מותי. בימוי והפקה: רפי בוקאי אחרי 27 שנים של מאבק במחלת הסרטן הקפיד רפי בוקאי על הוראות בימוי מפורטות ומדויקות לסצנת מותו הידוע מראש. הוא השאיר אחריו תסריט לטקס ההלוויה, ליהק את השחקנים וגם לא שכח לבחור תפאורה ומוזיקת רקע. שני סרטים, ''אוונטי פופולו'' המקסים והמוצלח ו''מרקו פולו'' המגלומני והמושמץ, ששיקפו את אישיותו רבת הסתירות, הספיקו לו כדי להיכנס לפנתיאון הקולנוע הישראלי. החברים מתקשים להשלים עם הסוף העצוב מיכל קפרא, סופשבוע 17/12/03 נתחיל בסוף. בהפקה האחרונה של הבמאי, התסריטאי והמפיק רפי בוקאי. הפקת ההלוויה שלו עצמו. הלוויה כמעשה בימוי, מתוסרטת תמונה-תמונה, מלוהקת באנשים, בדוברים, עם התחלה,אמצע וסוף,עם תפאורה,עם מוזיקת רקע. ואלה הוראות הבימוי להלוויה שהשאיר רפי בוקאי זמן קצר לפני מותו: 1. להיקבר עם הבגדים שאהב - חולצת גאפ וג' ינס. 2. להיקבר בארון. 3. רצוי בקיבוץ עם נוף, אבל לא בקיבוץ עינת כי זה כבר מסחרי מדי. 4. קבורה אזרחית. 5. טקס כמו ביום הזיכרון. 6. במה עם שני רמקולים. 7. 200 כיסאות כדי שאנשים יישבו. שיהיה נוח. 8. להשיג אוהל גדול במידה שיהיה גשם. 9. האנשים שידברו יהיו: עדנה מזי''א, רותי גולן, שולי רנד שיקרא פרק בתהילים, שרון ברוק, סטודנטית שלו מבית-ברל, וטלי רוזנפלד, חברת ילדות מקרית-גת שתשיר שיר. 10. בשורה הראשונה תשב רק המשפחה הקרובה. 11. כשמורידים אותו לקבר יושמע השיר ''סוס עץ''. 12. ליד הקבר אבא יקרא קדיש. 13. את הקבר יש לעשות במידה גדולה.14. למרגלות הקבר יש להקים ספסל עם גב. שיהיה נוח לשבת. 15. המצבה תהיה בצבע קרם ויהיה חרוט עליה, ולא בצבע שחור, תאריך חייו ומותו. 16. בכל שנה, בתאריך יום הולדתו, 5 בינואר, הוא מבקש לעשות חגיגה ולדבר עליו כדי שגיא בנו הקטן יכיר את אבא שלו. זאת הרשימה. וכך היה. במדויק. רק במקרה אחד המרו את פיו והזמינו 500 כיסאות ולא 200. '' הוא לא העריך את עצמו מספיק''. בפעם השנייה נשאלו לפתע איזה בד לשים על הארון. על זה רפי לא חשב. בתיה אחותו בחרה לבן. לבן, כי זה חגיגי, כי זה צבע האבלות הסיני וכי רפי לא אהב שחור. סרטים והקרנות ביום שלישי שעבר לפנות בוקר נפטר רפי בוקאי בבית הוריו כתוצאה ממחלת סרטן קשה שפרצה שוב לפני כשנה. ''בשעה שש בבוקר קיבלתי טלפון מאחותו בתיה'', מספרת גלית בנגלס, מפיקה שעבדה עם בוקאי. ''היא אמרה שרפי נפטר וסיפרה שהוא השאיר לה רשימת הוראות מדויקות לגבי ההלוויה וביקשה שאפיק אותה בפועל. את הרשימה הוא השאיר לה בבוסטון, כשבוע לפני כן, כאשר נודע לו שגופו לא יוכל לשאת יותר שום טיפול. כשראיתי את הרשימה חשבתי לעצמי שהרבה בקשות שלו היו נטולות אלמנטים אגואיסטיים. הוא חשב על אחרים. שיישבו, למשל. שלא יירטבו אם יירד גשם. וכשאני חושבת על זה, זאת ההפקה המוזרה ביותר שעשיתי בכל חיי, אבל איכשהו הרגשתי שזאת זכות גדולה''. כך מת. האיש הצעיר, בן 47 בסך הכל, שביים כסטודנט את הסרט ''אוונטי פופולו'', שנכנס לפסגת פנתיאון הקולנוע הישראלי וצרב את מקומו בעולם הקולנוע המקומי. עוד סרט אחד בלבד ביים - ''מרקו פולו'', הפקה מגלומנית במושגים ישראליים, שנסחרה בבורסה, תקציב של מיליוני דולרים, כישלון בקופות. לכאורה זה הכל. אחר כך