נעזבו לנפשם שניים ניסו להתאבד. אחרים מבועתים, שואלים לאיפה. לאן יילכו המאושפזים במוסד הפסיכיאטרי אברבנאל כשייסגר. ההצבעה על התקציב דחתה זמנית את האיום, אך הותירה את החרדה. במחלקה הפסיכוגריאטרית חיים קשישים, חלקם במשך עשרות שנים. בלי כישורים להתמודד עם העולם, הם עלולים להפוך להומלסים. מנהל המחלקה, ד"ר יורם ברק, טוען שאם וכאשר ישחררו אותם, חייבים לספק להם תמיכה בקהילה כדי שלא יזיקו לעצמם ולאחרים. מערכת כזו לא קיימת בישראל וחייבת לקום. כי בנפשנו היא בילי מוסקונה-לרמן 16/01/04 כל לילה מסתובבים ברחובות תל אביב כ-650 בני אדם שאין להם מיטה לישון, בית שימוש ומקלחת להתרחץ, מקרר, צלחת, כוס, מזלג ושולחן. קל לנחש שאין להם גם חשבון בנק. בעברית מכובסת הם נקראים "דרי רחוב", מה שמבדיל אותם ממחוסרי דיור. בעברית חשופה הם נקראים הומלסים.לאחוז אחד מכל האנשים שמתחת לקו העוני יש פוטנציאל גדול להגיע להיות הומלס. ואם אנחנו מדברים היום על 500 אלף איש מתחת לקו העוני, אנחנו גם מדברים על 5,000 איש שיסתובבו ברחוב בלי בית. מי שירעיש יותר מדי עלול למצוא את עצמו מאושפז או בבית הסוהר.השעה עשר וחצי, לילה קר. השיחה שלהלן נערכת בין אסנת כהן, האחראית על דרי הרחוב מטעם עיריית תל אביב, ד"ר יורם ברק והומלס ותיק בגינת דובנוב שמאחורי מוזיאון תל אביב: "תגיד, יש לך עובד סוציאלי? ". " מה פתאום? ! אני עובד". " אז למה אתה ישן על הספסל? ". " אני מחליף את חבר שלי, הלך לאכול, אני מחמם לו את הספסל". " יש לך בית? ". " בטח". " ועבודה? ". " אני גרילר במסעדה ברחוב הארבעה. ובמקרה אני כאן, סתם מחמם לחבר שלי את השמיכה, עד שיחזור". " וחבר שלך? "." החיים הפנו לו עורף. אשתו לא בסדר, הבת שלו לא בסדר. אני ממש בסדר, עובד, יש לי בית, אני אפילו נכה צה"ל מגדוד 13 בלבנון, הנה, תסתכלו, תראו את הרגל, הכדור בפנים".יום אחד ולילה אחד נתתי לד"ר יורם ברק להוביל אותי לתוך חייו. ברק, בן 45, אחראי על 110 חולים בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל בבת ים. הוא מנהל המחלקה הפסיכוגריאטרית, פסיכיאטריה של הזיקנה, באגף ניצולי השואה.בלילה הסתובבנו ברחובות תל אביב, פגשנו אנשים שגרים ברחוב ושוחחנו איתם. ברק גם בדק אותם. את הבוקר שלמחרת העברנו באברבנאל, שם פגשנו את גברת כהן, גברת המר ואדון לוי במחלקה הסגורה של ניצולי השואה.מה הקשר, אתם שואלים, בין אותם חולים זקנים, שחלקם מאושפזים עשרות שנים, לבין סמי, קליאופטרה ואנואר, חסרי בית שגרים על ספסלים ברחובות תל אביב? הקשר ברור ומיידי, אומר ברק. עם סגירת אברבנאל ייפלטו החוצה עשרות ומאות אנשים המוגדרים כחולי נפש, שאם לא ייקלטו נכון על ידי הקהילה ימצאו את עצמם מהר מאוד ברחוב. ובנקודה הזאת ייסגר מעגל, שאם עכשיו זה לא מזיז לנו את הלב, הרי שהחל מאותו רגע הוא ייגע לנו בחיים.