נתב''ג: חגיגה בשמיים עשרות אנשים מתגנבים לגדרות נתב''ג כדי לצפות בג'מבואים שנוחתים להם מעל הראש קרן צור, זמן ת''א 22/01/04 בדרך כלל אני מאוד אוהבת את הנסיעה לנתב''ג. יש משהו מאוד מרגש בידיעה שבקרוב תהיה רחוק, ואווירת הטרום דיוטי פרי בכלל מחממת את הלב. אבל הפעם זה אחרת. אני לא נוסעת ואף אחד לא חוזר. אני מחפשת את דרכי לחלקים החשוכים של שדה התעופה, רק בשביל לפגוש מטוס שנוחת ממש עוד רגע על הפרצוף שלי. לא, אני לא אוהבת באנג'י וגם לא צניחה חופשית. אני גם מתעבת כל מה שקשור לאופנועים, או לסכנה ברורה ומוחשית. אבל כששמעתי על מתחם האדרנלין שצמח למרגלות אור-יהודה, נדלק לי אור אדום. אנשים סביבי דיברו עליו בחום, וגם ווין וגארת', הלא הם גיבורי הסרט ''עולמו של ווין'', קיבלו את הקיק ממטוס שרפרף להם על הבטן. מסתבר שהטרנד חי ומרעיש עשר דקות מאור-יהודה, גם באיחור אופנתי של עשור. בצומת הראשית בכניסה לעיר (מול תחנת הדלק ומסעדת סעיד) הפנייה שמאלה מפגישה אותך עם שלט עצור, ובדיוק בכביש הזה צריך להיכנס. אין אבטחה במקום, והדרך מובילה אותך קרוב למנחת המטוסים כשפנסים מרצדים מכל עבר. כשאני נפרדת מהמכונית בכוונה לעלות על דרך העפר שמובילה עמוק יותר ללב הסכנה, אני קודם כל מועדת בשלולית. שלולית עמוקה ובוצית שמרטיבה ליאת כל הרגליים ומבטיחה שעם הקור ששורר כאן ההנאה תהיה בלתי נשכחת. במקום אני פוגשת את זיוה הרמתי, ,24 סטודנטית לפסיכולוגיה, אבי רדליך, ,23 סטודנט להנדסת תעשייה וניהול, והאחיות לבית ברק, שהגיעו עד כאן בשביל לזכות במנת אדרנלין. כשאני רוטנת קלות על האדמה המחורבנת ועל תנאי השטח הקשים מנשוא, כולם מהסים אותי באחד: לא נורא, תכף יגיע מטוס. אל תבכי, בסוף ישתלם. אין כמו ג'מבו החבר'ה כאן מעודכנים במועדי הנחיתה של המטוסים, ואחת הברקיות מעדכנת אותי שנוחת כאן מטוס בעוד רבע שעה. 15 דקות שלמות. ובינתיים את מנת האדרנלין הראשונה במקום אנחנו מקבלים בצורת פנסי רכב שמכוונים ישר אלינו, ונועם הצלם מקפל את המצלמה בשניות. מהר מאוד אנחנו מגלים שלא מדובר בכוחות אבטחה (מה יש להם לעשות כאן? אפשר לחשוב שמהעמדה שלנו אפשר לפגוע עם 9 מ''מ בקוק פיט), אלא סתם בעוד זוג שהגיע לראות. הילה אבקסיס, ,25 ויובל חן, ,28 שניהם סטודנטים במכללת אריאל שמכירים שנים את המקום ורוחשים לו רגשות מיוחדים. הם לא נראים מוטרדים כשאני מתפרצת למושב האחורי במכונית בשביל לשאול שאלות, ועונים בסבלנות ראויה לציון בעבור זוג שמחפש פרטיות. חן: ''זה מצחיק שאת שואלת. המקום הזה מאוד רגיש ומיוחד עבורי. אני בא לכאן כשטוב לי וכשרע לי, כשאני שמח וכשאני עצוב. אני מגיע לכאן עם אנשים, אבל הרבה פעמים גם