משפחת זמורה מספרת על אהד במלאות 30 יום למותו של המו''ל אהד זמורה, התכנסו בביתו עמוס הספרים (15 אלף ! ) האלמנה , הילדים, הכלות והנכדים, כדי לספר על בעל עדין במיוחד, אבא שלא הרשה לקרוא ''קופיקו'', סבא שלא הסכים שיקראו לו ''סבא'', בוס מסור ועיתונאי פתוח, וגם על הסרטן שהכריע אותו בגיל 70 אורית הראל צילום: מירי 21/01/04 על שלט העץ בקצה השביל המוביל אל הבית הנסתר מהכביש כתוב ''אהד וזהרה זמורה''. אבל אהד זמורה לא גר כאן יותר. השבוע מלאו 30 למותו ובכל זאת, הוא לא באמת איננו. אלה לא רק 15 אלף הספרים שמכסים את קירות הבית במושב ניר צבי, ביתו ב-11 השנים האחרונות, לא הספרייה העתיקה של אביו, ישראל זמורה המנוח, שטרם סודרה בצריף שבחצר, או הארגזים המלאים בתמונות מארכיון עיתון ''דבר'' שנסגר לפני שנים. זו לא הקרבה הפיזית בין בתיהם של בני המשפחה שרק פיסות ירוקות של דשא מפרידות-מחברות ביניהם, אפילו לא המפעל הספרותי האדיר שבנה ופיתח או אלפי כותריו שפזורים גם הם בבתי המשפחה. כי כל ספר שהוציא המו''ל אהד זמורה הגיע בחמישה עותקים - אחד לכל אחד משלושת הבנים ומשפחתו, אחד בשבילו ואחד לשמירה בספרייה. נוכחותו מורגשת במלוא עוצמתה, אישיותו מקרינה על הכל, בעיקר כשהחדר מתמלא בבני משפחתו. אשתו, הבנים, הכלות, הנכדים. האישה שהיתה ילדונת כשהתאהבה בנער בן 16 שבביתו הסתובבו אנשים גדולים מהחיים כמו אלתרמן ושלונסקי. ילדים גדולים שפעם, כשהיו קטנים, הפצירו באמא שלא תספר לו מה אמרה המורה כדי שלא יכעס והביאו לו סנדוויצ'ים לעבודה. צעירים שעיניהם נוצצות כשהם נזכרים איך סבא היה תמיד לצדם מול ההורים ואיך התייחס אליהם תמיד כאל שווים. שלושה דורות שממלאים את החדר בדינמיקה משפחתית ובאהבה גדולה לאיש שהם מעריכים ומעריצים בגלוי, בלי ציניות ובלי מבוכה. וכבר מתגעגעים אליו, נורא. מותו של דור ''. . . בין הנבואות הפחות חשובות שלי שכבר התממשו, אפשר לציין גם את הביטחון שבו אמרתי לך, למן היום הראשון שבו סיפרת לי על המשלחת לארצות הברית, כי את תיבחרי להשתתף בה וכבר עכשיו יודעים כל בני משפחתך וגם חברותייך - וגם החברות והחברים החדשים, שקנית את לבם ונעשית מרכז לחיבה ולהערכה מצד כל מכירייך. כשאנחנו חושבים עלייך (וזה, לאחרונה, עיסוק תכוף אצלנו) אנחנו נזכרים בביטוי העברי'חין-ערה' (המילון מסביר שזה ביטוי לחן). . . אבל לדעתי, ההסבר אינו מושלם, מפני שכוונת הביטוי אינה רק ליופי חיצוני אלא גם ליופי של הנשמה והלב. שני הפירושים הולמים אותך. . .'' ( מתוך מכתב של סבא אהד לאחת הנכדות, 2001) '' אני הבן שלו ואני אומר לך בפירוש שכן, עם מותו נגמר דור'', אומר ערן הבכור. ''אין עוד איש כזה, לא בהשכלה, לא בידע ''.''