנה לפתוח איתך את כל עיתוני סוף השבוע, ולספור כמה אינפורמציה כזו של'אולי' יש שם. נעשה פולו אפ במשך שנה, ותראי שאולי שני סיפורי הצלחה יצאו מכל הכתבות האלו. אני יכולה להגיד לך שהגשתי קונספט, אבל זה רק מילים. אין לזה עדיין חשיבות". - למה את לא מפרסמת את שמונת ספרי הילדים? "אני מחכה להתקף אסרטיביות. אני הבן אדם הכי לא אסרטיבי שיש. כל פעם שאני עושה משהו שהוא בגדר אסרטיביות, אני צריכה לנוח במשך חודשיים מהמאמץ הנפשי". - מרפקנות ואסרטיביות הם לא כלים הכרחיים לשחקנים? "נכון, ובאמת הפסדתי הרבה בגלל חוסר האסרטיביות שלי. את יודעת שרק לפני שנתיים התחלתי ללכת לאודישנים? לא הייתי מסוגלת ללכת לאודישן, רק בגלל הספק שאני לא אקבל את התפקיד. ידעתי שאני אפרש את הסירוב כדחייה, ולא יכולתי להתמודד עם העלבון". היום גולדנברג מאוד נהנית ללכת לאודישנים. מבחינתה מדובר באומץ גדול. "אני כבר לא מפחדת. שחקן יודע אם הוא יכול לשחק את הדמות כבר מקריאה ראשונה של התסריט. הגוף מרגיש את זה. אני ניגשת רק לאודישנים בהם אני בטוחה שאני יכולה לגלם את הדמות בצורה אולטימטיבית, ובאמת מספר הסירובים שקיבלתי היה מאוד נמוך". - מה השתנה? "היום אני יודעת לבחור מה אני מביאה מחלי לדמות אותה אני מגלמת. אני בוחרת אם היא תהיה רגישה או מחוספסת, שתלטנית או נשלטת. גם ב' הלהקה' וב' דיזנגוף99' עשיתי בחירות, אבל אז הן היו אינטואיטיביות, ולא הייתי מודעת אליהן". - ואיך זה משפיע על החיים שלך? "למדתי לנווט את הדברים בצורה בוגרת ולא להתנהג בצורה אימפולסיבית וילדותית שאחר כך אני אצטער עליה". " נוצר רושם שאני שבורה ופגיעה" גם לגבי חינוך בתה איה, גולדנברג עשתה את בחירתה. איה לומדת בבית הספר האנטרופוסופי "אורים" בכפר הירוק. "בחרתי במסגרת שמאמינה שצריך להאריך את הילדות של האדם. אני לא חושבת שילדים בני 6 או 7 צריכים להתמודד עם טרטורים ומטלות קשות, משום שהם עדיין רכים בשנים. ב' אורים' לא מלמדים את התלמידים לקרוא ולכתוב בכיתה א', מאמינים שם שזה עוד מוקדם מדי מבחינה התפתחותית. מלמדים את הילדים הרבה דברים שמשרתים את לימוד הקריאה והכתיבה, אבל הלימוד הוא לא דידקטי ומשעמם. איה סורגת בשתי מסרגות, שזה נהדר לפיתוח המוטוריקה העדינה. היא גם מתפלשת בבוץ וכל בוקר אומרת תודה לבורא עולם, מי שזה לא יהיה. יש לה מחנכת מדהימה, שמרוויחה משכורת יפה, והכיתה שלה נשארת קבועה במהלך השנים. עכשיו אנחנו עמלים על מציאת 8 תלמידים נוספים, כדי שנוכל לפתוח כיתת חטיבה ראשונה". - בית ספר פרטי הוא לא בועה מנוכרת? "למה, בגלל שאין אינטגרציה? אני לא רוצה שלבת שלי תהיה אינטגרציה עם ילדים אלימים או תוקפניים. אם הבסיס שלה יהיה חזק, היא תוכל להתמודד עם האלימות והתוקפנות שיש בעולם, גם אם היא תיחשף להן רק בגיל 18. לא צריך