לבד, יושב, חושב עם עצמי וגם כותב מכתבים למי שצריך. גדלתי באור-יהודה, אז אני רגיל לראות מטוסים שנוחתים מהבית, אבל זה לא אותו הדבר. מטוס שעובר ממש מעליך זה ממש כמו מפלצת שנוחתת, האדרנלין שלך עולה, ואתה משחרר צעקה''. אבקסיס: ''כן, איזו צעקה הבאנו אז, חבל על הזמן. היה מדהים''. - מתי גילית את המקום? אבקסיס: ''יובל לקח אותי לפה בפעם הראשונה לפני חצי שנה ומאוד התלהבתי. זה מראה מטרף עם אפקט ויזואלי מרשים, ובשנייה שהמטוס עובר מעלייך זו התרגשות שקשה לתאר''. חן: ''באור-יהודה כולם יודעים את זה. אני מכיר את המקום מילדות, ויש הרבה אנשים שמגיעים לכאן. יש כאלה שעושים פה מסיבות, מארגנים מוזיקה ויושבים עם בירות ונרגילות ומחכים למטוסים, עד שהביטחון יגיע''. - ואז? חן: ''משחררים את כולם הביתה, אף פעם לא עשו לנו כלום. היה ערב אחד שהייתה פה התרעה לפיגוע, ופתאום קפצה משטרה מכל הכיוונים. הבאנו איתנו דיג'רידו, שזה כלי נשיפה ארוך וצר, והם כנראה חשבו שזה כלי נשק. בסופו של דבר הלכנו הביתה נטולי תיק, והנה בא מטוס''. - אני לא רואה כלום. חן: ''בינתיים רואים רק נקודה קטנה של אור. ככל שהמטוס מתקרב היא גדלה''. - מה צפוי לנו? חן: ''סביר להניח שזה מטוס לא קטן, אני לא רואה שהנקודה מתקדמת לעברנו במהירות. עם הזמן אתה לומד להעריך מה גודלו של המטוס שמגיע''. אבקסיס: ''למטוס הזה, זה יש מצב שיש לו גודל''. ''יש מטוס'', צורחים לנו מבחוץ לעזוב את המכונית לטובת הרגע הגדול, וכמה שניות אחר כך כבר אי אפשר לשמוע כלום. רעש מנועים מחריש אוזניים מנמיך גובה לקראתנו ורעד חשמלי מרטיט את הגוף כשהוא חולף ומקפיץ תגובה מיידית - להתכופף. רדליך: ''בפעם הראשונה שראיתי מטוס נוחת, זה קרה גם לי. התגובה האינסטינקטיבית שיש לאנשים היא להתכופף. המטוס עובר ממש מעליך ואתה מרגיש משב רוח חזק, אבל המטוס הזה לא עשה הרבה''. חן: ''טוב, זה מטוס קטן, אי אפשר להשוות את זה לג'מבו, ג'מבו זה בערך פי 20 מבחינת החוויה''. ברק: ''זה סתם מטוס נוסעים של רויאל ג'ורדן''. רדליך: ''אי אפשר לצפות להרבה ממטוס ערבי''. - זה לא מפחיד להתעסק עם המראות ונחיתות של מטוסים אחרי אירועי ה-11 בספטמבר? חן: ''לא חשבתי על זה. בעיקרון אין כאן שום דבר מפחיד, כי גם אם את רואה שהמטוס נוחת יותר מדי קרוב אלייך, את תמיד יכולה לברוח הצדה. גם מבחינה הגיונית לא יכול לקרות כלום, כי יש למטוס עוד 200 מטר עד לנחיתה''. - אתה מכיר כאלה שמנצלים את חשכת הלילה והסכנה באוויר לפעילות אינטימית? חן: ''כן, אני. יצא לי להיות עם בחורות ולהתבודד איתן כאן''. - ולמה לא בבית? חן: ''ברור שיש בית, אבל אנשים באים לפה להתבודד בכיף ולשנות אווירה, אנחנו