חי על מזוודות הפליט האיראני מרהאן קארימי נאסירי (סר אלפרד בשבילכם) תקוע כבר 15 שנה באולם ההמתנה של נמל התעופה שארל דה גול בפריז בגלל הסתבכות עם שלטונות ההגירה. הוא ישן על ספסל מהוה, מקבל תלושי אוכל חינם מהעובדים של מקדונלנד'ס, מאזין ללא הפסקה לתוכניות אקטואליה ברדיו ובולע באובססיביות ספרי היסטוריה. סרט חדש בבימויו של סטיבן ספילברג ובכיכובו של טום הנקס, המבוסס על סיפור חייו הביזארי, אמור להפוך אותו בקרוב למיליונר ולגיבור תרבות אוניברסלי. אבל סר אלפרד לא ממהר לשום מקום ספי הנדלר, פריז 31/12/03 נסו להיזכר בפעם האחרונה שהטיסה שלכם התאחרה. 30 דקות איחור, ולאחר מכן שעה ושעתיים ושלוש. ככל שהדקות והשעות חולפות א תם מוצאים את עצמכם שרועים יותר ויותר על הספות הדהויות של נמל התעופה, שעונים על תיק היד ושקית הקניות מהדיוטי פרי, מרוחים על הכורסאות המהוהות של הטרמינל שהיו פעם אדומות או כחולות. כורסאות דהויות הן הרי מרכיב בלתי נפרד מאולמות ההמתנה של נמלי התעופה מניו יורק דרך פריז ועד הונג קונג. אחרי שעתיים של המתנה אור הניאון התמידי של הטרמינל נותן בכם את אותותיו.העיניים מתחילות לכאוב.האוזניים עדיין מנסות להישאר כרויות לכל הודעה על שינוי בזמן הטיסה אבל ללא הועיל.הודעות הדיילת במערכת הכריזה, בקול שחציו מתקתק וחציו מתכתי, כבר נשמעות כולן אותו הדבר. האוכל מהמזנון הסמוך בתלושים שהעניקו לכם דיילי הקרקע מתאים עצמו באופן מושלם לשהות הכפויה: הכריך והקפה של נמל התעופה גם הם דהויים וחסרי טעם. כעת שוו בדמיונכם כי השהות הכפויה בטרמינל מתארכת עוד, ועוד, ועוד, ועוד, ועוד. לא ימים וגם לא חודשים. שנים. שהות בת 15 שנה באולם ההמתנה של נמל תעופה. עם המזוודות ואור הניאון, עם הקול המתכתי במערכת הכריזה והאוכל-לא-אוכל מהמזנון. 15 שנה עם ספסל דהוי כמיטה וקופסאות קרטון בתור ארון בגדים וספרייה. סיפור הזוי מהסרטים? גם, אבל לא רק. זהו סיפורו של הפליט האיראני מרהאן קארימי נאסירי, בן 58 וזה 15 שנה תושב טרמינל 1 בנמל התעופה שארל דה גול מצפון לפריז. המציאות העגמומית של נאסירי, שהכל מכירים בתור "סר אלפרד", הופכת בימים אלו לסרט הוליוודי עתיר תקציבים וכוכבים בבימויו של סטיבן ספילברג. אבל בעוד טום הנקס (שמעולם לא פגש את סר אלפרד) מתאמץ לגלם את דמותו, הדבר האמיתי עדיין שרוע על ספסל מהוה בטרמינל 1 של נמל התעופה של פריז, ומחכה. משאית. לא מכבר חנכו הצרפתים את אולם הנוסעים החדש של טרמינל 2 בנמל התעופה שארל דה גול. אולמות ענק מצופי עץ מהודר, דיוטי פרי מסנוור ועשיר ועיצוב כולל מעורר קנאה לטובת הטסים לניו יורק. לעומת הק? דמה מנקרת העיניים הזו ניצב טרמינל 1 של נמל התעופה כמו בן משפחה מוזנח ומזדקן שירד מנכסיו. אולם הנוסעים היוצאים של הטרמינל הישן בנוי בצורת כעך עגול. החור הריק שהשאירו המתכננים באמצע מאפשר (תאורטית) לקרני השמש להאיר את החלל העצוב למראה. מסביב מתעגלים קירות בטון חשוף ולצדם פזורים עשרות דלפקי