למהר לזרוק את הילדים לבריכה של החיים האמיתיים. לצערנו, החיים האמיתיים לא הולכים לשום מקום. הם תמיד יהיו שם". אהבתה של גולדנברג לילדים לא מתחילה ונגמרת בבתה איה. את ספר הילדים הראשון שפרסמה, היא אומנם כתבה עוד לפני שהיתה אימא, אבל היא עדיין לא מצליחה בדיוק להסביר את המשיכה שלה לעולמם של הפעוטות. היא יודעת שמאוד קל לה לכתוב להם, שהיא אוהבת לדבר אליהם בדמיונה ושהנאיביות שלהם שובה את לבה. גם בחייה האישיים התקשתה גולדנברג לוותר על ילדותה, והיא בחרה לסיים את ימי הרווקות שלה רק בשנות השלושים המאוחרות לחייה. - התחתנת בגיל יחסית מאוחר. "רק אז רציתי, רק אז הפסקתי לפחד, רק אז הרגשתי באמת", היא מתמהמהת ארוכות. "אני רוצה להגיד לך שהתחתנתי כי נורא אהבתי את אברי, אבל בגלל שמכירים אותי ואותו, אני חושבת אלף פעמים אם להגיד את המשפט הזה". - למה? "אני יודעת שבגלל כל הליווי התקשורתי שתיעד את הפרידה ביני לבין אברי, אנשים יבחנו את המשפט הזה בזכוכית מגדלת. בתקופה שהתמודדתי עם הפרידה ממנו הייתי כל כולי בכאב של פירוק המשפחה שלי. הייתי נטולת פוזה ואגו ובראיונות לעיתונות לא שיחקתי את אשת הברזל. אני חושבת שמשהו בדימוי העצמי החזק שנשאתי כל הזמן, נפגע. נוצר הרושם שהמהות שלי היא של האם החד הורית, השבורה והפגיעה, כזו שמתמסרת בדבקות לשיברון הלב ולאסיפת השברים של חייה. באמת הייתי שבורה, אבל אני חושבת שמי שלא שבור כשהמשפחה שלו מתפרקת, אז מעולם לא הגיע לו שתהיה לו משפחה". " מצטערת שאין לי עוד ילדים" גולדנברג מרגישה שהפגיעה בדימוי העצמי השליכה גם על הדימוי שלה בתעשייה. לדבריה, בשואו ביזנס מעדיפים חוזק וכוח על אנושיות, ואם אפשר שהשחקנית תהיה גם צעירה ונוטפת סקס, הרי זה מבורך. - זו הסיבה שאת מסרבת לחשוף את גילך האמיתי ומסתפקת בתשובה המסתורית "אמצע שנות הארבעים" ? " כן. אני יודעת שזה נשמע דבילי, אבל ככה זה. הסי -כוי ששחקנית תגלם דמות שהיא יותר צעירה מגילה הביולוגי, הוא כמעט אפסי. לא סתם השחקניות'הבוגרות' של הוליווד, ובראשן רוזאנה ארקט, צילמו את הסרט הדוקומנטרי "מחפשים את דברה ווינגר", שדן בדיוק בסוגיה הזו. באופן די צפוי, הסרט עורר את זעמם של הגברים שמכהנים בצמרת תעשיית הקולנוע". - זה מה שגרם לך להשתתף ב"אסתי המכוערת" ? הרי היא לא שייכת בדיוק לז' אנר שנהגת להשתלב בו. "כשקראתי את הטקסט חייכתי הרבה. במיוחד בטקסטים שלי. התחשק לי להיות הרותי המעצבנת הזו. כשקראתי את רשימת השחקנים, רציתי להיות חלק מהמסיבה הזו, שמוזמנים אליה שלמה משיח, אבי כהן, לאורה ריבלין, שהתגלתה כבן אדם קסום ואביטל דיקר. התפקיד לא דרש ממני להיעדר הרבה מהבית, וכל ההפקה הזו היא חידוש מרענן בשבילי". - איך זה שמעולם לא שיחקת בתיאטרון? "לא רציתי. תמיד חשבתי שבתיאטרון קיים הסכם שבעל פה