כשהאוהדים בועטים יציע האוהדים של אלופת ישראל בכדורגל, מכבי תל-אביב, קרוע * מול האוהדים הוותיקים שחברו בשנים האחרונות להנהלה, עומדים שני פלגי אופוזיציה לוחמניים: "השחקן ה-12" ו "האולטראס" * המאבק הקשה שמנהלת האופוזיציה מול הנשיא, לוני הרציקוביץ', בעניין מחירי הכרטיסים והמלך הגולה אבי נמני, משכיח לפעמים את מה שמתרחש על הדשא * אוהדים ושונאים אייל לוי ויניב טוכמן 22/01/04 מאמן מכבי תל-אביב ניר קלינגר עשה ביום ראשון את הדרך לחדר ההלבשה בצעדים מהירים ובפרצוף עגום במיוחד. הוא דחף לפיו מסטיק, והוציא את העצבים בלעיסה מהירה. זה לא היה ההפסד הביתי המביך למכבי פתח-תקווה שהטריד אותו, אלא שאר האירועים שהחלו להצטבר סביבו כמו ענן שחור וסמיך: הקהל שהפנה עורף ולא מפסיק לקלל, שחקניו המבוהלים שלא מצליחים לתפקד תחת לחץ. מועדון שנמצא בשוליים יכול אולי להרשות לעצמו להתנהל ככה - אבל כאן מדובר באלופה. לפני שמתחילים בפרשת השבוע, צריך להקדים ולהסביר מי נגד מי. איצטדיון בלומפילד משמש כמגרשן הביתי של מכבי והפועל תל-אביב ברוטציה. זאת מארחת שבת אחת, וההיא מארחת בשבוע שלאחר מכן. האיצטדיון שוכן בין המוסכים המפויחים של יפו, לא רחוק מהבורקס והביצה של שדרות ירושלים. 13 שערי כניסה, 15,320 מושבי פלסטיק. החלוקה ברורה, ושוב הסבר. שער 1: המכובדים . סושי, רולקס, מחלקה ראשונה וחופשת סקי. שערים 5-4: הבריגדות האדומות של אוהדי הפועל. מיליטנטים, קיצונים, חסרי סבלנות. שער 7: קפה תמר, סניף הפועל. מנהיגים, פילוסופים, מובילי תרבות. שערים 8 ו-13: חטיבות המילואים של המכביסטים. מבצעי פקודות, מאסה ללא רחמים. שערים 11-10: ההארד קור של אוהדי מכבי. בימים טובים הם מנהלי המדיניות, קובעי הקצב, אבל בימים אלה הם שסועים וחלוקים בדעותיהם. שוב הסבר. שלושה פלגים עיקריים נמצאים בשערים האלה, הממוקמים בחלקו הדרומי של האיצטדיון. חוג האוהדים הוותיקים - אלה שהיו שם בשנות השבעים-שמונים, לא זזו בשנות התשעים ונשארו נטועים במקומם גם בשנות האלפיים. פעם נחשבו לאופוזיציה כוחנית כנגד הנהלת הקבוצה, אבל בחודשים האחרונים חברו אליה לקואליציה וניתקו את עצמם מהפלגים האחרים. שלושת המנהיגים העיקריים הם שלומי אברמוב, איתי שלייפר ושלמה אלבלדס, שנושאים בכל תפקידי המפתח ומחזיקים בהוראות ההפעלה של נשק יום הדין. באופוזיציה נמצא "השחקן ה-12". פלג שהוקם לפני שלוש וחצי שנים עם מוטו ברור. לעודד ללא תנאי גם ברגעים הקשים, גם בהפסדים ליריבות וגם כשהקבוצה משחקת על הפנים. לאחרונה חל שינוי דרסטי במוטו לאחר שחברי הפלג ניסו, לטענתם, לשוחח עם ההנהלה לגבי מחירי כרטיסי הכניסה, שיהיו שווים לכל נפש, ונתקלו