שני מאושפזים במחלקה ניסו לקשור חבל לצווארם ולתלותאת עצמם כשראו בטלוויזיה בחדר האוכל שהמחלקה שלהם עומדת להיסגר מחוסר תקציב, אבל המציאות הישראלית לא נתנה לנסיון ההתאבדות הזה לתרגם את עצמו אפילו לשורה אחת קטנה בעמוד האחורי של אף עיתון.ביום רביעי שעבר, לאחר ההצבעה על התקציב, נשמעו קולות של סיפוק גם ממשרד האוצר וגם מצד ההסתדרות. אלה גם אלה נהנו מתחושת ניצחון. בבית החולים אברבנאל לא היתה סיבה לשמוח. איום הסגירה לא הורד מעל הפרק. המאבק עוד רחוק מלהסתיים. החרדה עוד כאן. בית החולים אברבנאל עדיין בסכנה, גם אם לא מיידית."כ-80 חברי כנסת חתמו על עצומה נגד סגירת אברבנאל", אומר חבר ועד הרופאים של אברבנאל. "על סמך החתימות הוגשה על ידי סיעת הליכוד הסתייגות לחוק התקציב. להפתעתנו, שר האוצר ביקש שלא להצביע על ההסתייגות תוך שהוא מבטיח שהנושא יחזור לדיון בוועדת הכנסת ויועלה במידת הצורך שוב תוך שלושה חודשים. למעשה, מרגע שהחוק התקבל, הודיעו ממשרד הבריאות כי מבחינתם העסקים כרגיל, והם ממשיכים להתקדם לקראת סגירת בית החולים".כמו המראה שמולה עמדה המלכה שידעה לשקר לעצמה בסיפורי האחים גרים, כך ישתקפו חיינו. מצד אחד בתינו המחוממים, המרופדים והנעימים, עם ארוחות הערב המשפחתיות והסלונים המוארים וחדרי השינה הנוחים, ומצד שני, מעבר לחלון,בני אדם שאין להם איפה לישון והם מסתובבים עלובים,הזויים ומיואשים, רועדים מקור, על הספסלים בגינה הציבורית.זהו אחד מכתבי האשמה החריפים ביותר נגד החברה המודרנית, שלא מבינה שלרפואה אי אפשר להתייחס כמו אל סחורה, ואל חולה אי אפשר להתייחס במושגים של צרכן רווחי. הודעה וחבל לצוואר להלן תיאור קצר של מה שקרה בישיבת בוקר יומית שגרתית במחלקה הפסיכוגריאטרית הסגורה באברבנאל, שבה יושבים שמונה אנשים - רופאים, אחיות ופסיכולוגים. שמותיהם של החולים שמוזכרים בכתבה בדויים. אחרי ששמעה את הממצאים הרפואיים מהאחות הראשית," גברת שרון התחילה להרטיב". ברק משחק קצת עם העט, מקמט את המצח ואומר: "אנחנו לא נוותר לה". לפני שעוברים לפציינט הבא בתור, אני מרימה אצבע ושואלת מה פירוש המשפט הזה, "לא נוותר לה" (לגברת שרון, שהיא בת 70) ומקבלת מברק פרופיל קצר של הגברת:מצאו אותה בתחנת אוטובוס בעפולה. היא אלמנה, הגיעה לפני עשר שנים מרוסיה עם בתה היחידה, היתה מרצה לספרות באוניברסיטה וקיבלה דירה קטנה בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. ערב אחד היתה עדה, יחד עם בתה, לרצח של סוחרי סמים ודיווחה למשטרה. אחרי חודש נפלה בתה ברחוב ומתה ממה שהוגדר כדימום מוחי נדיר. מאותו רגע בנתה הפציינטית מערכת פרנואידית שלמה, שסוחרי הסמים הרגו את הבת שלה ועומדים להרוג אותה. היא ניסתה להתאבד בעפולה. הביאו אותה למחלקה ומאז היא משוכנעת שאם היא תצא מבית החולים, ה"בנדיטים" של סוחרי הסמים יהרגו אותה.