יומן מסע בכלכלה הישראלית 2003 משה פרל 26/12/03 בית הדין הארצי לעבודה המסע הזה פשוט היה חייב להוביל קודם כל אל לשכתו של סטיב אדלר. מכל השחקנים שכיכבו ב­2003 על הבמה החברתית-­כלכלית, לנשיא בית­-הדין הארצי לעבודה שמור מקום מיוחד במינו. הוא לנצח ייזכר כאיש שעצר את ה''מגה-­שביתה'', האיש שכיבה בשנייה האחרונה את הניצוץ שאיים להדליק כאן בעירה גדולה, ויש רבים, רבים מאוד, שמוכנים להישבע: לא סתם בעירה, אלא פיצוץ חברתי עצום. הקונפליקטים החברתיים ­כלכליים של השנה החולפת התנקזו כולם ללשכתו החדשה והמשופצת של השופט אדלר, והפכו אותו לדמות קריטית. הוא יודע היטב: זו לא עוד הכרעה על איזו בקשה לצו מניעה נגד שביתה בבזק, וגם לא פסק­דין על פיטורי עובדים בעוף קור. הפעם זה הדבר האמיתי. כן, הוא נשיא בית­הדין הארצי לעבודה, והוא יחליט איך המשק הזה ייראה בשנים הקרובות. נשיא בית­-הדין הארצי לעבודה פשוט משוכנע שאין באמת בעיה לפשר בין ההסתדרות לממשלה במגה ­סכסוך שהתנהל לכל אורכה של 2003. יותר מזה, הוא בטוח ששני הצדדים זקוקים לשביתה כדי לסיים את הסכסוך, ונקודת הסיום הזו, איך לא, תהיה בדיוק במקום שניתן היה להגיע אליו אי­שם בתחילת השנה. מבחינת השופט אדלר זה סגור: הוא משוכנע שהמשק שלנו חייב להיות בסופו של דבר משק תחרותי, משק מופרט, משק שחייב לשנות את המבנים המונופוליסטיים שלו לטובת הציבור הרחב. אדלר יודע, ואף מדבר על זה, שהפור נפל מהרגע שישראל חתמה על הסכמי הסחר שלה עם אירופה וארה''ב לפני שנים רבות. הוא מבין היטב שאם אנחנו רואים את עצמנו שייכים לגושי המדינות האלה, המשמעות החברתית והכלכלית בסופו של דבר ברורה. העניין הוא שזה רק בסופו של דבר. איך מגיעים אל התחנה הסופית הזו, זה כל הסיפור, ומבחינת נשיא בית­הדין לעבודה זה בדיוק התפקיד שלו: לקבוע את הדרך לשם. האם זה יהיה ב'זבנג וגמרנו', או בהדרגה ובזהירות. בית-התמחוי ''לשובע'' ''לשובע'' הוא רק אחד מתוך עשרות בתי-תמחוי שפועלים היום בארץ, ומשמשים מקור הזנה לאלפי אנשים. סיפורם הוא הדרך המזוקקת ביותר להבין לאיזה שפל הגיעה מערכת הרווחה שלנו, שאיננה מסוגלת עוד לסחוב על גבה אלפים רבים של עניים. במסע העיתונאי הזה, בית-התמחוי הוא התחנה שממנה מתחיל סיפורה של השנה כולה. העוני, המצוקה, הרעב, החידלון של המדינה, ההיחלצות של יהודים טובים לתרום ולעזור, והציניות של אחרים לנצל זאת. מכאן מתחיל הוויכוח הגדול שבין ביבי נתניהו לעמיר פרץ. בתי-התמחוי, שהפכו השנה לאופנה לוהטת, היו לראי שאילץ אותנו להבין איך אנחנו נראים. רק אחרי שהפנמנו את הדיוקן החברתי הזה יכולנו להתחיל את הוויכוח על מה שצריך לעשות כדי להיראות אחרת. ''לשובע'' הוא בית-תמחוי חוצה ישראל. אין עשירון אחד שמחמיץ אותו. ראשונים הנזקקים עצמם: הומלסים, נרקומנים, או סתם אנשים שהידרדרו לעוני ונוח להם לאכול באחד ממפעלי החסד. אחריהם עובדי המקום, אסירים שנידונו לעבודות שירות וזכו לרצות את תקופת המאסר בבית-התמחוי. הם מנקים את הסירים, מארגנים את האוכל, סוחבים את הארגזים ועורכים את השולחנות. אחר כך מנהלי המקום: עופר עזר ועו''ד גלעד חריש, שהקים את כל רשת בתי-התמחוי ומתעקש להגיע מעת לעת לראות שהכל דופק. תעבירו יום ב''לשובע'', ואיפשהו על שרשרת המזון תפגשו את עצמכם. 