בקיר בטון. אנשי "השחקן ה-12" החליטו על מחאה מקורית. הם מגיעים למשחקי הבית לבושי שחורים, מתמקמים בפינה ולא מעודדים. לא צעקה, לא קפיצה בזמן הבקעת שערים, אפילו לא חיוך למזכרת. במשחקי חוץ, הם בדיוק ההפך. עם התופים, המחולות והאבוקה הנכונה. המטרה - להראות להנהלה מה כוחם האמיתי. המנהיג המוכר-איציק קוסמן. הפעיל המרכזי - אורי משיח. הפלג השלישי, "האולטראס", נחשב לשיעי של שער 11. מדובר ב-100 איש שמאמינים אמונה שלמה בקפטן לשעבר אבי נמני, ומאז שגורש בבושת פנים לבית"ר ירושלים, הם מגיעים בשחור ויושבים בכניסה לעיר עם אפר על הראש. הם לא בוחלים בקללות, כשרוב החצים מופנים לברוך דגו, שלטענתם הוכתר כיורש של נמני טרם זמנו, ולשוער לירן שטראובר, שלא דפק להם חשבון גם בזמן הצלחות. מנהיג ומחנך - טל ברמן, בן 26, בעל תואר במנהל עסקים. חיית טרף - חי פאקס. חיים בסרט לא מזמן, עשו "האולטראס" ו"השחקן ה-12" יד אחת ואיחדו כוחות במלחמת הקודש. מדובר אמנם ב-300 איש , מיעוט, אבל ביום ראשון, כשהמנהיגות עשתה דווקא, ליוותה שירה המונית את המאמן: "קלינגר לא רואה, קלינגר לא רואה". קלינגר , המאמן, הוא סמל במכבי. שחקן שעל סוליית הנעל שלו חרוטים גביעים ואליפויות. הוא נידב ליטרים של דם וים צלקות בשביל המועדון. הוא סובל ממום מולד של עין עצלה. תמיד היא נראית חצי עצומה. הפגם הפך לחצי לעג של אוהדים יריבים, אבל קלינגר לא חלם שאוהדי קבוצתו שלו, אותה הוליך בעונה שעברה לאליפות, ישירו את השיר. "זה מעליב, אבל הכוונה שהוא לא רואה את המשחק. לא שם לב למה שמתפתח על הדשא", מנסה משיח, פעיל ב-" שחקן ה-12", לרכך את המכה ולספק הסברים. משיח, טיפוס עגלגל וחייכן, הוא שילוב של סוכן מכירות ומטיף דת. הוא יכול לדבר שעות על אידיאולוגיה וערכים, וכמו השפן של אנרג'ייזר - לעולם לא מתעייף. "אנחנו חבר'ה אידיאליסטים שרואים את טובת המחר וטובת ילדינו", הוא אומר, ובטוח בכל מילה. "אנחנו רוצים שמכבי תל-אביב תהיה מועדון פתוח לכל ה'עמך'. הקבוצה מנוכרת, ההנהלה חיה בסרט. אנחנו ארגון שהאידאלים שלו הם לחנך להיות מנהיגים, לשנות את החברה. יצאו מכאן חברי כנסת, מנכ"לים בחברות הכי גדולות. זה מה שמניע אותנו". משיח מתקשר שוב מאוחר ומספר שיושב ראש הארגון המובחר, איציק קוסמן, מוכן לדבר. יש שלוש דקות מלאות, כדאי לעשות את זה עכשיו. קוסמן נשמע חשדן בשיחה המקדימה. "כמה זמן אתם משקיעים בכתבה הזו? ", הוא שואל ממקום מחבואו בהרי האלפים התל-אביביים. "היא תהיה מעמיקה? אני רק רוצה שתספרו לאנשים את האמת". קוסמן אינטליגנט. שילוב של הדאלאי לאמה ומאו טסה טונג. מצד אחד הוא בעד שלום כולל ואהבה חופשית, ומצד