התרופה הנוכחית שהיא לוקחת גורמת לה לתופעות לוואי כמו הרטבה,ולמרות שהתרופה קשה ולמרות שהיא גורמת לתופעות לוואי, אמר ברק "לא נוותר לה" - נלך איתה, נתמוך בה.כששמעה שעומדים לסגור את אברבנאל עלתה גברת שרון על כיסא וקשרה לעצמה חבל לצוואר. אין יום שהיא לא שואלת "לאיפה? ", לאיפה אני אלך מפה. וכשהמחלקה התחילה לרתוח משמועות שיצרו שרשראות של פחדים, כינס ברק את כל החולים והסביר, והרגיע, ואמר לכולם שיהיה להם איפה להיות."סכיזופרניה אצל ניצולי שואה", מסביר ברק, "פורצת בזיקנה, בשנים האחרונות של החיים. הקליפה הדקה של חזות'הכל בסדר' מתפוררת ומביאה לסדקים ולשברים. הם מתחילים לשמוע קולות ולראות מראות שקרו לפני 40, 50 ו-60 שנה . ניצולי שואה צפויים לאלצהיימר, למרכיב אובדני, לדיכאון, להפרעות בהתנהגות, ומכיוון שאין מקום אחר לשלוח אותם אליו הם נמצאים, למרבה האסון, בבית חולים לחולי נפש". צמה עד המותניים הפציינטית השנייה בתור היא גברת המר, בת 73, שמוזמנת לחדר ויושבת על כיסא בראש השולחן. יש לה שיער לבן, עיניים צלולות כחולות וטובות וחיוך קצת ביישני. הסיפור שהיא מספרת מרתק בגלל העובדה הפשוטה שהוא משקף עד כמה גמיש, חכם והישרדותי הוא המוח האנושי מרגע שהוא מתגייס להציל את הנפש. וגם, במקרה של גברת המר, איזה מחיר גבוה הוא שילם על ההישרדות הזאת של הגוף.לפני עשרה ימים הגיעה גברת המר למחלקה במצב גופני מאוד לא טוב. התמונה הראשונה שריתקה את הצוות, כך מספרת האחות הראשית של המחלקה, היה השיער הארוך שלה. צמה אפורה ארוכה שנגעה במותניים. הצמה היתה כל כבדה, שהיא הטתה את הראש של גברת המר מעט אחורה. לפי הריח והמראה ברור היה שהשיער לא ראה מים, סבון ומסרק תקופה ארוכה. לפחות שנה. המסמכים שצורפו לגברת המר הראו תכתובת ענפה בין אגף שירותים חברתיים בעיריית תל אביב לבין בית משפט השלום, עובדים סוציאלים ופקידות סעד שטיפלו בעניינה.היא אלמנה ללא ילדים, מתגוררת לבד בדירה בתל אביב, לא מממשת "קרן מקפת" של פנסיית שארים שהיא זכאית לה בעקבות פטירת בעלה. היא הגיעה לבית החולים איכילוב אחרי שנמצאה על ספסל בשדרה, מייבבת וסובלת מפצעים מוגלתיים, משוטטת ללא כיוון, עושה את צרכיה בחצרות ודירתה פרוצה. מר כהן דיווח למוקד העירוני כי "מביתה עולה צחנה שמציפה את כל חדר המדרגות. כמו כן היא לא משלמת מסי ועד בית מזה כשנה ולא מתקנת את דלת דירתה הפרוצה".