1,300 אנשים מאכיל בית-התמחוי של גלעד חריש. מ-10:00 בבוקר עד 15:00 אחר-הצהריים הוא פתוח, וכל אחד, פשוט כל אחד, יכול לבוא ולאכול כמה ארוחות שהוא רוצה, ולעזוב בלי שישאלו אותו אף שאלה או יבקשו ממנו משהו. פעם קראו למקום ''שקלובקה'' ובעברית: ''בשקל''. הרעיון היה לבקש מכל אחד שבוחר לאכול שקל אחד. גם כדי ליצור תחושה ערכית ולאפשר לאנשים לחוש שהם שילמו על הארוחה שלהם, וגם לסנן החוצה פרחחים שבאים להפריע ותופסים מקומות של נזקקים אמיתיים. היום זה נעלם. ה''שקלובקה'' התחלף ב''לשובע''. אפילו התשלום של שקל נמחק. מצפה רמון את הדרך לעיירת הפיתוח הדרומית בחרתי להאריך. החלטתי לעשות אותה דרך ירושלים. לפני המפגש עם ויקי קנפו רציתי לעבור דרך מה שנשאר מאוהל המחאה שלה מול משרד האוצר, ומצאתי את מה שהיה די צפוי: פני המאהל כפני המאבק. מה שנשאר ממנו רגע לפני שמדפדפים ל­2004 הוא כמה אוהלים נטושים, שרידי שלטים ושתי נציגות אחרונות למאבק: חנה בכר ואילנה אזרזר. ככל שסיירתי עם קנפו במצפה רמון וככל שהשיחה בינינו התפתחה, מצאתי אותה חידתית יותר. מצד אחד תום וחן, שמבליטים אחת שעשתה את זה. עשתה את זה לבד, ועשתה את זה בגדול. אחרי שהייתי בביתה ברחוב נחל ערוד, אני יודע באמת שהיא באה ממצוקה אותנטית. ויקי קנפו לא היתה פוזה. ומצד שני ההיפך הגמור. היא הופכת את עצמה במהירות מסחררת ובמקצועיות למותג, שלא לומר לתעשיה. את נעלי צעדת 200 הקילומטרים לירושלים היא שומרת בארון (''אולי אמכור אותן מתישהו במכירה פומבית''). גם את העלונים שהפיצה במצפה רמון כשניסתה לגייס את האמהות החד­הוריות להצטרף אליה היא מתייקת בקפדנות. היא לא תתראיין בלי להתייעץ עם ''יועצת הלובי שלי'', היא לא תעשה צעד בלי לקבל חוות­דעת מיועצים אחרים שמלווים אותה. קנפו היום היא 'טלנט'. פורמלית, היא עובדת במפעל הנרות שליד מצפה רמון, אבל מעשית, את רוב זמנה ובוודאי את האנרגיות שלה היא משקיעה באזור המרכז. ויקי קנפו מסיימת את השנה החשובה בחייה כחיה פוליטית. בימים אלה היא עסוקה בניהול חיזוריהם של יוסי ביילין (''שחר''), רן כהן (מרצ) ואופיר פינס (עבודה). לה, לפחות, ברור לחלוטין איפה נמצאת התחנה הבאה במסע שלה. קרוב מאוד למאהל החד­הוריות בירושלים, אבל הכי רחוק מהן. זה יהיה בכנסת. ויקי משוכנעת שהיום היא נכס אלקטורלי. הבורסה הבורסה בתל-אביב הפכה את עצמה בשנה החולפת לסמל המתעשרים. אם דרוש עוד דימוי להמחשת הקצוות המנוגדים שעליהם התנהלה לה 2003, לא תמצאו טוב ממה שקרה בבורסה. 2003 הניבה למשקיעים במדדי הבורסה הסטנדרטיים תשואה של למעלה מ­50% על כספם. מי שהשקיע במדדי המניות הטכנולוגיות, ראה למעלה מ­100% על כספו. דווקא בשנה שבה מוטל לראשונה מס על רווחי הון, דווקא בשנה שבה העוני שובר שיאים, מחליט שוק ההון, כמעשה שטן, ללבלב. וזה לא רק המדדים שעלו. גם הפעילות הלכה ותפחה. מחזורי המסחר, אותם מספרים גדולים שמספרים לנו בעצם כמה כסף עבר מיד ליד דרך אחד העם סיטי, הלכו וגדלו והוכיחו עד כמה הציבור הרחב מתחיל להתפתות ולחזור למשחק. ביום מעצרו של סדאם חוסיין חצה מחזור המסחר את גבול מיליארד השקלים. ערן גורן הקים בית­השקעות קטן בשם זנקס לפני 10 שנים. אחר כך התמזג עם נשואה, אחר­כך הכניס משקיעים זרים, ובשנה