כתב, הפיק, עודד, עזר, לימד, דחף, פינטז, השקיע, נתן את הלב למה שמכונה ''עולם הקולנוע המקומי''. שני סרטים שהיה מעורב בהם - ''אוונטי פופולו'' כבמאי ו''החיים על פי אגפא'' כמפיק - הם הרבה מעבר לפאר היצירה. הם חלק מהתוכן התרבותי של המקום הזה. הם הישראליות עצמה. ואולי, בעצם, הם ההפך מהישראליות עצמה. כך או כך, נטמעו בנו עמוק. לפני כמה חודשים סיפר לי מישהו סיפור מצמרר. רפי בוקאי הפיק אז את הסרט ''צעד קטן'' בבימוי שחר סגל. אחד מגיבורי הסרט הוא ילד חולה סרטן. באמצע הפקת הסרט התפרצה אצל רפי מחלת הסרטן. המציאות והדמיון התערבבו בסיפור הזה. נוצרה דרמה. התקשרתי לרפי בוקאי, ביקשתי לראיין אותו. הסרט הזה, שיצא לפני זמן לא רב למסכים וירד מהם במהירות,היה הבייבי שלו.הוא הזמין אותי למשרדו שבלב תל-אביב. הוא כבר היה חולה באופן ניכר. בקושי הלך. מקל עץ ליווה אותו לכל מקום. הוא שכב על הספה, אבל המבט בעיניים היה עדיין בריא לחלוטין, מתעתע בחוליי הגוף, אופטימי. אני זוכרת שבצד ניצב מכשיר ריצה ועל הרצפה היו שטיחים יפים נורא. בוקאי לא היה מוכן לומר מילה אחת על המחלה. אסור להזכיר. אסור לרמוז. אסור לכתוב. הוא לא הסביר למה. ככה הוא רצה. רק אחרי מותו תגיד מעיין, בת זוגו, שהיא זאת שלא הרשתה. אסור שהמחלה תיכתב, תיקבע בעולם, תצוטט, אמרה לו. בשום פנים ואופן. הסיפור העיתונאי הפסיד במערכה. שיחה על קולנוע אף פעם לא היתה במקום הזה להיט גדול. רפי לא שינה את דעתו. אז דיברנו על ילדים. 20 שנה הוא עם מעיין ורק לפני שנתיים נולד בנם הראשון. מסע ארוך של ייסורים וטיפולים עברו עד שנולד גיא. כשדיבר על בנו, קרן ממש. דיברנו על חינוך, על ילדים יחידים, על העולם שבו הם גדלים. אחר כך הלכתי. לפני כמה שבועות ראיתי אותו לפתע בבית קפה שכונתי. המבט שלו כבר היה כבוי. הוא אמר שלום קטן, עם הראש, ואפילו לא חייך. אחר כך מת. ורק לאחר שמת, יצאתי למסע היכרות עם האיש. בסיומו של המסע, התאהבתי. סוציאליסט ואריסטוקרט עדות. עדנה מזי''א. מחזאית, חברה. ''יום אחד הוא צלצל אלי מאיטליה. הוא קרא את הספר שכתבתי'התפרצות איקס', ואמר לי שהוא רוצה לעשות עליו סרט. תכף נפגשנו ותוך דקה נהיינו חברי נפש. הוא היה כמו חברה שלי. למרות החזות המאוד גברית היו לו נפש וחוכמה של נשים. וכמו כל יחסים אמיתיים, הם היו רצופים משברים, התנצחויות, כעסים, אבל מעבר לכל זה היתה לנו שפה משותפת נהדרת. לא היה דבר אחד שלא ידענו אחד על השני. לא שפטנו אחד את השני וגם לא חיפשנו ישועה. זאת היתה חברות מוארת. לא תובענית. הוא לא היה מהבכיינים והמקוננים למרות שהיה לו על מה. ''הוא פשוט ענה על ההגדרה הבסיסית של אציל. אציל נפש. הוא היה סוציאליסט בנשמתו אבל אריסטוקרט בגינוניו.יום אחד הוא הופיע עם שלושה זוגות נעליים שערורייתיות והילדים שלי, שהעריצו אותו, לא הפסיקו לדבר על הנעליים של רפי. ''הוא היה רודן נדיב ונאור ומה שרצה כך היה. אני לא חושבת שהקולנוע היה הדבר החשוב בחייו. החיים הרבה יותר עניינו אותו. הקולנוע היה עבודה, עונג. מכל האנשים שאני מכירה הוא היה הסקרן הגדול מכולם. הוא קרא שעות על גבי שעות. יום אחד הוא הגיע ואמר:'בואי נעשה סרט על המפגש בין פרויד ליונג'. הוא לא התעסק בדברים ריאליים. החלום