אנחנו יושבים מול גברת המר, שאושפזה בכפייה במחלקה הסגורה. דבר ראשון, גזזה האחות הראשית את צמתה הארוכה שהכבידה על ראשה. עשרה ימים אחרי היא יושבת מחייכת ונינוחה בשיער קצר ובשמלה כחולה ועונה בשקט וברצון לשאלות של ברק, שדרכן נחשף לאט לאט ההיגיון הפנימי ששומר אותה בחיים אבל במקביל גם הורס אותה: מרגע שמת בעלה הופיע במחשבות שלה "דרך תקשור" גבר בשם פוצ' ק שהכירה כשהיתה בת 14, אחרי שעברה את הגטאות הנאציים והתחברה לתנועת נוער ציונית.פוצ' ק הגיע לשם כשליח הדרכה שלימד שירים ציוניים ביידיש, שירים שגברת המר מזמזמת עד היום. אחר כך הוא הלך לענייניו והיא התחתנה עם בוגר הפוליטכניקום.מאז לא ראתה את פוצ'ק ולא שמעה ממנו, עד שלפני חמש שנים, כשבעלה מת, חזר פוצ'ק ליצור איתה קשר דרך המחשבות. "אחרי השבעה שאלו אותי אם אני רוצה שמישהו יבוא לשמור עלי", היא מספרת, "ואני אמרתי שלא ידאגו. כולם הלכו ואני נשארתי בודדה ומודאגת, ואז פוצ'ק הופיע והתחיל לדבר איתי אישית וניחם אותי איפה שהייתי מוטרדת"." איך הוא מצא אותך אחרי כל כך הרבה שנים? ", שואל ברק."הוא טוען שיש לו כרטיס רזה כזה, שהוא יכול דרכו להתקשר עם המחשבה שלי, במיוחד בגלל שאני כל כך מוטרדת ודואגת", היא עונה בעדינות רבה."ואם הוא כל כך אוהב אותך", ממשיך ברק, "איך זה שהוא נותן לך להסתובב ככה מוזנחת ופצועה ברחובות? "." הוא טען שהדירה יותר מדי מרווחת בשבילי, שאני לא צריכה את השירותים. אז קניתי לי קערה להתרחץ בתוכה ואז השכנים התחילו להציק לי. הם נכנסו דרך המרפסת ופחדתי מהם אז ברחתי לרחוב".מהתיאור שלה אפשר לראות איך כשהמציאות מסמנת בור עמוק של בדידות, מיד המוח מייצר דמות גברית מגוננת, שכל פעם שהיא מחליקה לבור מושיט יד ומציל אותה. ברק: "העולם התפורר לה עם מות בעלה, והיא המציאה את הגבר פוצ' ק שמנחם אותה, אבל זה עולה לה בפרנויות ובפסיכוזות. אני כאן בשביל לתת לה תרופות במשך שמונה שבועות ואחר כך לאן אני משחרר אותה? היא הרי לא חושבת שהיא חולה, ומבחינתה היא הולכת להתחתן עם פוצ' ק. השאלה שלי מול עצמי היא אם רצוי שאני אמית את פוצ'ק דרך התרופות, למרות שהוא דווקא דמות שנותנת לה תקווה וחיי רגש."אם היתה לנו קהילה כמו שהקימו באנגליה,היא היתה נשלחת הביתה עם מינון מסוים של תרופות שלא הורגות את פוצ' ק שמעניק לה שמחה. אחות קהילתית היתה באה פעם או פעמיים בשבוע ומשגיחה שהיא תיקח את התרופות ותשמור על ניקיון. אבל אצלנו לא זה ולא זה. גם סוגרים את אברבנאל וגם לא מכינים רשת קהילתית מתאימה, שזה אומר שגורלה של גברת המר הוא להסתובב תוך חצי שנה אבודה ופצועה ברחובות". תקוות הקהילה "התקציב של הממסד הרפואי", ממשיך ברק, "לא מאפשר לנו לקחת חולה וללמד אותו אל"ף בי"ת של להתגלח, להתרחץ וללמוד לחיות בהרגלי דיור מינימליים, כך שאם יתאפשר למצוא לו דירת חדר באיזה מקום הוא יוכל להחזיק שם. פירושו של דבר ללמד אותו לחיות מהתחלה, וללמד בן אדם לחיות מהתחלה לוקח שנתיים שלוש ואין לנו תקציב לזה."