להיות רמי וריטה אביטוב מתפלמס על הרומנים החדשים של עדה פגיס ומלכה מיכאל ירון אביטוב 04/12/03 זה נשמע כמו נושא מבטיח לרומן, שבו יוזהר הקורא מראש בפתח הדבר, ש"כל קשר בין הדמויות למציאות מקרי בלבד" וכו': אישה בת 73 עוברת לדיור מוגן בחיפה, לאחר פרידתה מבעלה, סופר מפורסם שהעדיף על פניה צעירה ממנה בשנים רבות, ומתחילה לכתוב בפרץ יצירתי. אחת הדמויות שהיא בוראת מזכירה מאוד את בעלה, שבו היא "נוקמת" בספר על פרידתו ממנה והורגת את בן דמותו בעודו צעיר. ובינתיים, אישה אחרת בירושלים, בת ,71 מתאלמנת מבעלה, המשורר הידוע, ומתחילה אף היא לכתוב. הפרץ היצירתי שלה מניב עד כה שלושה ספרים, אחד מהם על בעלה, ובשלישי, שיוצא עתה, אחד הסיפורים מבוסס על דמותו. גם מהסיפור שלה אפשר לרקוח רומן. האישה הראשונה היא מלכה מיכאל, פרודתו של הסופר סמי מיכאל, והשנייה היא עדה פגיס, אלמנתו של המשורר דן פגיס. שתי הנשים הן חלק מתופעה ספרותית מתרחבת: אשת סופר שהופכת לסופרת בעצמה, בדרך כלל לאחר מות הבעל או לאחר הפרידה ממנו. מלבד פגיס ומיכאל אפשר למנות ברשימה את עדנה שבתאי, אלמנתו של יעקב שבתאי, שכבר פרסמה לאחר מותו שני ספרים, ואת, להבדיל, אידה צורית, אשתו של אהרון מגד, שכותבת כבר שנים רבות לצד בעלה, אהרון מגד יבדל"א.פגיס הקדישה את ספרה הראשון והמצוין, "לב פתאומי", לבעלה שנפטר. בקובץ החדש שלה, הכולל 18 סיפורים, היא כמעט מתגברת על הפיתוי לכתוב עליו, למעט בשניים מהסיפורים, "בדרך א'" ו"בדרך ב'", שהם המשך האחד של השני, ומבוססים, כך נראה, על סיפורו של פגיס הילד. מסופר כאן על מסע ייסורים שעורך הילד אולק עם אמו בזמן מלחמת העולם השנייה, מפולין לרוסיה, ולאחר מכן מסיביר לאלמה אטה. בסיפור השני מגיע אולק לישראל. כדרכה, כותבת פגיס בעידון רב, שרק מי שמצוי בתולדות חייו של בעלה יכול לייחס לו את הסיפור. ואילו מיכאל בוראת דמות כמעט מבלי לטרוח ולהסתיר את הדמיון לבעלה. כל השינוי הוא שסמי הופך לעמי, והסופר למשורר. בנקודה זו דומה ששתי הסופרות מקיימות דיאלוג ביניהן. אצל מיכאל, הסופר הופך למשורר מת, ואילו אצל פגיס, המשורר המת מעניק השראה לאלמנתו הסופרת.הסיפור על סמי ועמי אינו סגירת חשבון. עמי­סמי הוא דמות חיובית. "עמי התברך ביכולת לקבל אנשים", כותבת מיכאל. "חוש ההומור המעודן, האצילי, ריפד את דרכו אליהם" (עמ' 66). בני הזוג, עמי וטליה, מתגוררים אצל החותנת, וסקס הם עושים על המזרן. כל מי שיכתוב בעתיד ביוגרפיה על סיפור חייו המרתק של סמי מיכאל, הקומוניסט לשעבר שעלה מעיראק, שכתב תחילה בערבית ועבר לעברית, לא יוכל שלא להתייחס לרומן של אשתו לשעבר.בני דמותם של סמי מיכאל ודן פגיס הם רק דמויות צדדיות בשני הספרים. זה של מיכאל, "קטיה", עוסק בעיקר במערכת היחסים שבין בת לאמה הבעייתית. האם מתמודדת עם סיוטים מן העבר שרודפים אותה, שהבת כלל אינה מודעת אליהם. לאחר מות האם, יוצאת בתה לגלות את סוד שתיקתה וחושפת את הטרגדיה. מיטב הספר, לטעמי, הוא תיאורי עברה של האם ותיאורי בית האבות שאליו היא מועברת בזקנתה, שיכולים להזכיר במשהו את תיאורי הזקנה ברומן המשובח של יהושע קנז, "בדרך אל החתולים". העיסוק בזקנה ובמוות מפיק לעתים מסופרים את המיטב שלהם. ואילו הקובץ של פגיס עוסק בעיקר בדמויות אנושיות על רקע מלחמת העולם השנייה והחיים ברוסיה הסובייטית. חלק מהסיפורים הם בעלי נימה אוטוביוגרפית, ומקצתם סיפורים בעלי גוון היסטורי שגיבוריהם יהודיים (אחד מהם קפקא). הטובים ביותר בעיניי הם האוטוביוגרפיים לכאורה, ובעיקר סיפור כמו "כריך גלותי", אבל גם באחרים מצאתי עניין. פגיס היא כותבת מיומנת י ותר ממיכאל, אולם גם אם הרומן של האחרונה אינו בשל לחלוטין, יש בו איים לא מעטים של רגישות ויופי. ההשוואות בין כתיבתן לכתיבתם של הבעלים עדיין מוקדמות מדיי. אולם, באותה מידה יש סופרות הידועות יותר מבעליהן, כמו רות אלמוג, המוכרת יותר מבעלה, אהרון אלמוג, וצרויה שלו, המוכרת יותר מבעלה, אייל מגד, אף על פי שגם הוא סופר רב מכר אם כי לא בקנה המידה שלה. בשני המקרים האלה, הזיווג נוצר כשבני הזוג כבר היו כותבים מוכרים, בעוד שמיכאל ופגיס החלו, כאמור, לכתוב בנסיבות שונות לחלוטין. ואולי הפתרון האידאלי לזוגות ספרותיים הוא זה של הזוג הספרותי הוותיק, יונת ואלכסנדר סנד, שכותבים ומפרסמים רומנים בצוותא כבר שנים רבות, וחוסכים מעצמם את השאלות מי יותר מפורסם ממי ומי מרוויח יותר ממי."כריך גלותי", עדה פגיס, "הקיבוץ המאוחד/ סימן קריאה", 171 עמ'."קטיה", מלכה מיכאל, "גוונים", 144 עמ'.