הגדול שלו היה לעשות סרט אמריקני גדול בלוס אנג'לס. כולו היה איש של סתירות. בוטה ורגיש. ביישן והקרין ביטחון עצמי מוחלט. אבל את יודעת, כמו שהוא היה מסוגל להיות בוטה, מול אנשים חלשים היה רך כחמאה. נדיב כל כך. ''אני מסתובבת עם תחושת החמצה חסרת שחר. לא יודעת מה קורה. בפעם האחרונה דיברתי איתו לפני כשבועיים. הוא כבר לא רצה לראות אנשים. לאחר שמת, כשהתברר לי שביקש שאדבר בהלוויה שלו, הרגשתי שזאת אחת המתנות רבות החסד ביותר שקיבלתי בחיי. זה היה כמו צוואה. ''בהלוויה החילונית דיבר הרב שנתן לשולי רנד היתר להשתתף בה. הוא סיפר שפגש אותו רק פעם אחת וברגע שהסתכל לו בעיניים הוא חשב שרפי הוא המשיח. זה מה שהרב הזה הרגיש. תארי לך. הוא פשוט היה גיבור ספרותי. גיבור של ספר עב כרס. מי יודע, יכול להיות שפעם אכתוב עליו ספר''. צ'רצ'יל וטולסטוי בוקאי נולד לפני 47 שנה במעוז אביב. אביו, שהוברח לארץ לבדו מדמשק בגיל 13, עבד אז בסולל בונה. עיקר העבודה היה בקרית-גת, עיר חדשה וקטנה בנגב. אחרי נסיעות ארוכות ומתישות החליטה המשפחה כולה לעקור לקרית-גת. לחיות שם. אמו, שעברה את השואה ברומניה, הפכה בקרית-גת למזכירת נעמת ואחר כך היתה מזכירת האיגוד המקצועי וחתמה על החוזים עבור פועלי פולגת. שם גדל. ב''קרית'', כפי שנהג לומר בגאווה מתריסה קצת. שיחק כדורסל, הדריך בשומר הצעיר, למד בתיכון רוגוזין, הנהיג. הם היו חבורה קטנה, במקום קטן, נידח, שהתעסקה בדיונים מרתוניים על פילוסופיה, היסטוריה, חברה, ספרות. לבר המצווה שלו ביקש מהוריו את כל כתביו של צ' רצ'יל. זאת המתנה שהתאווה לה. הקריאה היתה לדרך חיים. הספר האחרון עליו המליץ לאמו היה הביוגרפיה של טולסטוי. היא כמובן קראה. וכשבת אחותו סיפרה לו בשמחה שהלכה ללמוד במגמת קולנוע, אמר לה: ''לכי ללמוד ספרות. תקראי הרבה, אחר כך תעשי קולנוע''. אבל שם, בקרית-גת, ברקע של כל הילדות המופלאה הזאת, ניצב בית הקולנוע ''היכל העשור'', שהוריו היו שותפים בבעלות עליו. בתיה, אחותו של רפי, זוכרת איך אחיה היה עומד בפתח ומכניס את כל החברים שלו חינם. הנדיבות החלה לפרוח כבר אז. שלושה סרטים בשבוע,לפחות,ראו.ורפי בוקאי,אם להיעזר ברומנטיזציה של ''סינמה פרדיסו'', היה עולה לחדר המכונות לחתוך את הפילם ולהסתכל על הסרטים דרך החלון הקטן למעלה. אולם, כיסאות עץ, בקבוקים מתגלגלים, מחיאות כפיים בסוף, צרחות שהסרט נקרע, הרבה מערבונים. קלינט איסטווד הוא הגיבור האולטימטיבי של הילדות. רק אחר כך בא ג'וליאנו ג' מה. סרטים סוג ג', ישנים קצת, הגיעו ל''היכל העשור'' ומילאו את עולמו הרוחני של בוקאי לצד כתבי צ' רצ' יל. את פליני יפגוש מאוחר יותר בתל-אביב. זמן קצר אחרי שיגלה כי חלה בסרטן. פעם ראשונה. בגיל 20. מפקד וילד עדות. אלון אבוטבול. שחקן. ''אתמול פתחתי קובץ במחשב שכתבתי באיזה יום שישי, ושם היה כתוב:'הייתי אצל רפי. הוא חולה. מת מפחד. הרגל שלו רועדת ואני צריך לבקר אותו שוב'. ולא יכולתי לבקר אותו שוב. לא בגלל שלא היה לי זמן. כי לא יכולתי לדבר איתו על זה. מאוד קשה לי כל המוות שלו. כמעט מדהים ומפתיע כמה זה קשה. ''פגשתי אותו בפעם הראשונה ב-95', כשעשה את'מרקו פולו'. השתתפתי בסרט.