החולפת נרכש על­ידי אקסלנס. העיניים של בנקאי ההשקעות מכוונות כל הזמן אל המערכת הפוליטית. היא הברומטר הרלוונטי ביותר מבחינתם למה שמתרחש, ולמה שעתיד להתרחש. ''אני חושב שההסבר העיקרי לעליות של 2003 נעוץ בעובדה שהגענו למסקנה שמשהו יסודי השתנה במערכת שקובעת את המדיניות'', מסביר גורן. ''מנקודת המבט של המשקיעים, במשך שנים ההחלטות הכלכליות, התוכניות הכלכליות, היוזמות הכלכליות היו תמיד פונקציה של תאוריית המאמצים. מחכים, ומחכים, ומחכים, ואז כשנולדת בעיה פותרים אותה בתוכנית כלכלית. ככה עובדים פוליטיקאים בישראל ­ מעבירים רפורמה. ''פתאום גילינו ב­2003 שר אוצר שעובד אחרת. פתאום בא לנו ביבי, והחליט שהוא לא מנסה לתקן נזקים ולסתום סדקים ­ הוא מחליט לסלול כביש חדש לחלוטין. זו גישה ששנים לא היתה כאן, וזה הפיח אופטימיות אדירה בשוק''. נמל אשדוד כביש מספר 41 מוביל לשתי מדינות, שגבול ביניהן. פנית שמאלה ואתה באשדוד. 200 אלף תושבים, 9.8% אבטלה. פנית ימינה ­ הגעת לריבונות של חברת החשמל ונמל אשדוד. ארץ המונופולים החזקים בישראל מתחילה קילומטרים ספורים לפני סופו של כביש 41, ומשתרעת על פני אלפי דונמים. כמו הבורסה, או להבדיל כמו ויקי קנפו, הפך נמל אשדוד, לטוב או לרע, לאחד מהסמלים של השנה החולפת. היגואר של גמליאל(גומה) חסין; האצבע הקלה על הדק השביתה; השליטה הטוטלית על הש.ג של המשק. בין אם עובדיו הם חבורת פורעים מיליטנטית שסוחטת את הכלכלה הישראלית, ובין אם הם קורבנות לכוחנות של ביבי, 2003 תייגה אותם סופיתכעשירים, כחזקים, ככאלה שיש להם. ''עשו לנו לינץ''' אומר לי אפרים וינר, מזכיר ועד מחלקת הים. אם יש רגע שהוציא אותו משלוותו השנה, זה היה הרגע שבו צפה בשר האוצר בטלוויזיה, קורא לעובדי הנמלים: 'צאו מהיגואר ותתחילו לעבוד'. הפרובוקציה הזולה הזו של ביבי הרסה את וינר, ואיתו עוד 1,500 עובדים. את זה הם לא ישכחו לנתניהו הרבה מאוד שנים. על הגשר הקדמי של גוררת האוניות ''דלילה'' אני מנסה להבין מהעובדים איך זה שדווקא הם הפכו פתאום לקורבנות. מאיפה בא הלינץ' הזה? התשובה של וינר ואמסלם מיידית. ביבי, הם משוכנעים, לא באמת מעוניין ביצירת תחרות בענף. ''אנחנו מכניסים למדינה מיליארדים. מהכסף שלנו בנו את הרכבת. הממשלה חולבת מאיתנו בכל שנה מיליארד שקל. אנחנו יעילים''. אז מה רוצים מכם? ''את ההסתדרות'', הם משיבים. הלוגיקה שלהם מתיישרת עם טיעוני השמאל הכלכלי הקיצוני. לפיה, האוצר מעוניין בשבירת העבודה המאורגנת בישראל, ולכן הוא רוצה לשבור את ההסתדרות. הדרך היחידה שלו להשיג את המטרה הזו היא לפרק את ההסתדרות מהנשק שלה, והנשק היעיל ביותר שלה הוא נמל אשדוד. משרד האוצר ''באתי לשחק איתך משחק'', אני מפתיע את שר האוצר. ''זה יהיה מין מונופול כזה, שבו אתה מקים מדינה בתנאי מעבדה. אין עמיר פרץ, אין אילוצים, אין שביתות, אין עכבות. תרגיל אינטלקטואלי צרוף: איך ייראה המשק שלך, מר נתניהו? איך תיראה החברה שלך, אדוני שר האוצר?'' אנחנו מתחילים ממדינת הרווחה, אותה מערכת שמקובלת בכל העולם היום, ומטרתה העיקרית היא לשמש רשת ביטחון לאזרחי המדינה. למעשה, אין מדינה שלא מיישמת היום את העיקרון הזה. ההבדלים הם רק במידה ובאוריינטציה. קשה למצוא בעולם המערבי מדינות שאין להן