שני הוא מאמין שכרטיס כניסה במחיר נוח הוא עניין ששווה לצאת בשבילו למלחמת חורמה. אויבו העיקרי היה ונשאר הנשיא הכל יכול, לוני הרציקוביץ', שכבר שמונה שנים נמצא אצלו על הכוונת. הרציקוביץ' הוא קפיטליסט, שמנסה למזער את הפסדיו הגדולים בקבוצה. הוא השקיע עד היום עשרות מיליוני שקלים בשחקני רכש ומשכורות שמנות והעונה הוא ניסה לסגור את הברז שמחסל את חסכונותיו. הכנסות מכרטיסים מופיעות אצלו בראש הרשימה. לוני דיבר עם האוהדים עשרות פעמים, וזה תמיד נגמר בפיצוץ. הרציקוביץ' נתפס בעיני הפלגים האופוזיציוניים כאדם מתנשא ונטול רחמים, ואילו הוא רואה אותם כחיות בג'ינס. "כשאתם מפרקים את האנטי שלהם אתם לא מבינים מהו", אמר הרציקוביץ' השבוע. "על מה חברתי? על מה נעליים? מה הם מקשקשים במוח? תראו מה קורה באתרי האינטרנט של האוהדים. כל היום השמצות, קללות. אלה אתרי הסתה נטו. הם יכולים להגיד'הקבוצה לא יודעת לשחק'. זה לגיטימי, הרי כל אחד מאיתנו הוא מאמן, אבל מכאן ועד מחאה חברתית המרחק הוא רב. מה, הם נציגי העוני בישראל? יש שם כנופיות שלמות שעומדות ורוצות שנפסיד. מדובר בחוליגנים שצריך לזרוק אחת ולתמיד ממגרשי הכדורגל". המושך בחוטים הרציקוביץ' מתכוון גם לברמן, ממנהיגי "האולטראס". ברמן מדגיש שהוא אקדמאי, שלא נטעה חלילה ונשייך אותו לחבורת אוכלי אדם שמנסה לתת ביסים. "אני מוכן להקריב את ההצלחה של הקבוצה למען עתיד טוב יותר", הוא אומר ללא תנאי. "אני רוצה להוכיח חד-משמעית להרציקוביץ' שאין קבוצה ללא אוהדים, אבל מה שמעניין אותו זה רק כסף, כסף, כסף. אלה דברים שלא מקובלים עלינו. אנחנו מתגעגעים למכבי תל-אביב של פעם, שהיתה נשמה". הבעלים , שמאס לחלוטין בדו-שיח, החליט למנות בקיץ האחרון את אלי דריקס כסגנו וכאיש הקשר עם קהילת השובתים עלי אדמות. דריקס הוא שחקן עבר מפואר, יליד פרדס-כץ, מדבר תמיד בגובה העיניים. זה התחיל בפגישות במועדון בקריית-שלום ועבר לישיבות עבודה בביתו של סגן הנשיא בהוד-השרון. דריקס הסכים להוריד מחירי מנויים, להכניס נשים חינם. זה לא הספיק להם, הם ביקשו יותר. "הם רוצים לנהל אותי ואני לא אתן להם. עם האנשים שישבו איתי בחדר הזה, אני לא אשב בחיים", אומר דריקס, תוך שהוא מכה באגרופו על השולחן להמחשת גודל הקרע. "הם לא אוהדי מכבי תל-אביב. אלה האנשים הכי צבועים שהיכרתי בחיי ואחרי זה הם מתהדרים בכל מיני מקומות'אני אקדמאי'. יופי , תקבלו מדליה. אלה כמה עשרות שמושכים אחריהם כמה עשרות ויש מאחוריהם אנשים שמושכים בחוטים". דריקס לא אומר את זה בפה מלא, אבל הוא מתכוון לקפטן הגולה, אבי נמני. "האולטראס" מתכננים לערוך בעוד שבועיים צעדת מחאה מתל-אביב