בידוק. מבחר מצומצם של חנויות, שלושה דוכני קפה וסניף מקדונלד'ס אחד נטועים בקומת הקרקע מתחת לשערי היציאה. הצורה העגולה, כבר קבעו לא מעט אסתטיקנים, אמורה להיות הצורה המושלמת ביקום. אבל עיגול הבטון של טרמינל 1 הוא יותר בבחינת מבוך מבהיל ומדכא של קירות אפורים ומסדרונות ארוכים. החלונות שאמורים להכניס את קרני השמש מאובקים והאור היחיד שחודר פנימה ביום חורף סגרירי הוא אור אפור שמשתלב באופן מושלם עם קירות הבטון הקרים. בלב היקום הקודר הזה שוכן לו סר אלפרד. אין לו טלפון וגם לא כתובת מדויקת ועם זאת עדיין ניתן לאתר אותו כהרף עין בתוך כעך הבטון, אם רק מחפשים. המוכרת בדוכן הקפה מצביעה ללא היסוס על מקום משכנו של סר אלפרד. "הוא יושב שם על הספסל עם המשאית שלו. אי אפשר לפספס אותו", היא מסבירה. "המשאית" היא גבעה של מזוודות, תיקים ושקיות, קופסאות קרטון כסופות, עגלות מטען, חבלים, לוחות קרטון, עיתונים, שמיכה משובצת, שק שינה מגולגל, מכשיר רדיו ועוד כהנה וכהנה חפצים. גיבוב מסודר למדי (יחסית לנסיבות) של כל מה שאדם זקוק לו, ויותר מכך, כל מה שהוא צובר ב-15 שנה בנמל תעופה. במרכז ניצבת ספת המתנה מוארכת ולצדה שולחן קפה קטן ושני כיסאות. הסלון של סר אלפרד הוא גם חדר האורחים ואפילו חדר האוכל שלו. בשעת צהריים מוקדמת הוא יושב על הספה-מיטה האדומה שלו ספק ער ספק מנמנם. הרדיו מכוון על ערוץ החדשות הצרפתי וסר אלפרד מאזין בראש שמוט לקריין הנמרץ. ברגע שהוא מבחין שאני מתבונן בו ולא מחפש את הדרך לדוכן המזון המהיר, כמו רבבות נוסעים אחרים, הוא מזדקף ונועץ בי מבט נגדי. "סר אלפרד? ", אני שואל. "כן, זה אני", הוא משיב בקול חרישי ומזמין אותי להיכנס אליו הביתה לאחר שאני מציג עצמי כעיתונאי. מטבח אין בדירה הזו ואני מתנדב להביא לנו את ארוחת הצהריים מהמזנון הסמוך: בגט וכוס קפה. סר אלפרד לוגם ראשית את הקפה ולא מחמיץ בהנאה בלתי מוסתרת את שאריות הסוכר בתחתית הכוס. הכינוי סר אלפרד מקורו בטעות באחד מאינספור מסמכי ההגירה אותם מילא הפליט האיראני. תואר אצולה ציני לאביר מודרני שכלוא בטירה שלו. אבל גם אם בעורקיו לא זורם דם כחול הרי שתושב הקבע היחיד של נמל התעופה שארל דה גול הוא מנומס ועדין מאין כמוהו. אחרי עשור וחצי של חיים כחסר בית אפשר היה לצפות שיהפוך למוזנח ומלוכלך. אבל סר אלפרד ממתין נקי ומסודר לטיסה שלו, שמעולם לא יצאה. בעזרת המקלחות של הטרמינל ומכונת גילוח חשמלית הוא מקפיד לשמור על מראה מטופח. נעלי זמש אופנתיות ומכנסיים שחורים, חולצת פולו תואמת ומעיל רוח של "לקוסט" מקנים לו הופעה של עוד נוסע מני רבבות שימריא עוד מעט קט וישאיר את נמל התעופה מאחוריו. למעשה כולם ממריאים חוץ ממנו, והוא ממשיך להתכונן מדי בוקר מחדש. בה בעת, גם אם הבגדים אופנתיים, המבט בעיניים עייף. לעתים אף כבוי. נאסירי נראה אמנם צעיר מ-58 שנותיו , אבל השהות הכמעט נצחית באולם הנוסעים היוצאים נתנה בו את אותותיה. סר אלפרד הוא אדם גאה ונעים