רפי הצטייר אז כבן אדם שמעורר אותך ללכת יותר רחוק,לעשות דברים גדולים,להסתכל על הכל אחרת. זאת היתה הפקת ענק והוא היה מצד אחד מפקד הארמיה ומצד שני היה תוקע מקל בגלגלים.לא נתן לשחק.כל הזמן התווכח כמו ילד קטן. הוא היה הנוכל הכי ישר שיש. היה לו מבט של נוכל, אבל בסוף התברר שהוא הכי ישר ונדיב שאפשר. ''לפני שנה וחצי הוא ביקש ממני לשחק בהפקה על פי'הזונה הגדולה מבבל' של חנוך לוין. זה לא יצא לפועל. אבל הוא כבר דיבר על סטים מטורפים לצילום ברומניה. הוא צייר כל פריים בסרט. הוא היה יוצר סרטים אדיר.'אוונטי פופולו' היה אחד הסרטים הכי חזקים שנעשו פה. גם'מרקו פולו' היה יומרני בצורה נפלאה. חוויה גדולה. אני זוכר שכשעבדנו על הסרט חשבתי שהוא מתעקש לחרב את הסרט. היתה לי תאוריה עליו, שכשהוא רואה משהו מושלם מדי הוא מנסה לפרק. כאילו הוא היה חייב איזו צרימה. אולי בגלל שהיה חולה מגיל צעיר, כל הזמן רגל אחת במוות, רגל אחת בחיים, הוא קרא תיגר על הבנאליות. הוא חי בעולם של היסטוריה, של מלכים, של פנטזיה. ''אני מדבר איתך ואני מרגיש שאני מקטין אותו. אהבתי אותו אהבת נפש. כשהורידו את הארון שלו, זה הזכיר לי את הנסיך הקטן שמבקש שהילד יצייר לו כבשה, אבל הכבשה נראית לו חולה וזקנה, אז הילד מצייר ארון עם חורים. ככה זה נראה לי שם, בהלוויה של רפי''. פליני וברגמן במהלך השירות הצבאי, בגרעין נח''ל, גילה בוקאי כי חלה בסרטן. טיפולים, זריקות, הקרנות. במקביל החליט ללכת ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים יחסים בינלאומיים וכלכלה. אחרי יומיים ברח משם. הקמפוס הירושלמי לא נראה לו. הוא הגיע לתל-אביב ונרשם ללימודי משפטים וקולנוע. מהר מאוד נטש את המשפטים והתרכז במה שיהפוך לאהבת חייו. המפגש עם תל-אביב, עם פליני וברגמן, מצטייר כסדרת מהלומות תרבותיות. מפץ ממש. כמעט באגביות כתב בחוג לקולנוע בתל-אביב את התסריט ל''אוונטי פופולו''. שיר באיטלקית שלמד בכיתה ה' בשומר הצעיר, ידע את כל המילים בעל פה, בלי להבין אפילו אחת מהן, היה הבסיס לסרט שסיפר על שני חיילים מצרים בסופה של מלחמת ששת הימים ההרואית. והם עייפים, צמאים ומיואשים, מנסים להגיע לתעלה ברגל. בסופו של דבר הם מקריבים את חייהם למען חילוץ חייל ישראלי משדה מוקשים. התמונה מהסרט של שני החיילים המצרים שהולכים בדיונות ושרים את השיר ''אוונטי פופולו'' נכנסה לתודעה ולא זזה. גם הסצנה בה החייל המצרי מצטט את שיילוק השייקספירי ואומר: ''יהודי אנוכי. האם אין ליהודי עיניים, ידיים, איברים, רגשות, חושים, אהבות, יצרים? '' הפכה למונומנט תרבותי. זה גורלה של סצנה גאונית, של סרט מדהים על אבסורד המלחמה, על בני אדם, על קלישאות. הסרט זכה לפרסים בארץ ובחו''ל ולהצלחה מסחררת בבתי הקולנוע. זה היה סרט סטודנטים. הופק בגרושים במונחים קולנועיים. הלם בצופים. כשיצא הסרט, הובסה המחלה לאחר שלושה ניתוחים וסדרת טיפולים מייסרת. בוקאי סירב לזקוף את ההישג לזכותו. הוא רק עבר את המחלה, אמר אז. מבחינתו, ''הביס'' זה פעיל, ו''עבר'' זה סביל. ''איש לא נלחם או מתמודד עם המחלה. המחלה תמיד פוגשת את קורבנה כשהוא אובד עצות וחסר אונים. לכל היותר מדובר במזל. ברופאים טובים. במחלה שעברה'', אמר. יהלום מחוספס עדות. רותי גולן, חברה, בתו