בכלל מנגנוני רווחה לטובת אזרחים שאין להם ממה לחיות. המפתח של נתניהו למדינת הרווחה הוא החינוך. מבחינתו, זהו תנאי הכרחי לכך שמספר האנשים שאינם יכולים להיות עצמאיים והופכים לתלויים בתקציבי הרווחה, יהיה מינימלי. במדינה התיאורטית שביבי בונה, ''לכל אדם יש כלים לממש את עצמו, שאותם קיבל ממערכת החינוך. בתי­הספר מנוהלים שם באופן שמעניק לכל מנהל סמכויות מלאות להשפיע על זהות המורים, ולא כמו אצלנו עכשיו. בתי­-הספר צריכים להחדיר ערכים של עבודה ואחריות עצמית. ערכים של הישגיות, עצמאות, שאיפה למצוינות. אם נדע ליצור מערכת חינוך טובה ונעניק את ההזדמנות לבוגריה באמצעות שוק חופשי, נצליח בגדול''. בוא נעבור לשוק העבודה. איך הוא נראה? ''התופעה של הכנסת עובדים בכפייה לארגוני עובדים חייבת להיפסק. אין לה מקום''. במדינה של ביבי, הדגש הוא על חופש הבחירה. ''אם אנשים רוצים להתאגד ­ בבקשה, אבל אם הם לא רוצים להתאגד ­ שלא יכריחו אותם''. ברור לך שהתוצאה תהיה שהעובדים לא יהיו מאורגנים? ''נכון, אבל זה לא היעד שלי. היעד שלי הוא חופש. אם זו תהיה התוצאה, ואני מסכים שכך יהיה, אז העבודה לא תהיה מאורגנת. חשוב יותר לתת לכל עובד את חופש הבחירה. רוצה להתארגן? טוב. רוצה לשבות? טוב. אבל אי­אפשר להכריח עובדים שאין להם עניין לשבות נגד רצונם''. ההסתדרות ההסתדרות של עמיר פרץ היא סטארט-אפ יוניוניסטי. זו הסיבה - הסיבה היחידה - לכך שההסתדרות מתנהגת כסטארט-אפ. היא יודעת שאם לא תהיה חצופה, נועזת, נוטלת סיכונים ומאוד לא צפויה, אין לה שום סיכוי. עמיר פרץ מתמסר בקושי רב יותר למשחק המונופול התיאורטי שאני מפיל עליו. אל תטעו בו - זה לא שהוא פחות מושכל מנתניהו. הוא פשוט צריך לגשר כל הזמן בין מה שהוא מאמין בו, לבין מה שהקליינטים שלו מצפים שיגיד. גם הפעם אנחנו מתחילים את המשחק עם מדינת הרווחה. ''אם תלך איתי עכשיו ותציע ל-100 בנות שנפגוש בלשכת העבודה לעבוד ולקבל משכורת בגובה הקצבה שלהן, אני מבטיח לך שכולן יבחרו לעבוד'', הוא קובע. מבחינתו, בעיית התחמנים של הביטוח הלאומי שמטרידה את ביבי לא קיימת. בוא נעבור לשוק העבודה. איך הוא נראה? ''שוק מאורגן לחלוטין. אני בטוח שהעובדה שהשוק מאורגן יוצרת גם צדק וגם תורמת לתחרות, כי אם יש שני קבלנים ואצל אחד מהם לא משלמים פנסיה, ברור שהוא - מכיוון שעלות העבודה אצלו נמוכה יותר - ייקח כל מכרז וכל עבודה. ביבי יגיד לך שאם יש הרבה קבלנים ולא מונופול בנייה אחד, הם מתחרים גם על עובדים. הם ישלמו לעובדים הרבה, כדי שהטובים יהיו אצלם וכך יזכו במכרזים. זה אולי טוב לענפים כמו היי-טק. זה לא עובד ככה במכוני מיון של תפוחי אדמה. במדינה שלי, העובדים כולם יהיו בהסכם קיבוצי''. כשמשחק המונופול שלנו עובר לחלקה של המדינה, פרץ כבר החלטי בהרבה. במשחק שלו, תתפלאו, הוקמה ממשלה שמייצרת עבור אזרחיה ביטחון, חינוך, רווחה בסיסית ובריאות. במודל של פרץ, ממשלות לא צריכות לנהל עסקים, אין להן בנק, חברת תקשורת או חברת תעופה. אז אתה בעצם בעד הפרטה, אני אומר לו. פרץ לא אוהב את ההגדרה. ''צריך להפיק את המקסימום, ולכן הממשלה תחלק זכיונות. עם זאת, היא תקפיד ותפקח על חברת הרכבות או חברת המשאיות, כדי שלא יעמיסו יותר מדי ולא ידרשו מהנהגים לנסוע יותר מדי שעות''.