ואז מגיעים לסיפור על אדם, תושב באר שבע, שאנחנו מוצאים אותו עומד עירום, קופא מקור וצורח ברחוב מרכזי בתל אביב. הוא גם מסוכן לציבור במובן הזה שכשהוא פסיכוטי הוא אלים. קוראים לאסנת כהן מהעירייה ולי. אנחנו מאשפזים אותו ללילה באברבנאל, שולחים אותו לבית חולים פסיכיאטרי בבאר שבע, שם מייצבים אותו במשך חודש ונותנים לו מכתב שחרור והזמנה לבוא לקבל זריקה כעבור שבועיים."מכיוון שאין מערכת קהילתית שקולטת אותו ומשגיחה עליו, באוטובוס הראשון הוא נוסע לתל אביב, לפינת הרחוב שהוא מכיר וקשור אליה, ועובר עוד קצת זמן והוא משתגע. עומד עירום, צורח, תוקף, ואז שוב אסנת ואני באים ומאשפזיםאותו. את הסבב הזה עברנו כבר חמש פעמים לפחות."לפני עשר שנים בערך נתנו את הדעת על כך שצריך לעשות שינוי בתפישת הפסיכיאטריה בישראל. חשבו, כמו בהרבה ארצות,שיש מקום להקטין את בתי החולים הפסיכיאטריים המסורתיים ולעבור לשילוב מבני של מחלקות חריפות בבתי החולים הכלליים בשילוב שירותים קהילתיים כמו מרפאות, יחידות שיגיעו לבית החולה ומועדונים. אם אנחנו לא מספקים את כל הזרועות האלה למטופל - נפלנו. הוא יחזור לאשפוז. ונשאלת שאלת השאלות, שאלת התקיימותו של האסילום - עיר מקלט פסיכיאטרית, כלומר בית חולים, כלומר אברבנאל."היום אנחנו עומדים בפני מצב שהמדינה מאיצה תהליך של סגירת בתי חולים אבל לא מכינה רשת ביטחון לחולים שנפלטים החוצה. יקרה מה שקורה בכל מדינה שעושה את הטעות הזאת. באיטליה, באנגליה, באמריקה, כולן למדו בדרך הקשה והעצובה שאסור שלא יהיה איזון בין המערכת המאשפזת לקהילה."מה משמעות סגירת בתי חולים פסיכיאטריים? מעבר לחיסכון יש פה אמירה. במקום שאדם יבוא לחודש אשפוז באברבנאל עם הסטיגמה שקשורה לאשפוז, ובנוסף הקושי לספק לו מעבדה רפואית מודרנית, באה המדינה ואומרת, במקום באברבנאל בתקצוב נמוך ובמלונאות ירודה, אני אקח אותם לבית חולים כללי. אין ויכוח שזאת הצעה נהדרת, רק שזו לא הצעה שעובדת בפני עצמה. היא חייבת להיות מחוברת לשני דברים משמעותיים: למערכת ביטחון בקהילה ולפתרון הולם לחולים ממושכים במערכת הפסיכיאטרית שזקוקים לאשפוז של עשרות שנים."