ולא בעדינות'', מוסיפה זהרה האלמנה בחיוך מהורהר. ''גם אנחנו לא יכולים למלא את הנעליים הגדולות שלו, למרות שגדלנו לצדו ובצלו'', מדגיש ערן. ''הוא ידע תמיד לשקול דברים גם מהצד הספרותי וגם מהצד העסקי'', אומרת יעל הכלה. ''והמתח שבין שני הדברים האלה, שמתקיים בכל הוצאה, התקיים פה באדם אחד'', משלים הלי, הבן הצעיר. ככה מתנהלת השיחה שנשמעת לפרקים כמו מונולוג מתמשך בקולות שונים בסלון של אהד וזהרה שמידותיו נקבעו לפי כמות מדפי הספרים שאמור היה לאכלס. כי הספרים הם לא רק חלק מהעיסוק, הפרנסה או התפאורה במשפחת זמורה, הם חלק בלתי נפרד מתולדות חיי המשפחה שמתנהלת כשבט, בקרבה נפשית ופיזית נדירה. ''נולדתי בבית עם ספרים. בכל מקום היו ספרים. גם בחדר הקטן שלי ושל שחר, שהיו בו שתי מיטות ושני שולחנות'', מספר ערן, הבכור ובעליל נותן הטון שבחבורה. ''אבל בניגוד לחברים שלנו, לנו לא הרשו לקרוא ספרים כמו ביל קרטר, קופיקו או צ'יפופו. את אלה קראנו רק בהסתר. אבא כיוון אותנו למה שהוא רצה''. זהרה : ''לגדולים הוא באמת לא הרשה. להלי כבר כן. ולגבי הנכדים הוא כבר שינה לגמרי את דעתו''. הלי : ''לי הוא נתן בגיל תשע לקרוא את'החטא ועונשו'. לקח לי 15 שנה להתגבר על הטראומה ולקרוא את זה שוב''. '' ואת כל הכסף כמעט הוא היה מוציא על ספרים'', זוכר ערן. לשם הוכחה מזכירה זהרה שעד אחרי מלחמת ששת הימים לא היתה להם מכונית. העורך הבכיר ב''דבר'', אז עיתון נחשב, היה נוסע על אופניים. איזה מין איש הוא היה? ערן: ''אהבתי אותו אהבה עצומה. מצד שני, פחדתי ממנו נורא כי הוא היה מאוד סמכותי''. הלי : ''הוא היה איש מאוד מורכב. הרבה דברים סותרים התקיימו בו יחד, כמו קרח ואש. מצד אחד היה לו היגיון של מחרטת יהלום שהצליח לנתק דברים מהקשרים אישיים, לא רק במשפחה. היתה לו היכולת להיות אובייקטיבי גם ביחס למה שהתנגד לו. מצד שני היתה בו הבנה לחולשות של אנשים למרות שאף פעם לא היה רך מדי''. זהרה : ''היינו יחד בתיכון ובצבא ואחרי שנה החלטנו להתחתן כדי שלהורים שלו יהיה נכד, כי לאחיו הבכור של אהד, שהיה מבוגר ממנו בהרבה שנים, לא היו ילדים. מעולם לא הצטערנו על ההחלטה להתחתן בגיל צעיר. הוא היה אבא אדיר אבל עם מעט זמן''. ערן : ''הוא היה סמכותי בגלל שהיה צעיר''. זהרה : ''עד היום הוא חושב שצריך להחזיק ילדים במשמעת. הוא לא קיבל את הגישה שהורים צריכים להיות חברים של הילדים''. ערן : ''כילד הייתי עושה הכל כדי לא להרגיז אותו. מצד שני, הרגשת תמיד שיש גיבוי. שחר ואני היינו פרחחים לא קטנים, ואם הוא היה שומע שמישהו בשכונה הרביץ לנו, הוא היה מופיע כמו ברק, רודף אחריו ולא מרפה. כל הילדות התגאיתי בו מאוד כי הוא ידע המון, ידע לענות על כל מה ששאלתי כילד''. בסוף גם הלכת לעבוד איתו. ''כשבאתי לזב''מ (זמורה-ביתן-מודן) הוא קיבל אותי באופן יוצא מהכלל, נתן לי את מלוא החבל והאפשרות למשוך את המושכות. הוא פינה לי דרך כל הזמן ולא התערב. היו לנו ויכוחים וחילוקי דעות, אבל הוא סמך עלי ובסופו של דבר לא עשיתי שום דבר בניגוד לרצונו. עם השנים אבא התרכך והתקרבנו מאוד''. תלמיד די גרוע ''גלומים בך כשרונות עצומים שרק חלקם בא עד כה לידי ביטוי. . . אני מסכים עם דברי זהרה, מזלי שיחק לי שאתה לימיני. ועל האהבה אליך אין מה לדבר - מים רבים לא יכבוה. . . עד היום אני מתייסר (בלי מליצה) על משגים שעשיתי ביחסי אליך בילדותך. אהבתי אותך מימים ראשונים אהבה בלי מצרים - וביחד עם זאת, בשנים שלאחר מכן נהגתי בנוקשות שאין עליה סליחה. . . אין בי