הליכות, ובכל זאת משהו בו הלך לאיבוד. יצור אנושי שדהה וממשיך לדהות לאיטו לאורו של הניאון. דיבורו רך, חרישי. לעתים קשה לשמוע אותו. מדי פעם הוא עוצר ואחרי שניות ארוכות של שקט, כשנדמה שגמר לומר את דברו, הוא ממשיך לדבר. הוא משתמש במשפטים קצרים באנגלית טובה השגורה בפיו. משפטים, שתיקות ושוב משפטים. השיחה עם סר אלפרד נמשכת כמעט שעתיים והוא משיב בסבלנות לכל שאלה. אבל כאשר השאלות נוגעות לעולמו הרגשי הוא מתחמק. מזגזג. מתעלם. מעדיף שלא לגעת בכאב ובאכזבה שהצטברו עמוק בפנים במשך 15 שנים על ספסל ההמתנה. המסמכים. מרהאן קארימי נאסירי נולד ככל הידוע בפרס בשנת45'. ככל הידוע, מכיוון שמסמכים אין ועשרות הכתבות ושני הסרטים הדוקומנטריים שנעשו על אודות "המקרה המוזר בתולדות ההגירה" לא הצליחו לפזר את הערפל עד תום. מכל מקום, בשנת74' עזב נאסירי את פרס ויצא ללימודים בלונדון. הוא שהה בבריטניה שלוש שנים, שב למולדתו, שם הפגין נגד שלטון השאה שעמד לקרוס, נכלא ולאחר ששוחרר גורש מארצו ומצא עצמו שוב באירופה, הפעם כפליט. ב-81', לאחר נדודים במערב היבשת, זכה נאסירי למעמד רשמי ולתעודות של פליט והשתכן בבלגיה. ממקום מושבו החדש, ובעזרת התעודות שניתנו לו, הוא נע בחופשיות בין בלגיה, הולנד, צרפת ובריטניה. אבל כאשר בשנת88' ניסה להיכנס שוב לאנגליה, לשם הגיע מצרפת, הוא נתקל בסירוב של שלטונות ההגירה של הוד מלכותה. הסיבה לכך פשוטה:נאסירי ניסה להיכנס לאי הבריטי ללא מסמכים מזהים. לטענתו המסמכים נגנבו ממנו בנמל התעופה, אחרי שעבר את ביקורת הגבולות הצרפתית (בגרסה אחרת סיפר כי היה זה במהלך שוד אלים ברכבת התחתית של פריז). כך או כך, את אנשי שירות ההגירה הבריטי זה לא ממש עניין: הם החזירו אותו בטיסה לצרפת ממנה הגיע. הוא נחת בנמל התעופה של שארל דה גול נטול ניירות מזהים. זה היה בסוף שנת88', ומאז ממתין סר אלפרד בנמל התעופה. הוא טען באוזני הפקידים הצרפתים כי הוא אנגלי וסיפר כי אמו אנגלייה וכי יש לו משפחה באנגליה ודרש להניח לו להגיע לשם. סיפור שלא ברור אם הוא מדויק (בגרסה אחרת סיפר שאמו שוודית). מכל מקום, הבריטים סירבו לקבל אותו והצרפתים לא ידעו לאן לגרש אותו. הזהות הרשמית של נאסירי, זו המודפסת על גבי ניירות, נעלמה. סר אלפרד בא לאוויר העולם (או שמא לאוויר אולם הנתיבות). בתחילה , כאשר לא שיער בנפשו כי טרמינל 1 של שארל דה גול יהפוך לביתו, ניסה סר אלפרד להימלט מנמל התעופה. "יצאתי מכאן למלון איביס, לא הרחק מנמל התעופה. ניסיתי להישאר שם. נתנו לי לישון במרתף של המלון. אבל אחרי שבועיים הגיעה משטרת הגבולות ולקחה אותי חזרה לשדה התעופה. הם אמרו לי:'אסור לך להישאר כאן, אתה חייב לחזור לשארל דה גול'. אז חזרתי. אבל לא ציפיתי שזה יהיה לכל כך הרבה שנים". נאסירי נהנה מהגנה של מספר אמנות בינלאומיות, כך שהצרפתים לא יכלו ועדיין אינם יכולים לגרש אותו מנמל התעופה. הוא הפך לסטייה ביורוקרטית שאין להקיא ואין לבלוע, והשנים חלפו. ב-99' נדמה