של הבמאי מנחם גולן. ''ההיכרות שלי עם רפי החלה אחרי שראיתי את'אוונטי פופולו'. דרך הסרט התאהבתי בו. חשבתי שזה הדבר הכי נפלא שראיתי. התקשרתי אליו ונהיינו חברים. הייתי אז בהריון וחודש אחרי שהכרנו אבא של בעלי לשעבר נפטר מסרטן. רפי, בלי חוכמות, פשוט בא איתי להלוויה. לתמוך. הוא היה יהלום מחוספס. איש עם נשמה גדולה. הוא הפך להיות בן בית אצלנו. אבא שלי וכל המשפחה אהבו אותו כל כך. אני לא מעכלת שאני צריכה עכשיו לחיות בעולם בלעדיו. היה ברור שזה הולך לקרות, אבל המחשבה על כך לא חצתה ממש את הראש. חשבנו שיחזיק עוד שנה, עוד שנתיים. לא כל כך מהר. כשהתגלה הסרטן הזה, סרטן בקרום הריאה, הוא נסע לטיפולים בגרמניה כמו צוללני השייטת. נסע ולא עזר. חזר. ''ברגע שהסרטן התגבר הוא די רצה למות. לא רצה להמשיך לחיות. זה כבר היה סיבוב שני והוא אמר שאין לו כוח. אבל הוא נלחם בגלל הבן שלו. כשהייתי שואלת אותו בטלפון,'רפי, מה העניינים?', הוא היה עונה לי:'אני גוסס'. הוא הלך אל המוות בראש צלול. אני הרגשתי שהוא ויתר. הרים ידיים. המלחמה הפעם היתה קשה לו מדי''. מגלומניה ושטויות שמונה שנים לקח לבוקאי עד שהחל לביים את סרטו הבא, ''מרקו פולו''. ספר היסטוריה על מסעות הצלב שהגיע אליו בטעות הדליק את דמיונו. הוא צלל ללימוד ולתחקיר אובססיביים של התקופה. שנים. יום-יום. כך הלכה ונוצרה ההפקה הכי יקרה והכי מגלומנית שנעשתה אי פעם בארץ. סאגה היסטורית שמתרחשת לפני 700 שנה בסין, באירופה ובישראל. 3.3 מיליון דולר. 38 שחקנים. 2,000 ניצבים . שש שפות מדוברות בסרט: אנגלית, ארמית, עברית, הונגרית, צרפתית וסינית. אפילו את הבורסה עירבו בהפקה וכך הפך הסרט הזה להנפקה בורסאית. בוקאי רצה ללכת הכי רחוק, הכי גדול, הכי גרנדיוזי שאפשר. ככה הרגיש. ככה התאים לו. התוצאה היתה מופרכת במקצת. הסרט נחל כישלון גם אצל המבקרים וגם אצל הקהל. מפסגת ההערצה ל''אוונטי פופולו'' נחת בוקאי לחתיכת שדה קוצים אכזרי. מאז לא ביים יותר. בחר לכתוב, להפיק, לשחק קצת,לעודד יוצרים צעירים,ללמד.הכישרון העצום שלו נבלם. שקע במחוזות חוסר הביטחון. חיכה לרגע ההתעוררות. במהלך הצילומים ל''מרקו פולו'' נפצעה השחקנית אביטל דיקר. הכידון שהיה אמור לעבור לידה פגע בה. ביום שהיה צריך להסיר לה את התפרים רצה בוקאי לקחת אותה לבית החולים באילת, אבל היא היתה מותשת ודרשה שהחובש יגיע לבית המלון. בוקאי הקשיב לדרישה, הגיע למלון, התקשר למגן דוד אדום, שאל כמה עולה אמבולנס והזמין חמישה. בכל אחד חובש. כולם הגיעו לחדרה של אביטל דיקר במלון. זו היתה רק דוגמה לחוש ההומור של בוקאי וליחסו לגינונים של כוכבות. וזה רק קצה הקרחון של מוזרות חוש ההומור שלו. יום אחד סיפר לגלית, המפיקה שעבדה איתו, שיש לו אח בשב''כ ואם היא צריכה מידע על מישהו שתפנה אליו. הוא ישיג את המידע. המפיקה, שמעולם לא שמעה על קיומו של אח, האמינה מיד. מדי פעם כשהיתה מזכירה את האח, היה בוקאי עושה לה ששששש. שלא יידעו. עניין מסווג. רק בערב לפני שנפטר הודה שהמציא לו אח. אח בשב''כ. כמו שהמציא את הרעיון ללכת לקורס טיס. כתב לאחותו. וזאת המבוהלת התקשרה הביתה להניא את האח הסורר, שכבר סיים את השירות הצבאי, להתגייס שוב לצבא. מיותר לציין שאיש לא ידע על מה היא מדברת. אחר כך הגיעו הבעיות עם הלב. ושוב ניתוח. הפעם ניתוח לב פתוח. רגליים על השולחן עדות. רותי מרום. אשת יחסי הציבור של ''הד ארצי'', חברה. ''לפני שמונה שנים הגעתי מחיפה לתל-אביב והכנתי רשימה של אנשים שרציתי לעבוד איתם. כתבתי מכתב גם לרפי, שבו הסברתי לו איזה נכס אני. אחרי יומיים קיבלתי ממנו טלפון.'