געגועים לימי צעירותי פרט למחשבה המצערת שאין אפשרות למחיקת העבר בהתנהגות המדאיבה ההיא כלפיך ולפתוח באופן רטרואקטיבי דף חדש. . .'' ( מתוך מכתב של אבא אהד לבנו ערן, 1996) שחר , הצעיר מערן בשנתיים וחצי: ''הוא היה מאוד סמכותי, עבד קשה, קרע את התחת וגם תמך לאורך כל הדרך. וכשהיו, איך נאמר, הפרעות בבית, הוא היה מופיע מהמערכת תוך רגע''. ערן : ''ואז היתה מיד דממת אלוהים. בגלל שפחדנו, דווקא שמחנו שהוא כל הזמן במערכת''. ערן ושחר לא זו בלבד שהיו טראבלמייקרים בשכונה, גם בבית הספר גרמו בעיקר כאבי ראש. ''תלמידים מחורבנים'', מסכמת אמא זהרה, שמרוב ייאוש מערן שנזרק מהלימודים בכיתה י' אפילו הציעה שיקדים את גיוסו. שחר סיים כיתה ח' עם ציון חיובי אחד בלבד ושום תיכון לא רצה לקבלו. אבל אהד התעקש והשתדל בשביל שניהם והסוף היה ששחר למד בכפר הירוק וגם ערן סיים תיכון. זהרה: ''אהד עצמו היה תלמיד די גרוע. את השביעית גמר על תנאי. אז הוא כתב לי מכתב שמה שיהיה, אם הוא לא יגמור תיכון הוא יצטרך להיות גראז' ניק. בסוף סיימנו יחד''. ערן : ''אבא אף פעם לא לחץ. הוא אמר שכל אחד יעשה מה שירצה''. זהרה : ''ביום שערן עשה את הבחינה האחרונה באוניברסיטה הוא גם התחתן. הוא אמר לאבא שלו,'גמרתי את הלימודים בשבילך'''. יעל , אשתו של הלי, מקניטה: ''גם את החתונה הוא עשה בשבילו''. ערן : ''אתם יכולים לצחוק כמה שאתם רוצים, הרבה מהלכים עשיתי כי חשבתי שכך הוא רוצה, כי רציתי להיות בקרבתו. ולמרות שהוא יצר רושם מאוד דומיננטי, שום דבר לא נעשה בלחץ''. בית מלא משוררים ''מן הפסגה המרוחקת של 65 שנים יכולני לומר כי כולנו מודעים שקשה לפעמים לעכל את העובדה שהנעורים חולפים ולהשלים איתה. מהתבוננות בך אתה מתכוון - ותצליח - לשמור על הנעורים עוד הרבה מעבר לעיקול הנוכחי בדרך. ואיחולינו, שבשרך לא יידע עצב, רק שמחה. . .'' ( מתוך מכתב של אהד החבר, לאחד מידידיו, 1989) נהר הנכדה מספרת שכשהיתה קטנה, ''הייתי מסתננת הנה ויושבת ומקשיבה כשהיו פה אנשים מעניינים''. זהרה : ''האושר הכי גדול שלו היה כשהיו באים לבקש עזרה או תשובה למשהו''. נהר : ''הוא לא היה נרגע שבועות עד שהיה מוצא את התשובה לשאלה''. דניאל , הנכדה: ''בהתחלה מאוד לא אהבתי לשאול את סבא כי ידעתי שייקח שנה עד שאקבל תשובה, אבל בסוף המצאתי שאלות כדי לשמח אותו''. דפנה הכירה את זמורה כיחצנית מתחילה שבאה בדברים עם העורך החזק של ''דבר השבוע'' עוד לפני שהכירה את ערן, בעלה לעתיד. ''הוא היה גבר מרשים, שיא האלגנטיות. ומה שמדהים היה שהיתה לו אוזן פתוחה לאחרון השליחים כמו לראשון האינטלקטואלים. מצד אחד הוא היה קונוסור ואיסטניס ומצד שני היה לו ערוץ פתוח לתרבות עממית''. את הביקור הראשון בבית זמורה כחברה של הבן היא זוכרת כחוויה מאיימת. גם זהרה זוכרת את הכניסה הראשונה שלה לבית זמורה בגיל 16 כדבר מפחיד. ''בית מלא סופרים ומשוררים. ולמרות שהיה בית די עני האכילו את כל החלכאים והנדכאים. ואהד היה בן אדיר. גם אחרי שנולדו הילדים היה הולך להוריו כל יום. הוא העריץ מאוד את אבא שלו''. יעל הגיעה לראשונה לבית זמורה בגיל דומה, 