היה כי הגיע הקץ לייסוריו של סר אלפרד. עורך דין צרפתי שהתגייס לסייע לפליט הכלוא בנמל התעופה הצליח בתום מאבק להשיג עבור לקוחו תעודה רשמית שמאפשרת לו לעזוב את הנמל. כל שעליו לעשות הוא לחתום על המסמכים ולצאת לדרך חדשה. אבל סר אלפרד מסרב בתוקף לחתום על התעודות,ככל הנראה מכיוון שהניירות החדשים מזהים אותו כאיראני ואינם מכירים בשמו האצילי החדש או במוצאו הבריטי. "הם צריכים לתקן את התעודה", הוא אומר מספר פעמים במהלך השיחה, אבל מתחמק במיומנות מלהעניק הסבר מדויק לאופי התיקון הנדרש. נראה כי נאסירי מתכחש כיום למוצאו האיראני ומתעקש להיצמד לזהות החדשה שברא לעצמו. אחרי כל שנות ההמתנה הוא רוצה שיכירו בו באופן המדויק ביותר לשיטתו - או שימשיך לחכות. ואולי הוא פשוט פוחד לקום וללכת, עם או בלי ניירות, ולצאת שוב אל העולם שמעבר לספסל האדום. "בשנות התשעים הייתי נוסע לפריז לעשות קניות ב'מרקס אנד ספנסר'", הוא מספר, "אבל היום אני לא יכול לעזוב את הדברים שלי כאן. הם לא מוכנים שאני אשאיר את זה ללא השגחה". הפליט הפך לאסיר של ארגזי הקרטון שלו? ייתכן, ואולי הסוהרים הם הפחדים, החששות והבעיות הפסיכולוגיות שהשתלטו עליו במשך שנים ארוכות על הספסל. נכון לדצמבר 2003, 15 שנים וחודש אחד אחרי שהגיע נאסירי לנמל התעופה, המציאות היא כי סר אלפרד לא מסכים (וכנראה גם לא יכול) להמשיך לתחנה הבאה. הוא מעדיף לחכות לתעודה בדיוק כפי שהוא מדמיין אותה. הלחם. לפי שעה החיים נמשכים בקצב הטרמינל. סר אלפרד מתעורר מדי בוקר בסביבות השעה תשע. זמנו הרי בידיו. הוא הולך לישון מדי ערב סביב השעה עשר. השינה הארוכה היא כנראה בריחה נוחה ולדידו של סר אלפרד גם ברכה. כך לדבריו הצליח לשמור על בריאות תקינה במשך כל שנות השהות בטרמינל. "מעולם לא נזקקתי לטיפול רפואי", הוא מספר. אבל לינה בשק שינה על ספסל צר היא כמובן לא תענוג גדול. "קשה לישון פה. יש הרי רמקול שמודיע על ההמראות והנחיתות של המטוסים ואנשים עוברים בלי הפסקה. לפעמים אני מצליח לישון באמת, אבל לא תמיד". הלילה השליו בשנה עבורו הוא ליל הולדתו של ישו. "בחג המולד אני ישן טוב", הוא מסכם בחיוך. בין שינה ליקיצה מנהל אלפרד סדר יום עמוס למדי. בכל הנוגע לאוכל, סר אלפרד הוא לקוח נאמן של סניף מקדונלד'ס ששוכן בטרמינל 1. למרות הוותק המרשים שממנו הוא נהנה, אלפרד לא זוכה לארוחות חינם. עם זאת הוא מציג בגאווה אוסף תלושי הנחות ומבצעים שעובדי הסניף שומרים עבורו." יש לקוחות שלא משתמשים בתלושי החינם ואני מקבל אותם", הוא מסביר. מתי היתה הפעם האחרונה שאכל ארוחה חמה של ממש הוא אינו זוכר. "שנים לא אכלתי בשר אמיתי. אני אוכל כאן יותר מדי לחם. המון לחם", הוא אומר בנוגע לתזונה החדגונית שלו. בין ארוחה לארוחה הוא נהנה מהקשבה לרדיו ומעודכן עד מאוד באקטואליה השוטפת. "מה עם החומה? ", הוא שואל את האורח הישראלי ותוהה אם שרון מתכוון לפרק את גדר ההפרדה. מהמזרח התיכון השיחה עוברת לסוגיית הרעלה בצרפת, ומשם