בואי לפגישה', הוא אמר לי. הוא ישב עם רגליים על השולחן ואמר לי שאין לו בעצם שום דבר להציע לי, אבל הוא רצה לראות מי החצופה. מאז הוא בחר בי. ככה אני מרגישה. זאת בחירה. הוא אימץ אותי והיה אבא שלי, אחי הגדול, יועץ לענייני כספים, אהבה, זיונים. הוא היה המציל שלי. כל בעיה הכי קטנה הייתי מתקשרת והוא היה פותר מיד את הבעיה. ואף פעם הוא לא הרשה להגיד לו תודה. לא איפשר להחזיר לו. ''בתקופה הזאת הוא התחיל להרגיש עייף. כבר היה לו קשה לשחק כדורסל. הוא צחק ואמר,'אני מזדקן, משבר גיל הארבעים'. באיזו בדיקה שגרתית שעבר במהלך הטיפולים והנסיונות להוליד ילד, פשוט השאירו אותו בבית החולים. לא נתנו לו לצאת. הוא עבר מיד ניתוח לב פתוח. ואני זוכרת שאחרי הניתוח הוא הרשה לי לבקר אותו בבית הוריו, שם שכב. מבחינתי, זה היה חסד גדול. הזכות לבקר אותו. זה לא יפה להגיד, אבל עכשיו אין לי יותר רפי-תציל-אותי''. ערוץ הילדים את מעיין, עובדת בחברת תעופה, פגש לפני 20 שנה. מאז היה איתה. שנים ניסו להביא ילד. לפני שנתיים נולד גיא. האבהות היתה הריגוש הגדול מכולם. האולטימטיבי. ילדים תמיד נהו אחריו. העריצו אותו. סגדו לו. התייעצו איתו. דיבר אליהם בגובה העיניים. אהבו אותו כמו שרק ילדים אוהבים את מי שאוהב אותם באמת. הוא היה הדוד הדאגן, מספרת אחותו בתיה. אם מישהו היה חולה, או סתם לא הרגיש טוב, רפי כל הזמן צלצל לברר. לשאול מה קורה. כשהיה סרט חדש של וולט דיסני, היה מתקשר לילדים של אחיותיו ומציע להם לבוא איתו, רק אם יש להם זמן, כמובן. אם הם פנויים. הם תמיד היו פנויים בשביל רפי וביחד היו בוכים בסרטים. בוקאי, מתברר, היה בכיין סרטים לא קטן. המשפחה היתה עבורו הכל. לחברים נתן חלק מהנשמה, אבל למשפחה נתן את כולה. פעם אמר לאחותו, ''אם מישהו היה צריך להיות חולה במשפחה, טוב שזה אני. כי אם זה היה קורה למישהו מכם, הייתי מת''. קשר חם ונדיר מתקיים בין בני משפחת בוקאי. הורים, שלושה ילדים, בן בכור, שתי בנות, נכדים, יצרו מטווה רגשי בלתי סדיק. אהבה ללא תנאי נתנו ההורים לילדיהם ולבני אדם בכלל וקיבלו כפליים. בוקאי היה מביא כבר מגיל צעיר את כל חבריו הביתה. בדרך כלל לאכול אצל האמא, שהיתה מסייעת למשפחות נזקקות ולילדים חסרי בית. כולם התערבבו שם, מתוך אהבת אדם שלא דרשה שום חינוך רשמי. ''כל הזמן היינו ביחד'', מספרת אחותו בתיה. ''גם בחולי, גם בבריאות. מדברים, מתעניינים, מתגעגעים. כן, כל הזמן''. עיניים מדברות עדות. חלי גולדנברג. שחקנית. ''פגשתי אותו בפעם הראשונה כשבאתי לדבר עם אסי דיין על תפקיד ב' חיים על פי אגפא'. את התפקיד עשתה בסוף שחקנית אחרת, עירית פרנק, אבל מה שנשאר לי בזיכרון מאז זה החיוך שלו. ראיתי כמו כולם את'אוונטי פופולו' ולבי התרחב, איך בדרכים ערמומיות מגיעה השפיות לחיינו. כשקיבלתי את התפקיד ב'צעד קטן' פגשתי