בין השחקנים לקהל -'אנחנו מספרים לכם סיפור בצורה מסוימת'. המשחק בתיאטרון הוא לא לגמרי כמו בחיים, השחקנים עומדים בחלל פנימי קטן ומוגבה ומדברים בקול רם וברור. אני חסידה גדולה של אינטימיות. קלוז אפ, מבחינתי, הוא המשחק האמיתי. לא ממקום של אגו טריפ, לראות את הפרצוף שלי מרוח על כל המסך, אלא מהמקום שרק בקלוז אפ רואים את העיניים, ואי אפשר להסתיר שום דבר". את השינוי שחל לאחרונה בגולדנברג לגבי גישתה לתיאטרון, היא זוקפת לזכות השחקנית לאורה ריבלין. "בשיחות שהיו לי וללאורה בשעות המתות של'אסתי', היא הצליחה להטיל ספק בלבי. היא הסבירה לי שאני טועה לגבי מה שאני חושבת שקורה על הבמה, וסיפרה לי על הקסם הגדול שקיים בערבוב בין ההתרחשות הדמיונית שעל הבמה, להתרחשות המציאותית שבקהל". - יש סיכוי שלקראת יובל החמישים של חייך תעשי הסבה מקצועית לשחקנית תיאטרון? "אני לא פוסלת. בשנים האחרונות התפתח בי צורך הרפתקני שמעולם לא היה בי. אני מוכנה לשמוע הצעות בכל תחום. פתאום בא לי לנסות לעשות דברים חדשים ושונים מאלו שתמיד התמקדתי בהם - לא רק בתחום המשחק. יש לי קונספט מדהים לאתר אינטרנט, אני רוצה עוד ילד, אבל השלמתי עם העובדה שכנראה כבר לא יהיה לי, אני רוצה שמישהו ייתן לי לעצב קולקציית אורח, ואני רוצה תוכנית טלוויזיה חדשה. פיתחתי חמדנות לחיים. לא מבחינת חומרית, מבחינה אישית. אני רוצה סיפוק". - ואיך עכשיו? "לא הייתי אומרת שאני מסופקת, אבל אני שלמה עם הבן אדם שגדלתי להיות. למדתי לקבל ולאהוב אותו". - יש דברים שאת מתחרטת עליהם? "אני לא מצטערת על שום דבר, אבל במבט לאחור אני חושבת, שמבחינה טקטית, הייתי מנהלת את הקריירה שלי אחרת. הייתי הולכת לאודישנים, הייתי עובדת על ההערכה העצמית שלי, הייתי חוסכת כסף. אבל שוב, אולי אם הייתי משנה את הדברים, לא הייתי גדלה להיות מי שאני היום. הדבר היחידי שאני כן מצטערת עליו הוא שאין לי עוד ילדים. זה אוכל אותי מבפנים". - את מצטערת שלא התחלת את פרק ההורות בחייך בשלב יותר מוקדם? "לפני כן לא הייתי מוכנה. לא הסכמתי להוציא את המשקפת התל אביבית שלי ולחפש חתן פוטנציאלי, רק בגלל הציפיות והמוסכמות החברתיות. זה קורה כשזה צריך לקרות, לא לפני כן". - את חושבת שזה יקרה שוב? "בטח שזה יקרה. אני נורא אוהבת להיות נשואה. זה כיף לא נורמלי. אני פריקית של אהבה, וגם בתחום הזה אני פתוחה להצעות". אחרי 3 שעות, אני אוחזת בתיק שלי ומראה סימני עזיבה, הרי הבטחתי לא להישאר עד מאוחר. חלי מסתכלת עלי בפליאה ומטיחה: "טוב תירגעי. מה את לחוצה? אני זאת שצריכה לקום מחר בשבע, לא את". - אבל ביקשת ממני לא להישאר עד מאוחר. "אז ביקשתי. אני תמיד אומרת את זה לעיתונאים. אם הם לא מוצאים חן בעיניי, יש לי דרך מילוט. רוצה עוד קפה?". s i g n o n @ m a a r i v . c o . i l