15, וכמו זהרה ואהד גם היא והלי הכירו בבית הספר באותה כיתה: ''אני זוכרת שהוא ישב ליד שולחן העבודה וגזר תמונות מעיתונים. הוא נהפך לדמות אולי הכי משפיעה בחיי. הוא ידע להבין אנשים, היתה בו חוכמה אנושית לצד חוכמת מעשה. היה לו ידע עצום בספרות ובמוזיקה וזה היה בית חם מאוד. בכל החלטה שקיבלנו בחיים התייעצנו איתו''. ערן : ''במו''לות הוא היה איש של שינויים ופריצות דרך. ואספן בלתי נלאה של ספרים''. זהרה : ''אין פה ספר שלא עלעל בו וקרא פרק. הוא גם קנה ספרים שמא יזדקק למשהו מתוכם. הוצאתי עכשיו עשרות עד-כאנים מספרים שעבר עליהם''. עד-כאנים? היא מתחייכת.'' הוא לא הרשה להגיד סימניות. עד-כאנים, מעד-כאן, מונח של שלונסקי''. דפנה : ''והוא ידע איפה כל דבר''. יעל : ''שלושה שבועות לפני שמת ניסינו להיזכר בשם כלשהו, והוא עמד חצי שעה לפני הספרייה וחיפש עד שמצא את השם''. ערן : ''כשכתבתי עבודה לאוניברסיטה ציטטתי משפט והוא חיפש בשבילי שבועות מה המקור''. הלי : ''לפעמים החיפוש נמשך שנים ולא נגמר''. לא קצת מפחיד, ידע ושליטה כאלה? שני, אחת הנכדות: ''סבא תמיד נתן תחושה שהוא ילמד אותך מה שאת לא יודעת. כשעשיתי עבודה על השואה הוא עזר לי לבחור את הנושא, למצוא אנשים לראיין, סידר לי פגישות ואפילו בא איתי''. נהר : ''בספר המחזור בתיכון הצמידו לי את הציטוט'סבא שלי אמר'. גם חברות שלי היו באות להתייעץ איתו''. ערן : ''חברים שלי היו חברים שלו''. הלי : ''הדבר הכי מיותר בבית הזה זה הדלת''. שני : ''יש לי מורה שנותן נקודות בונוס על בדיחות בעבודות. כל פעם שהייתי מבקשת מסבא בדיחה, על המקום הוא היה שולף לי והייתי מקבלת בונוס''. ערן : ''הוא גם כתב אלפי מכתבים ושמר המון. בענייני עבודה, לחברים, לנו, לנכדים. מ''מחברות לספרות'' עד ''צומת ספרים'' אהד זמורה נולד בתל אביב ב-33', בן שני לעדה ולישראל זמורה, שהיה מתרגם, מבקר ספרותי ועורך כתב העת ''מחברות לספרות'' ולימים המייסד והבעלים של הוצאת ספרים בשם זה. בית זמורה היה סלון ספרותי שאירח בקביעות את ענקי התקופה. אהד למד בגימנסיה הרצליה, שם הכיר את זהרה, לה נישא בהמשך. בצבא שירת אהד בעיתון הגדנ''ע, למד במשך שנה באוניברסיטה העברית ואז חזר לסייע לאביו בהוצאת הספרים. אבל כעבור חודשים אחדים נפרד מעליו וב-56' החל קריירה עיתונאית ב''דבר'' שנמשכה עד שנת86'. ב-30 השנים הללו הטביע חותם עיקרי על מוסף ''דבר השבוע'', שאותו הפך למגזין הישראלי האמיתי הראשון ומילא שורה של תפקידים עד לעמדת סגן העורך. במקביל, חזר ב-65' להוצאה של אביו שהגיעה עד סף קריסה כלכלית, שיקם וייצב אותה, וב-73' הקים הוצאה חדשה ביחד עם אשר ביתן ועודד מודן, זב''מ. ב-82' פרש מודן להוצאה משלו, ב-86' רכש אהד זמורה את הוצאת דביר וב-96' נפרד מביתן. מהשותפות ששינתה את פני המו''לות הישראלית בשנות השבעים נותר רק השם. לפני כשנה וחצי התמזגה זב''מדביר עם כנרת וביחד נהפכו להוצאה הגדולה בענף ולגורם חשוב גם בתחום שיווק הספרים, ברשת חנויות ''צומת ספרים ''. מי יהיה המו''ל שלי עכשיו ישראל זמורה היה המו''ל הראשון שלי. הייתי בן 21 עם בלורית של משורר, והוא בחורף חייו, לובש חליפות גם בקיץ, שלח אותי לפגוש את נתן אלתרמן: ''אם נתן יאהב את שיריך אנחנו נפרסם אותם''. נתן אהב. ספר השירים הדקיק שלי יצא לאוויר הפיוטי של תל אביב בשנות השבעים. משום ששירים לא מפרנסים את כותביהם ולא הייתי בטוח שאני רוצה להיות עוד משורר עני שמת משחפת וגר באיזה נצח קלאסי מפוקפק, חיפשתי עבודה והתקבלתי ל''דבר השבוע'', שבועון פועלי ישראל, וגם קיבלתי משכורת של פועל. אהד זמורה היה העורך, אני הייתי כתב שטח, אבל בפגישות השבועיות, בעידן הפרה-אינטרנטי שבו עיתונאים ועורכים היו ממש נפגשים ומשוחחים זה עם זה, אהד דיבר איתי רק על ספרות ושירה ועל רצונו להיות מו''ל גדול בישראל כמו אבא ישראל. כמו אבא ישראל גם הוא היה אלגנטי, אירופי בגינוניו ושקול, בעיקר בקשר לשקלים. כמוציא לאור הוא שילב את רוח אהבת הספר החושנית שלו עם ברזל השמירה קפדנית על חשבון ההוצאה. סופרים רבים יגידו לכם שהיה קמצן, אבל אילו לא היה משלב כלכלה עם איכות ספרותית, הוצאת ''זמורה'' היתה עוד הוצאה לאור קיקיונית שפושטת את הרגל ואחר כך גם את כף היד, כמו כל כך הרבה הוצאות לאור שעד היום חייבות כספים לסופרים שלהן ( ''מסדה'' למשל), שהספרים שכתבו נעלמו מהמדפים ומהעולם כאילו מעולם לא נכתבו. זמורה היה אולי הראשון שהבין שרבי מכר, גם אם לא יהיו איכותיים, יכניסו לחשבון ההוצאה כסף לטובת סופרים שלעולם לא יהיו רבי מכר אבל תמיד יהיו רבי איכות (ס. יזהר למשל). נפלאות דרכי חיינו. היה לי טוב לפרסם את ספרי בהוצאת ''דביר'' עם המו''ל המופלא, החכם והנדיב, אלכסנדר ברוידא. מה עוד שחוץ ממני היה להם רק את ביאליק שכבר היה דגול, לאומי ומת, שלושה דברים שמעולם לא רציתי להיות. כש''זמורה'' קנו את ''דביר'' הייתי אבוד ובמצוקה קשה. הבנתי שביאליק לא גר כאן יותר והספרות העברית תהפוך במהרה לפס ייצור, ובפס ייצור הסופר הוא מוצר. אלא שלאט אבל בטוח הפגישות עם אהד, תמיד במסעדות משובחות, תמיד בשיחות לוהטות ושופעות ציטוטים מהשירה האנגלית והאירית שאותה דקלמנו שנינו בדיוק ובנאמנות גדולה יותר מהאנגלים ומהאירים, נתנו לי תיאבון לכתוב ואמון בהוצאה שאכן חסה על הוצאות אבל היטיבה עם התוצאות. גם בגלל הביוגרפיה שזורת הזמוראים שלי וגם בגלל חוסר האמון הבסיסי הנטוע בי ובוודאי בכל כותב באלה שסוחרים בנו, מותו של אהד, מעבר לאבל האישי שלי עליו,מחזיר אותי אחורה לשאלה: מי יהיה המו''ל שלי עכשיו? יש כל כך הרבה שמות להוצאה, אבל מי יהיה הבן אדם שייקח אותי למסעדה איטלקית ויגשים את חלומות הכתיבה שלי משום שהוא עצמו כנראה היה כל חייו סופר מתוסכל, וכשכתבתי חשבתי שאני מגשים במעט את חלום הכתיבה שלו. כמו שאתה הולך למסעדה מסוימת או לבר מסוים לא בגלל האוכל או האווירה אלא בגלל המארח, בעל המקום, ולמה להכחיש - לפעמים אפילו בגלל מלצרית מסוימת, כך גם בהוצאה לאור חייב להיות מישהו שבגללו תרצה להופיע דווקא אצלו. בספר שאני כותב עכשיו אני עוצם לפעמים את העיניים ורואה את זיק אור התכלת בעיניו של אהד שאהד את הרעיון, ואם לא אראה אותו מדי פעם לא אסיים לכתוב את הספר הזה לעולם.