לאיצטדיון טדי בבירה ולהגיע ישר למפגש בין מכבי לבית"ר, הקבוצה שבה משחק היום האקס המיתולוגי. נמני הגיע השבוע לבלומפילד למשחק נגד פתח-תקווה. הוא תפס מקום ביציע הכבוד, שריר לא זז בפניו כשקבוצתו לשעבר הושפלה. שניות לפני השריקה לסיום הוא חמק החוצה ולמחרת היה אורח במסיבה פרטית שערכו חברי "השחקן ה-12". נמני הגיע לתת כבוד. הם לא צריכים יותר, בשבילם מדובר במנהיג הרוחני. מילה שלו, והם על הטנקים בדרך לביירות. קלינגר יודע הכל, ומכיר את ההשפעה שיש לנמני על הקהל. הוא חשב שאם ירחיק את השחקן מהקבוצה, הוא יפנה את הדרך לשחקנים אחרים ויסיר צל גדול שריחף מעליהם. עד עכשיו זה לא עובד. למרות אופוריה שהיתה אחרי שני ניצחונות חוץ קשים בנתניה ובאשדוד, קלינגר חש ביום ראשון שהקהל הולך לעשות לו אמבוש ועוד בבלומפילד. נהמות גזעניות כמו לפני כל משחק בית, הקבוצה יצאה למלון קרלטון שליד כיכר אתרים. ארוחה, מנוחה, אסיפה ויציאה לאיצטדיון. כבר בחימום קלינגר הריח את האווירה השלילית ביציעים. בחדר ההלבשה הוא אמר לחניכיו: "תתנתקו מהקהל, לא יהיה לכם קל היום". מכבי תל-אביב הצליחה עד היום במשחקי חוץ יותר מאשר במשחקי בית, עניין די נדיר לקבוצה בעלת מאסה גדולה של אוהדים, שמסוגלת להטיס אותה לעוד אליפות. אבל כשהקהל לא דוחף - זו התוצאה הישירה. "שיחליטו אם הם אוהדים או לא", קלינגר אומר בכאב. "הם עושים נזק וכל איש מקצוע בר דעת יגיד לכם שיש לזה השפעה. זה הרי מצחיק שמהדקה הראשונה מתחילות הקללות בלי קשר לתוצאה או היכולת, וזה אחרי שהשחקנים האלה הביאו כבר אליפות". מדובר בקללות נקודתיות, שירי שטנה. הכי משפילות הן הנהמות הגזעניות כלפי דגו, שחקן העונה. דגו, עולה מאתיופיה, מנסה לחזור בחודשים האחרונים מפציעה קשה. חזרה היא תמיד עניין פסיכולוגי וכשהסביבה לא תומכת הבן אדם פשוט לא מצליח לשחזר את יכולתו המצוינת. אפילו פעולות פשוטות הוא לא מצליח לעשות. מסירה קצרה מגיעה לכתובת לא נכונה, בעיטות יוצאות החוצה. דגו לא לבד. הנפגעים הגדולים הם השחקנים הצעירים שממילא נמצאים בשלב צבירת הביטחון. במחצית של המשחק האחרון, קלינגר הרעיד את חדר ההלבשה בצעקות: "מה אתם מפחדים, האוהדים לא ירביצו לכם". זה לא עזר. הקבוצה הקטנה מפתח-תקוה העבירה למכבי תל-אביב סדרת חינוך, והפתרון לא נראה באופק. "לא שיחקנו טוב, אבל זה בדיוק הזמן שהקהל צריך לבוא ולתמוך. תהיו איתנו, לא נגדנו", מבקש ברונו הייס, שחקן הרכש מברזיל. "יש שחקנים ותיקים שהקהל לא מפריע להם, אבל הצעירים מפחדים לגעת כדור. זה יוצר המון לחץ". קוסמן , מנהיג "השחקן ה-12", מוסר שארגונו לא לוקח אחריות על תקרית דגו. "יש אחד, שהוא פעיל מאוד