לשיראק ואפילו לכדורגל מקומי." מונקו מובילה את הליגה הצרפתית, ואחריה ליון ופריז סאן ז' רמן", הוא ממהר לעדכן. סר אלפרד מתעקש להפגין שוב ושוב בקיאות בנושאים הבוערים שעל סדר היום, מספורט ועד פוליטיקה. דרכו שלו להציג אחיזה בריאה במציאות למרות העובדה שהוא נמצא בחדר המתנה זה 15 שנים. הוא קורא עיתון מדי בוקר, "בדרך כלל את ה'הראלד טריביון', הם פרסמו עלי כתבה לפני עשר שנים". דרך נוספת להעביר את הזמן היא לקרוא ספרים. "אני קונה ספרים בהזמנה בדואר מפילדלפיה שבארצות הברית. הספרים ששולחים לי מגיעים לסניף הדואר פה בטרמינל. הם כותבים'עבור סר אלפרד, טרמינל 1, שארל דה גול' וזה מגיע. אני קורא ספרי היסטוריה, בעיקר היסטוריה צבאית וגם ביוגרפיות וספרי פסיכולוגיה". את הביוגרפיה של בן אצולה אחר, מאמן קבוצת הכדורגל מנצ'סטר יונייטד, סר אלכס פרגוסון, הוא לא ממש נהנה לקרוא. "לא היה שם יותר מדי סיפור", קובע סר אלפרד. מהו חומר הקריאה החביב עליו ביותר? גם אם ניתן היה לצפות כי אדם שנלכד בחלום בלהות ולא מצליח למצוא את דלת היציאה יהפוך למעריץ של קפקא, הרי שהספרים החביבים עליו ביותר הם אלו של אבי הפסיכואנליזה. "אני מאוד אוהב לקרוא את פרויד", מתוודה סר אלפרד. "למדתי הרבה על העולם בשנים האלו", הוא אומר. אבל בתקופה האחרונה נתקל סר אלפרד בבעיית אחסון לספרים שצבר לעצמו. "הפסקתי להזמין ספרים בדואר. אין לי יותר מקום. אני אאלץ להקים ספרייה גדולה ואין לי היכן להעמיד אותה". 150 הספרים שצבר עד כה ארוזים בארגזי קרטון כסופים של חברת התעופה הגרמנית לופטהאנזה." אלו קופסאות טובות והם מחלקים אותן בחינם", מסביר סר אלפרד כשהוא מצביע על הספרייה המאולתרת שלו. במקביל לקריאה סר אלפרד גם כותב יומן. רבבות מילים בכתב יד צפוף על גבי אלפי דפים. תיעוד כמעט כפייתי של ימים ארוכים חסרי מעש.לצד היומן הזה שומר אלפרד תיק עיתונות מגוון שהולך ותופח עם השנים. כתבות נייר מצהיבות מכל רחבי העולם על האיש נטול הניירות. הסרט. כיום, הודות לאינטרנט, סיפורו של סר אלפרד משארל דה גול נפוץ בכל רחבי העולם. "מאז האינטרנט מזהים אותי יותר", הוא מודה. אבל בניגוד לאינספור בדיות שזכו לפרסום שווא בזכות הרשת, הרי סיפורו של המהגר האיראני שהפך לאריסטוקרט חסר בית הוא מדויק להכאיב. סיפור אמיתי שלא יעלה על הדעת. עלילה מופרכת וממשית כאחד. טרגדיה מודרנית שנקודת המוצא שלה היא סצנה בנאלית המוכרת למיליונים ברחבי העולם - עיכובים ביורוקרטיים בנמל התעופה. המקרה של סר אלפרד מורכב, ומזמין תלי תלים של פרשנות על זהות אמיתית וזהות בדויה, על קיום ממשי מול קיום רשמי התלוי אך ורק בתעודה מודפסת. אבל מעבר לסמליות הברורה הסיפור מסתכם בשורה תחתונה פשוטה ואכזרית: נוסע חסר בית תקוע זה 15 שנה בנמל התעופה. בדיוק הפשטות הנוראה הזו היא שמשכה את תשומת לבו של סטיבן ספילברג שהחליט לפני מספר שנים לצלם סרט המבוסס על סיפורו סר אלפרד. "הוא שמע על זה והחליט שזהו סיפור שירתק