אותו. הפגישות הקטנות שלנו התמקדו בילדים. אי אפשר לתאר את השמחה שלו כשדיבר על הבן שלו. ואני כל הזמן אמרתי לו:'תריח אותו, תריח, כי הריח נעלם'. נגענו אחד בשני נורא בקטן אבל ההתחברות היתה רק על הילדים. כשפגשתי אותו בפעם האחרונה בהקרנת הסרט בחיפה, הוא כבר היה רזה נורא, מדבר בקושי, והדבר הראשון ששאלתי זה אם הילד גדל. כשהייתי בהלוויה ניסיתי לבחון מה אני זוכרת ממנו. אז זה עיניים מדברות וחיוך מקסים וסוג של גבריות סקסית, משהו בסגנון סם שפרד. קצת קאובוי אבל בפנים לא. ''אני זוכרת שראיתי לפנות ערב ידיעה באתר אינטרנט שהוא מת. היה ברור לי לגמרי שאני אעשה כבוד לאדם הזה, שחצה את חיי בשלום קטן ונעים כל כך''. בוטה ומקסים את התסריט הראשוני של ''צעד קטן'' כתב בחור צעיר, גיא מאירסון, שעבד כעוזר הפקה בסרט ''מרקו פולו''. הוא הראה את הסיפור לבוקאי וזה התלהב והחל לעבוד עם מאירסון על פיתוח התסריט. התסריט, שהוא מעין סיפור התבגרות, סיפר על חבורה של ילדים בני 14 שמתמודדים עם גירושי הורים ומחלת הסרטן של אחד מהם. ''העבודה עם רפי עברה הרבה גלגולים והפכה למשהו מאוד רגשי לשנינו'', מספר מאירסון. ''עניין מחלת הסרטן של הילד אייל בסרט היה קרוב לשנינו. לי היה חבר כזה בילדות ורפי עבר את המחלה. הוא בשום אופן לא הסכים שהילד ימות בסוף. הוא אמר לי:'אי אפשר שהוא ימות. נמאס מסרטים עם סופים שחורים'. ואני אמרתי:'אי אפשר אחרת. הכל הולך לשם'. זה לא היה ויכוח קל. אבל הוא קודם כל לימד אותי לכתוב תסריט. בשלב מוקדם של התסריט לא היה ממש סיפור עלילה משני. היתה סצנה בה הילדים הולכים לראות אצל אייל, הילד החולה, סרט כחול כי ההורים שלו הרשו לו. את זה הבאתי מהילדות שלי. ואז רפי אמר,'תשמע, מפה מתחילה עלילה. מכאן הם צריכים ללכת ולמצוא לילד זיון'. בהתחלה זה נראה לי מטורף לגמרי. לא הגיוני. אבל אז התחלתי להבין לאן הוא חותר. רפי חתר תמיד לעבור את הגבול. זה גם בוטה וגם מקסים בעת ובעונה אחת, ושניהם - זה הוא''. בוקאי לימד קולנוע בבית-ברל ובחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. כפי שהתנהל כבן אדם, כך התנהל כמורה. כשהתלמידים שלו עשו סרט גמר, הוא היה מתקשר באמצע הלילה לחדר העריכה לשאול מה נשמע. אם היו בעיות, הוא מיד היה מגיע. מתיישב לפתור. לא משנה השעה, לא משנה הקושי. מבחינתו, אמר להם, כל אחד יכול לעשות את ה''אוונטי פופולו'' שלו. הוא האמין בהם. דחף אותם עד קצה הגבול, הסביר שצריך להפוך עולמות. אריאל טלפלר היה סטודנט שלו. ''הוא היה כמו אבא רוחני. הוא נתן את ההרגשה המדהימה שהוא ידאג שהכל יהיה בסדר. אין דבר שאי אפשר לעשות. הוא גם דאג לכולם אחרי הלימודים. חיפש להם עבודה. תמיד הוא אמר:'השיעור הראשון - תעבדו רק עם מי שאתם אוהבים'. הוא היה מסוג המורים שלא קיים כבר. בתקופה האחרונה הוא הפיק לי סרט. ''בלילה האחרון לפני מותו נכנסתי אליו ביחד עם גלית המפיקה. הוא שכב על המיטה של ההורים שלו והיה חלש מאוד. הוא דיבר בלחש. ואז, בלי להגיד שלום, הוא הסתכל על גלית ושאל:'יהיה לאריאל סרט?'. ואני השתגעתי באותו רגע. הוא ידע שזה הסוף שלו וזה מה שהוא שואל, אם יהיה לי סרט. רק אחר כך הוא אמר שהמצב באסה.'זה באסה למות', אמר .'