ברחנו מאריאל לנשום קצת אוויר''. מה, נלך לחוף הים? הזוג מאריאל ממשיך לדרכו, ובמקומם אנחנו מקבלים הפתעה משמים. שני הרקולסים לא צפויים (אין לדעת מתי מטוס צבאי ינחת) יורדים ממש נמוך אלינו ולא פוגעים באף אחד. ממש כל הכבוד לצה''ל. ברק: ''אם ג'מבו היה יורד כל כך נמוך כמו מטוס צבאי, זה היה מטורף. מטוסי ג'מבו יש יותר בקיץ, ובקיץ בכלל יש פה יותר נחיתות ויותר אנשים''. הרמתי: ''גם לא קר. אפשר לבוא לפה עם שמיכות, יין, סיגריות ולבלות כאן כמה שעות בכיף. יש פה תמיד חבר'ה שיושבים על המכוניות, וגם הרבה זוגות שנשארים ברכב. אני אף פעם לא מגיעה לכאן לבד, תמיד עם חברים, ואנחנו עושים פיקניק כזה. יש לפעמים שעות יבשות שרק יושבים ומחכים למטוסים, אז לפחות שיהיה איפה לשבת ומה לשתות''. - אתם מתכננים מפגשים כאלה מראש? הרמתי: ''בדרך כלל זה לא מתוכנן, זה סוג של בילוי. מתקשרים אלי ושואלים אותי: 'בא לך לבוא למטוסים?', ואם מתאים לי אני מצטרפת. מה שכן, צריך לבדוק באינטרנט אם זה ערב ששווה להגיע, כי אם יש נחיתה פעם בשעתיים זה לא שווה''. - באילו ימים יש עומס נחיתות ושווה להגיע? ברק: ''יש הרבה נחיתות אחרי הצהריים ובשעות הערב המוקדמות, אבל כל הכיף זה לבוא בלילה, זה חלק מהעניין''. - איך גיליתן את המקום הזה? הרמתי: ''זה התחיל ממני. אני שמעתי על זה מחברים ששירתו איתי יחד בצבא, והם הביאו אותי בפעם הראשונה. הם אמרו לי: 'בואי תכירי מקום נחמד', ומאז אני הולכת לשם כל פעם שבא לי לעשות משהו רגוע ושקט. יש פה אווירה מאוד מיוחדת, וגם לא הרבה אנשים מכירים את המקום ויודעים איך להגיע למנחת''. - מגיעים לכאן הרבה זוגות? הרמתי: ''זה פשוט מאוד. אדרנלין מאוד מוסיף לריגוש רומנטי, וזה גם הרבה יותר מקורי. לאן הוא ייקח אותה, לחוף הים?''. - בכל זאת, קצת מלחיץ פה. כל גדרות התיל, והשלטים ''מתח חשמלי גבוה'' ו''מתקן עזר לנחיתת מטוסים - המחבל ייענש''. רדליך: ''חלפה בי המחשבה שיישפך עלינו דלק, כי מטוס לפני נחיתה שופך דלק לפעמים, אבל הסכנה היחידה שיש כאן זה למטוס, לא לנו. המטוס נוחת כל כך קרוב שאפילו לא צריך טילים, עם רובה פשוט אתה יכול לפגוע במטוס ולהפיל אותו. אף אחד לא מתצפת, אלא אם כן יש כאן מצלמות, ואנחנו לא יודעים''. הרמתי: ''איזה מצלמות? אף פעם לא עשו לנו כלום''. - אין פה אבטחה? הרמתי: ''לא. ראיתי שעברה על הכביש ניידת משטרה, וכאילו כלום''. - איך אתם מסבירים את זה? ברק: ''שאננות. המשטרה משלימה עם זה שאנשים מגיעים לכאן, וכנראה שהם לא חושבים שזה מסוכן. אם הם עוברים לידינו במכונית, הם עוצרים לראות שאנחנו לא גברים עם שפם וממשיכים הלאה''. רדליך: ''עד שלא יקרה איזה מקרה הם לא