אנשים", מפרש הגיבור האמיתי בטון יבש כאילו היה מבקר קולנוע מנוכר, ואז מוסיף בשקט, "בוודאי שאני מרוצה". הקשר הראשון עם חברת ההפקות של הבמאי המפורסם בעולם נוצר לפני כארבע שנים. "בהתחלה חשבתי שזו מתיחה", מספר סר אלפרד, "אבל ב-2002 הגיעו המסמכיםלעורך הדין שלי עם לוח הזמנים של ההפקה. זה בהחלט היה מפתיע. הפתעה לטובה". המכרים הוותיקים מהטרמינל התקשו להאמין שהפליט שהם רואים מדי בוקר, צהריים או ערב במשך שנים יהפוך לגיבור הוליוודי. "אולי זה לא נכון, אמרו לי בנמל התעופה". אבל התפנית יוצאת הדופן בחייו של סר אלפרד נכונה גם נכונה. הוא אף קיבל מספילברג תשלום שמן עבור הזכויות על סיפור חייו. כמה? "מדובר בפחות ממיליון דולר", אמר לאחרונה עורך דינו של סר אלפרד ל"ניו יורק טיימס". " אבל גם אם מרשי הפך לעשיר יותר, אלפרד נותר מבולבל ורדוף פחדים", סיכם הפרקליט. חברת ההפקה של ספילברג, דרימוורקס, אישרה כי אכן חתמה על הסכם עם נאסירי, אבל הסבירה כי אין מדובר בסיפורו המדויק של המהגר, מן הסתם אפור ומדכא מדי להפקה הוליוודית, אלא בתסריט ש"קיבל השראה" מסיפורו של סר אלפרד. ככל הידוע, הסרט של ספילברג, המצולם בימים אלו בארצות הברית ובקנדה, מביא את סיפורו של ויקטור נאבורסקי (טום הנקס), תייר ממדינה בבלקנים העושה את דרכו לארצות הברית. בעודו באוויר המדינה שלו חדלה להתקיים בשל הפיכה. הוא מגיע לשדה התעופה קנדי עם דרכון משום מקום ולפיכך לא יכול להיכנס מארצות הברית וגם לא לצאת ממנה. השעות הופכות לימים ולחודשים והנקס נאלץ להתרגל לביתו החדש, למנהל נמל התעופה המתנכל לו וגם לדיילת היפהפייה שבה הוא מתאהב, אמליה, אותה מגלמת קתרין זטה ג' ונס. ללא ספק שדרוג מהותי לסיפורו של סר אלפרד. "קראתי באחד העיתונים שאני מתחתן בסוף עם הדיילת. זה יהיה הפי אנד בסרט, אבל אלו לא החיים האמיתיים", הוא אומר באופן מפוכח. "מכל מקום אין לי השפעה על התסריט וגם טום הנקס לא הגיע לכאן לבקר אותי. יש לו כנראה סדר יום עמוס. מן הסתם הוא ראה את הסרטים הדוקומנטריים בהם הופעתי". הגרסה ההוליוודית אמורה לצאת למסכים ביוני 2004. האם סר אלפרד מתכוון להגיע בטוקסידו לבכורה החגיגית בהוליווד? הוא מבהיר מיד כי הדבר תלוי, איך לא, במסמכים תקינים להם הוא זקוק כדי לצאת למסע לעברו השני של האוקיינוס. "עכשיו כשארנולד שוורצנגר הוא מושל קליפורניה זה אמור להיות פשוט יותר", הוא אומר ספק ברצינות ספק בציניות. ואם אכן יגיע לבכורה האם מעניין אותו לשוחח עם בן דמותו הקולנועי הנקס? "אני מעדיף לפגוש את קתרין זטה ג'ונס", הוא משיב בהיגיון גברי בריא. הסוף? אם ירצה ואם לא, בין אם הוא מוכן לכך ובין אם לאו, הסרט של ספילברג יחולל בתוך מספר חודשים מהפכה בחייו של סר אלפרד. הוא אמנם לא יישא לאישה את קתרין זטה ג'ונס או כל דיילת מצודדת אחרת לצורך העניין, אך ברור כי ברגע שהסיפור המציאותיהזוי שלו יהפוך לבדיה הוליוודית "אמיתית", אלפרד יוכתר לגיבור תרבות עולמי. הוא ייאלץ לוותר על הקיום שהתרגל אליו באולם ההמתנה. הוא ייצא כנראה אחת ולתמיד לעולם האמיתי. אולי לא יהיה זה "הפי אנד" קלאסי ועדיין יהיה זה סוף מר-מתוק. לפי שעה סר אלפרד, כהרגלו, לא ממהר. הוא מעדיף להמתין, ואומר כי "יש תקווה לשינוי. בהחלט כן. אולי אקבל בקרוב רשיון הגירה לקנדה או לפלורידה". גם אחרי 15 שנות המתנה הוא מבקש שלא להגזים בחומרת מצבו. "אני לא תקוע בגבול עם אפגניסטן או באזור אסון אחרי רעידת אדמה לשם מטיסים טונות של סיוע חירום. אני גם לא מתגורר באוהל במדבר. אני נמצא במדינה מתוקנת באירופה. הם רק צריכים לתקן את המסמכים שלי והכל יהיה בסדר". אתה כועס? "כועס? למה לכעוס? אני מלא תקווה. השנה הכל יסתדר. רק שיתקנו את המסמכים". * sefyhendler@maariv.co.il ספילברג, מלפניך בשנת 99', כשנאסירי זכה באמצעות פרקליט צרפתי לתעודה רשמית המאפשרת לו לעזוב את נמל התעופה לאחר 11 שנה, הופיעה ידיעה קצרה בנושא ב"טיים מגזין". הידיעה , שהסתכמה בכמה משפטים בלבד, היתה מקור ההשראה של הסופרת שולמית לפיד לכתיבת הסיפור הקצר "הספסל", שיצא לאור בסדרת "קצרים" בהוצאת כתר. ללא תחקיר מעמיק או שליטה בפרטים שקשורים לפליט, הצליחה לפיד ליצור תמונת מצב היפותטית שאף מתחרה במציאות. "מהרגע שקראתי את הקטע הקצר הזה ב'טיים מגזין', שהיה בו מעט מאוד פרטים שטמנו בחובם עולם ומלואו", מספרת לפיד, "הדבר לא עזב אותי הרבה מאוד זמן. לא יכולתי לפרוש את הסיפור על פני 11 שנה, אחרת זה היה הופך כבר לרומן רחב יריעה, אז ניסיתי לדמיין מה עובר על אדם כזה שנמצא במקום שעובר שם כל העולם". לפיד , שהופתעה השבוע לשמוע שהפליט עדיין שוהה בנמל התעופה, סיפרה שהדבר רק מחזק את הצורה שבה בחרה לתאר את דמותו. הרגישות יוצאת הדופן שבה היא יצרה את הפליט האיראני מתוך דמיונה, שרטטה דמות בעלת ניואנסים דומים להפליא לנאסירי. באמפתיה מהודקת היא ממחיזה את סיפורו במושגים שדנים על הקרב הבלתי פוסק בין הכניעה ל"גורל" מול "חופש הבחירה". הדמיון הרב בין הדמות למקור בא לידי ביטוי אף בפסבדונים לו זוכה הפליט, "אדון אלברט" (בספר) מול "סר אלפרד" (במציאות). לדבריה של לפיד מדובר בצירוף מקרים מפליא, מאחר שלא ידעה כמעט אף פרט לגבי הסיפור האמיתי. בניגוד לספילברג, שבחר להציג את ההיסטוריה הפרטית החריגה הזו דרך עלילת סיפור אהבה בין הפליט לדיילת, לפיד בחרה לעשות זאת דרך סיפור החברות שנוצרת בין הפליט לפועל ניקיון זקן שעובד בשדה. "אני בטוחה שספילברג יוכל לדייק יותר בפרטים ולבסס את סרטו על עובדות. הוא מעסיק בוודאי צוות תחקירנים שאמור לבדוק את הדברים ואת ההיסטוריה של האיש. התחקיר שלי לספר היה לצורך מניעת טעויות בדברים המעשיים בלבד. הלכתי לחנויות שטיחים של בני העדה הפרסית בסביבתי וישבתי איתם כמה ימים כדי לראות איך הם עושים את התה שלהם,איך הם מכינים את הסוכר המיוחד,ללמוד על השמות ועל איראן באופן כללי. פגשתי אנשים מאוד צנועים ותרגמתי את תכונות האופי שלהם לעלילת הסיפור ".