בתי חולים פסיכיאטריים הם לא בתי חולים של היי-טק,של טכנולוגיה מתקדמת, אלא בתי חולים של מלונאות ירודה. הם מיושנים כי המדינה החליטה באופן שרירותי לפני הרבה מאוד שנים, שבתי חולים פסיכיאטריים יהיו ברמת תקצוב ירודה. ליום אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי המדינה משלמת הרבה פחות מאשר למחלקה פסיכיאטרית בבית חולים כללי. אותו סכיזופרן מתוקצב ביותר מאלף שקל ליום בבית חולים כללי ופחות מחצי הסכום באברבנאל. המדינה יוצרת אפליה קשה של חולי הנפש והופכת אותם לחולים הכי פחות אטרקטיביים."כאן תתחיל תחרות על חולה אטרקטיבי וחולה לא אטרקטיבי, משוגעים משתלמים ומשוגעים לא משתלמים. המשוגע המשתלם יהיה זה שיגיע לעשרה ימים, יאזנו אותו וישלחו אותו הביתה. זה חולה מצוין וכולם רוצים כאלה. כשיגיע חולה בעייתי שבית החולים לא יוכל לאזן תוך עשרה ימים, יעיפו אותו. לאן יעיפו אותו - לא ברור."לעומת זאת, נמצאים אצלנו אנשים שהם בהמתנה לסידור מוסדי. בגלל הקיצוצים בתקציב ההמתנה נמשכת שנתיים, וכך קורה דבר שערורייתי - אדם שמגיע עם אלצהיימר מאושפז שנתיים בבית חולים לחולי נפש כי למדינה אין תקציב להעביר אותו לבית אבות. איפה נשמע דבר כזה?"בואו נסתכל לרגע מה קרה בעולם. בארצות הברית בתחילת שנות השישים היו מעל 600 אלף מיטות פסיכיאטריות. תוך דור, 25 שנה, הם קיצצו בין 300 ל-400 אלף מיטות פסיכיאטריות בשעה שהאוכלוסייה גדלה. במקומות מאוד בודדים זה הצליח, בעיירות קטנות שהקהילה פיתחה שירות שקלט את החולים. פתחו מועדוניות, דיור מוגן, מפעל לעבודה חצי יום, אחות שהלכה בין החולים ונתנה תרופות. במקומות אחרים החולים גמרו ברחוב כהומלסים או בבתי כלא."הגרף שמוכיח כי יש קשר ישיר בין מספר המיטות שהמדינה מקצה לחולי נפש לבין מספר חולי הנפש שנמצאים בבתי סוהר הוא גרף עצוב. באמריקה בסוף שנות התשעים היו כ-400 אלף חולי נפש בבתי סוהר. זה בדיוק מספר המיטות שנסגרו בבתי החולים."בואו נבדוק מה קורה לאדם שהוצא מבית חולים פסיכיאטרי אחרי עשר שנות אשפוז. אם לא יצרת עבורו שירות קהילתי מקיף, הוא לא שורד. האנגלים הוכיחו במחקר פשוט שאם רופא או אחות מגיעים לחולה שהוצא מבית חולים פעם בשבוע לוודא שהוא מקבל תרופות, מעל 90 אחוז מהחולים ממשיכים את הטיפול. אם השירות הוא במרחק הליכה, נניח קופת חולים בקצה השכונה, קצת יותר מ-70 אחוז ממשיכים בטיפול. אם השירות דורש נסיעה באוטובוס, בקושי 30 אחוז לוקחים תרופות וממשיכים בטיפול."איפה שאין שירות קהילתי בכלל והחולה לא ממשיך בטיפול, המיומנות שלו לחיות בקהילה מוגבלת מאוד. מצבו הנפשי מחריף. הוא מבטא תוקפנות או אלימות, ואז מביאים אותו למערכת המשפטית כי הוא חשב שהשכנים בבניין מקרינים עליו קרני לייזר והוא דחף אותם במדרגות או צרח עליהם. בא שוטר, לוקחים אותו למעצר והוא מוצא את עצמו בכלא. אם יש לו מזל מאתרים אותו שם ונותנים לו תרופות. בשב"ס בארץ יש מחלקה סגורה אחת. ואז יושבים אנשים