יעשו כלום. ראית כמה קרוב אלינו ההרקולס נחת, לא הגיוני שזה לא מסוכן''. יותר עדיף משינקין מ''עולמו של ווין'' זכורות שתי סצנות שהפגישו את הגיבורים עם מטוס. בראשונה המטוס תופס אותם שוכבים על מכסה המנוע של האוטו, תוך כדי ליבון סוגיות רומנטיות. כשהוא חולף להם מעל הפופיק, הם מגיבים בצריחות היסטריות להעצמת האפקט. הפגישה השנייה מחוץ לנמל תעופה מתרחשת לאחר שווין התכסח עם גארת', והצעקות שעפות בין השניים נבלעות ברעש המנועים האווירי. על אף שהסרט מוכר כקאלט, באור-יהודה מכירים את המנחת עוד לפני העיבוד הקולנועי. ואגב עיבוד קולנועי, ציר אור-יהודה-נתב''ג נחגג בימים אלה על המסכים בסרט ''מתנה משמים''. בסרטו של דובר קוסאשווילי, אור-יהודאי בעצמו, נרקמת תוכנית שוד שמתכננת משפחה מהעיר שבניה עובדים כסבלים בנמל. המתדלק בתחנת הדלק בכניסה הראשית לאור-יהודה כבר ל מתרגש מרעש מטוסים, אבל נמצא גם מי שצורך אדרנלין מטוסים על בסיס קבוע. סלע שירי, ,18 מגיע לתחנה לתדלק טוסטוס קטן וקופץ למנחת כל פעם שיש לו זמן, או ''כשמשעמם עם חברים''. שירי: ''אני גר באור-יהודה, ואני מכיר את המקום הזה מאז שאני ילד קטן. היינו נוסעים לשם בשבתות עם אופניים, מגיעים עד לגדר ומחכים למטוסים''. - לא מסוכן לילדיםלהסתובב בין גדרות תיל? שירי: ''לא חושב. קרה רק פעם אחת שהייתה תקלה של מטוס בנחיתה, ואני זוכר שהודיעו על זה בחדשות. המטוס לא הצליח לפתוח גלגלים לפני הנחיתה וריחף כמה דקות באוויר, ואני זוכר שישר רצנו לראות מה קורה. היה שם מלא משטרה ואמבולנסים, אבל בסופו של דבר המטוס הצליח לשחרר את הגלגלים ולנחות בשלום''. - ומה מושך אנשים לנחיתות מטוסים? שירי: ''לראות את המטוסים מקרוב, לראות את הגלגלים נפתחים ואת האורות שמסנוורים אותך. יש בזה ריגוש, וכשמטוס רציני עובר מעליך אתה צועק ומרגיש הקלה. אתה מרגיש את החום נפלט מהמנוע של המטוס, וכל האדרנלין בגוף שלך עולה. אני ממליץ על זה בחום, באור-יהודה כולם יודעים על זה, אין מי שגדל כאן ולא מכיר''. אין מקום טוב יותר לבחון את ההנחה של שירי מאשר מסעדת סעיד באור-יהודה, אבן דרך ונקודת מוצא לכל המבקרים בעיר. מתברר שסעיד היא כבר לא מסעדת שיפודים אחת אלא רשת (סעיד תחנת דלק, סעיד המסעדה הקטנה, סעיד 2000 וסעיד ,2005 אולם אירועים), והעובדים בסעיד 2000 שמחים לענות על כל שאלה, תוך שהם מעשנים בדלפק, אוכלים לאפות עם כבד אווז ומגישים מדי פעם למישהו שווארמה. כולם מכירים כאן את המנחת. דקל לוי, ,23 גדל באור-יהודה, ואודי מועלם, ,19 שגר בלוד, מכיר את המנחת מאחותו הגדולה. מועלם: ''לפני חמש שנים חבר של אחותי לקח אותה לשם, ואחר כך היא סיפרה לי שזה מקום נחמד