אכלתי אותה ביג טיים'. '' אבל אני כל הזמן חושב על שני החיוכים שהוצאתי ממנו בביקור הזה, האחרון. הוא שאל מה שלום אשתי, שהיתה בהריון. ואני סיפרתי לו שבאולטרסאונד ראו שהילד בועט ברגל ימין, שזה עניין חשוב לחולי כדורגל כמונו. והוא חייך. ובסוף, לפני שהלכנו, לקחתי לו את היד, נישקתי אותה ואמרתי לו'נתראה'. והוא היה מופתע מהמילה נתראה ורק חייך''. הצגת הקולנוע האחרונה עדות. אבי נשר. במאי. ''רפי בוקאי גרר אותי לשחק ב'צעד קטן'. אני לא שחקן, אבל באתי רק בגלל שביקש. ידע תי כמה קשה ללהק דמויות שיש לך בראש, וכשהוא פנה אלי ידעתי שהוא זקוק לי. רפי היה במאי מאוד-מאוד מוכשר וחכם. כשהפסיק לביים, הרגשתי צער. אנשים כמוהו לוחמים את מלחמת הקולנוע הישראלי. זאת חבורה שלמה של אנשים שבוקאי ביניהם והם נאמני הקולנוע. בלי טובת הנאה, בלי כסף גדול, בלי פרסום. רק מאהבה. הוא לא הפסיק להפיק סרטים ישראליים מתוך אמונה בתעשייה כאן. הוא היה יכול להפיק בקלות פרסומות ושעשועונים לערוץ 2. אבל זה לא חצה אותו בכלל. הקולנוע מעולם לא היה קרדום לחפור בו. שני סרטים בסך הכל הוא ביים ולמרות זאת הוא מחובר לעורק הראשי של הקולנוע פה.'אוונטי פופולו' הוא אחד מעשרת סרטי הפולחן. תקראי למאמר'גיבור מקומי'. ככה אני מרגיש כלפיו''. בוקאי בחר בשחר סגל לביים את הסרט ''צעד קטן''. הסרט הזה היה הבייבי שלו, אומרים חבריו. כבר בשלב ההפקה התפרצה מחלת הסרטן. לאט-לאט הלך ודעך. לצילומים עוד הגיע קצת, אבל אף פעם לא ביקר בסט כשצילמו את הסצנות על הילד החולה. מבחינתו היה הסרט הזה גם ביטוח כלכלי לילדו הקטן. הוא ידע שלא יהיה פה עוד הרבה זמן. בסופו של דבר יצא הסרט ונחל כישלון צורב. ''הכישלון הזה קירב את מותו'', אומרת חברה קרובה. שחר סגל: ''זה היה סוריאליסטי לגמרי. הכל התערבל שם. מין טרגדיה מערפלת ומערבלת. עושים סרט על סרטן והוא מקבל סרטן. היו הרבה צחוקים על זה. בהתחלה הוא נתפש בעיני כהיפוכונדר מוחלט ודי ירדתי עליו בעניין הזה. רק אחר כך התברר מה שהתברר. לאט-לאט העניין נעשה יותר ויותר קונקרטי. אני הייתי מעורב בתהליכים הרפואיים, כי הסרטן שלו היה מאותו סוג של צוללני השייטת. בעקבות סרט שעשיתי עליהם חיברתי אותו ליובל תמיר וכך הוא הגיע לקליניקה בגרמניה. ''התהליכים היו מאוד מהירים. אחרי שהטיפול בגרמניה לא הצליח הוא נסע לבוסטון לניסיון אחרון ושם לא הסכימו לנתח אותו. מאז לא דיברתי איתו. בטלפונים האחרונים הרגשתי שהוא לא מתקשר איתי. משהו באינטונציה, בשיעול, בקול הזה, קול מהשאול, היה קשה נורא. הוא היה אומר,'זה הסוף', ואני לא ידעתי מה להגיד. פשוט אמרתי לעצמי, סתום ת'פה. ''כשהוא הגיע לראות את הראף-קאט הוא כבר היה חולה. לא היה ברור איפה המציאות ואיפה הסרט. הוא צפה ונורא אהב את הסרט. התגובה הנקייה הזאת, ההנאה הצרופה מלראות סרט, היתה נורא מרגשת. הוא קולנוען מהזן שהולך ונעלם. עכשיו הוא מת. זה מוזר. שוקינג. אבל זה מה שיש''. סוף ביום רביעי שעבר נקבר רפי בוקאי בקיבוץ גבעת-השלושה. אפילו הגננת שלו והמורה מכיתה א' הגיעו לחזות בהפקה. ''ההלוויה היתה הסרט האחרון שלו'', אמרה עדנה מזי''א על המסע האחרון הסהרורי קצת. ''יצירת מופת קטנה''. * kafra@maariv.co.il קולנוען מלידה