החולים בנפשם בבתי כלא. זה קיים בארצות הברית ועוד דקה זה מגיע גם אלינו". הלחי של סוניה ד"ר ברק נולד ביום כיפור בתל אביב להורים פלמ"חניקים שהשתתפו במלחמת השחרור. הוא היה, במילים שלו, "ילד קצת מופרע ובכלל לא קל, שהחליט כבר בגיל חמש שיהיה רופא. אחרי תיכון חדש בחולון, סיימתי להפתעת כולם בהצטיינות את הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב".כסטודנט , לצד ההתמחות כאח פסיכיאטרי, היה עוזר שף וטבח במלון קרלטון בתל אביב. לא סתם אני טורחת לציין את הפרט הזה. יש בו כדי לתאר את האופי הדינמי, המעורב, השוקק והמלא חיים של בברק. למה אני מתכוונת? למגע שלו עם החולים, לאכפתיות, למהירות התגובה, לעניין שלו בהם ולכך שהוא לא חומל עליהם במובן המתנשא של המילה. הוא יודע לשים יד על הכתף ועל הלחי. למשל של סוניה הבולגרייה, שבאמצע ישיבת צוות קמה וצעקה עליו: "אתה תיתן לי עכשיו את הוואליום הזה שטוב לי, אתה שומע דוקטור? עכשיו! "." כן", הוא עונה לה בשקט, "כן, סוניה", ומניח יד גדולה שלא נרתעת מריר שנוזל מזווית הפה על הלחי שלה ואחר כך על הכתף. "כן, סוניה", הוא שב ואומר. "מיד בתום הישיבה תקבלי את הכדור שלך".ואני חושבת לעצמי, להיות עשר שעות ביום, עשר שנים, עם פצועים נפשית זה ממש לא עניין קל, וברק, כמו הצוות המופלא שלו, מקפידים להישאר ערים, חייכניים, צוחקים, נוגעים ומגיבים בעניין ולא בהתנשאות או בעייפות לאנשים קשישים שהחיים פוררו אותם לפירורים קטנים.לא מיד התחייב ברק לניצולי השואה הכל כך עצובים, שרוקדים עכשיו במעגל לצלילי אקורדיון. הוא התחיל התמחות בכירורגיה ואחרי שנה צלצל לאברבנאל ואמר לד"ר שטיר שניהל את המחלקה: "אני בא". במקביל להתמחות באברבנאל השלים לימודי תעודה בגשטלט ונסע לאנגליה להשלים לימודי פסיכיאטריה של הזיקנה. יום בשבוע הוא מגיע לשירות מילואים במחלקה לבריאות הנפש בצה"ל, ובזמן שנותר הוא מטפל בקליניקה הפרטית. מיותר להגיד שהוא והצוות שלו מקבלים משכורות מגוחכות.אין לי ספק שחייבת להיות אהבה גדולה בבחירה לקום בוקר בוקר מחדש ולהגיע למחלקה הסגורה המסוימת הזאת שבה יושבים על ספסל בכניסה עשרות בני אדם עם עיניים כבויות, אפופים ייאוש ונטולי כוח חיים.בישיבת הצוות השבועית שנערכת כל יום ראשון מדברים החולים על מה מציק להם. אני מתבוננת בד"ר אילונה מירצקי, שעובדת לצד ברק, ובפסיכולוגית חנה זמישלני שיש לה ויכוחים רבים איתו על האסרטיביות הדטרמיניסטית שלו, ואני קולטת מהערות קטנות שסוודר הצמר האדום עם המשולשים הכחולים שלובש החולה אדון לוי נתרם מארון הבגדים של ברק, שאת הקומקום החשמלי תרמה האחות הראשית ושצוות המחלקה יוצא עם החולים פעם בחודש לתאטרון הרצליה שתורם הצגה באוטובוס שגם הוא מתרומות, ובת זוגו של ברק, כמו גם בתו ואולי גם בני הזוג של שאר הצוות, יוצאים להצגה עם החולים הנרגשים, יושבים לידם ועוזרים להם להגיע בהפסקה למזנון או לשירותים."