מרכזי אצלנו, שצעק נגד דגו והיות ולא יכולתי להעיף אותו בשלב הזה, הבהרתי שאם עוד פעם הוא יצעק נגד השחקן, הוא לא יהיה חבר בארגון". דגו כבר קיבל מאוהדים התנצלויות, אבל הוא שוקל לעזוב בסוף העונה. מכבי תל-אביב היא אמנם מועדון גדול, אבל אין לו מה לחפש שם אם זה היחס ביציע. העדיפות שלו היא קבוצה מאירופה. "אני לא אתן למטומטמים האלה לנצח אותי, לשבור אותי", אמר השבוע, כאשר נפוצו השמועות שהוא עומד לעזוב מיד. הפרצוף העצוב שלו הסגיר את מצבו הנפשי הקשה. החלום הרטוב קלינגר קרא לשחקן לשיחה בכדי להחזיר אותו למסלול, אבל כדורגל הוא מקצוע אכזרי. אם דגו לא יתאפס מהר הוא ירד לספסל ולא ישחק. "צריך לגדל עור של פיל", מסביר השוער לירן שטראובר, שמתעלם ממקלליו. "אין ברירה אחרת. זה או שמתרסקים, או שמשאירים את הראש מעל המים". משיח , מארגון "השחקן ה-12", נותן את תגובת הקומץ. "הנהמות משפילות, אבל דגו נגרר לסיטואציה שהוא לא צריך להיות בה. הוא לא היורש של אבי נמני וההנהלה ניסתה להפוך אותו לכזה. הוא צנוע, הוא לא בנוי למעמד. מבחינת אישיות הוא לא יכול לסחוב את הקבוצה". היציע קרוע. הוותיקים, שפעם היו מנהיגי המרד בהנהלה, מנסים כעת לשנות את האווירה. הם מספרים על תהליך של התפכחות, ועל זה שבסופו של דבר הקבוצה מעל הכל. "הילדים האלה לא מבינים שזו שטיפת מוח", מקונן אברמוב, מנהיג חוג האוהדים. "מוכרים להם סיפורים ומעשיות והם נגררים. אני הייתי בצד שלהם ואני יודע שזו הדרך הלא נכונה. הרי לא ייתכן שהאוהדים שונאים את הקבוצה והקבוצה שונאת את האוהדים. כמה שאני מסביר, זה לא עוזר". הקיצונים מתכוונים להגביר את המחאה. בחלומם הרטוב הרציקוביץ' מופיע עם מזוודה ונעלם מהשטח מבלי להשאיר עקבות. בפנטזיה שלהם הם רואים טיפוסים - כמו יובל גפני, היושב ראש של בני-יהודה, או דני לאופר, ששלט במכבי תל-אביב בתחילת שנות התשעים - חוזרים להנהגה. מדובר בשניים שהיתרון הגדול שלהם הוא התערבות בהמון, ופה שמפיק הצהרות, לא תמיד עם כיסוי. העיקר אש ועשן. שניהם, אגב, מתנגדים להרציקוביץ'. יש רק בעיה אחת. הרציקוביץ' הוא הפרד הכי גדול שהיכרתם. אם הוא נכנס למלחמה, היריב יכול לבצע חרקירי ולהזמין חלקת קבר - שום דבר לא יעזור. "אני לעולם לא אתן להם את המתנה הזו", חזר הרציקוביץ' והודיע בעקבות גל הטרור החדש. כדורגל אמור להיות סוג של בילוי. באים בשבת עם הילדים, קונים גרעינים מהבסטה שבחוץ ומדברים על המשחק עד המחזור הבא. אבל כאן מדובר במלחמת התשה, וכל מה שנעשה על הדשא הופך להיות עניין שולי בלבד. מה היא הקריירה של דגו או זכייה בעוד אליפות, לעומת מחאה אחת טובה. s h a b a t @ m a a r i v . c o . i l