ומעניין, וכדאי לי ללכת לשם''. לוי: ''מעניין למה חבר של אחותך לקח אותה לשם''. מועלם: ''שתוק. אחותי סיפרה לי שזה מקום מגניב, ליד תחנת הדלק בכניסה לאור-יהודה, ואחרי שהיא סיפרה לי הלכתי לשם. השוטרים העיפו אותי, אבל חזרתי''. לוי: ''השוטרים לא עושים לך כלום, זה לא מעניין אותם. אם רוצים, אפשר להיכנס לתוך השדה''. - איך שמעת על המנחת? לוי: ''נולדתי פה, לא? מאיפה את, מת''א?''. - כן. לוי: ''איך את מכירה את שינקין?''. - אתה משווה את המנחת לשינקין? לוי: ''למה לא? זה מקום נחמד והרבה יותר רומנטי. לשבת שם בלילה, זה כמו לשבת על הים. בקיץ מגיעים לכאן הרבה אנשים, ואת רואה את המכוניות המתהפכות, כמו על החוף בבת-ים''. - מגיעים הרבה זוגות? לוי: ''כולם מגיעים. יש כאלה שמגיעים לבד, יש כאלה שבאים עם חברים, יש זוגות ויש גם ילדים קטנים שבאים על אופניים''. - ויש כאלה שמגיעים להציץ? לוי: ''תלוי למי ולמה, לא תמיד זה מעניין. מגיעים לכאן בגלל המטוסים, וזה באמת משהו מיוחד, עובדה שאנשים מכל הארץ מגיעים בשביל לראות את זה''. - אולי כדאי להציע לסעיד לפתוח סניף נוסף באור-יהודה, הפעם בצמוד למנחת. מועלם: ''כן, זה מושך הרבה אנשים, זה כמו לעלות על המתקנים המסוכנים בלונה פארק, אבל זה בחינם''. לוי: ''אולי דודו יבוא לבנות את הדודו-לנד שלו כאן. אנחנו לא נעשה לו בעיות כמו בדימונה''. ועד שמישהו יעלה על הפוטנציאל העסקי הגלום במקום (פיצוצייה לדוגמה), או שהמשטרה תגיע ותסגור לכולם את הבאסטה, אפשר להגיע עוד להגיע לכאן לראות את הסכנה, להריח את הפחד ולקנח בשווארמה אצל סעיד. מתברר שזה דיל משתלם. רשות שדות התעופה: אין מחדל איש ביטחון המצוי בנעשה בנתב''ג סיפר השבוע כי במערך האבטחה מכירים את התופעה. ''אנחנו מפעילים את המשטרה ומנסים להתמודד עם זה''. בתגובה לדברים הנאמרים בכתבה, נמסר מלשכת דובר רשות שדות התעופה: ''שוטרי מרחב נתב''ג, כמו גם גורמי הביטחון (המאבטחים) של רשות שדות התעופה, מסיירים כדרך קבע מסביב לגדרות על מנת ליתן מענה ביטחוני מקסימלי לציבור הנוסעים והמשתמשים. כמובן שאין בכוונת משטרת ישראל, כמו גם רשות שדות התעופה, לפרט מעל דפי העיתונות את הצעדים ו/או האמצעים הביטחוניים הננקטים על ידיהן, בתחומי השדה ומחוצה לו, וזאת מטעמי ביטחון. רשות שדות התעופה עושה כל שביכולתה על מנת להבטיח את שלום הציבור ולמזער כל אפשרות אשר יש בה כדי לפגוע ו/או להפריע לתפעול השוטף של נתב''ג. ''הנושא המפורט ידוע לגורמים המוסמכים, אך אינו בגדר מפגע ו/או מחדל ביטחוני ו/או בטיחותי. כאמור דלעיל, משטרת ישראל ורשות שדות התעופה נוקטות בכל האמצעים הנדרשים על מנת להבטיח את שלום הציבור והמשתמשים''.