אני רואה איך הם מתכוננים ליציאה לתאטרון", אומר ברק. "זו התארגנות פנימית וחיצונית ברמה הזאת שהחולה'מוותר' על החולי לכמה שעות. אם היינו יכולים להציע יותר התערבויות מסוג הזה היינו משנים את האיזון בין חולי לבריאות. זה דורש זמן וזה דורש כסף". והרי כבר הבנו שלמדינה אין תקציבים לאנשים שלא מוגדרים כיעילים.לקראת סוף הפגישה אני שואלת את ברק על המחירים שהוא משלם על כך שבוקר בוקר הוא נמצא בקצה הכי עצוב ומדכדך של החיים. הוא אומר שליד הלילות הלבנים שנפערים מדי פעם העבודה הזאת מחדדת אצלו את "הברכה של ההתבוננות על הבנאליות": ליהנות מארוחה טובה במסעדה, לבשל במטבח הביתי לחברים עם המון חשק, ללכת פעם בשבוע עם הבת שלו, אלה, לחוג ציור, לצאת עם האישה שהוא אוהב לסוף שבוע רומנטי, בקיצור לחשוק בחיים, ליהנות מהם, מהרגעים הקטנים והגדולים."אנחנו נוסעים מהמחלקה באוטובוס לתאטרון הרצליה באילון", הוא אומר, "ופתאום עוברת רכבת עם שתי קומות והם פוערים את הפה, נדהמים, כי 40 שנה הם סגורים במחלקה. החיים בחוץ המשיכו לדהור ורק הם נעצרו, ורכבת שתי קומות זה בשבילם כמו להגיע לירח. אחרי שאת רואה את זה כל כך נצבט לך הלב שאת לומדת להודות לגורלך הטוב על כל רגע".כשאנחנו יוצאים בלילה לבדוק את ההומלסים יחד עם אסנת כהן, אני מתבוננת איך שניהם נוקשים בעדינות על דלת הקרטון שבו מתגוררת כבר עשר שנים ההומלסית עם השערות הלבנות, קליאופטרה, ליד פאב ותיק וידוע בתל אביב. אחר כך אנחנו פוגשים את אנואר, שמתגורר מאחורי מסעדה מפוארת באחת הסמטאות ליד השעון ביפו. אחר כך את סמי, שעדיין מחמם לחבר שלו את השמיכה על הספסל בגינה הקפואה ליד תחנת המוניות ב"הבימה", אלא שהערב הוא לא גרילר במסעדה אלא משקה עציצים בבית קברות.מאחד לשני אנחנו נעשים יותר עצובים אבל גם קצת צינים. ברק וכהן אומרים: אולי פעם אחת יבואו לכאן כמה מנערי האוצר על חולצותיהם הצחורות והמעומלנות שמעצבים עבורנו "כלכלה בריאה" ו"עידוד צמיחה", ויתמודדו עם ההערכה שב-2004 יעבור שיעור העניים לראשונה את מחסום ה-20 אחוז וכל ילד שלישי במדינה יהיה עני. בנוסף, בגלל הניאו ליברליזם הכלכלי המתפתח בישראל, מתפרקת לאט לאט אבל בטוח מדינת הרווחה וייעלמו רשתות הביטחון הסוציאלי שמאפשרות למוסדות כמו אברבנאל ולחלשים בינינו לשרוד. לפי הסטטיסטיקות לאחוז אחד מהם יש סיכוי להיות הומלסים או לחלופין לצאת מדעתם. ואם כך, הרי שהעתיד מספק להם, לברק ולכהן, יופי של עבודה.* sofash@maariv.co.ilt