פעמיים גבר "אדון ומפקד" הוא סיפור אהבה מחודש ומשעמם לגבריות המלחמתית קובי ניב 27/11/03 השנה היא ,1805 תקופת המלחמות הנפוליאוניות. ספינת מלחמה בריטית בשם "סורפרייז" (הפתעה) נשלחת לחופי דרום אמריקה הרחוקה כדי לצוד ולהשמיד שם ספינת קרב צרפתית. אלא שמפגש המלחמה הימי טומן בחובו הפתעה דווקא ל"הפתעה". הספינה הצרפתית, מתברר מן הקרב הקצר, עולה במהירות, בעמידות, בכושר התמרון, בטווח התותחים ובעוצמת הנשק על הספינה הבריטית המיושנת, שיוצאת מן הקרב פגועה באורח אנוש.כאן מתחילה הדילמה, המהווה את עיקר סיפורו האנושי של הסרט: האם להמשיך, אחרי תיקון הנזקים, לרדוף כמצוות הפקודה אחר הספינה הצרפתית, על אף שברור שמהלך זה יסתיים בהשמדתה וטביעתה של ה"סורפרייז" עצמה, או שמא כדאי כמצוות השכל הישר לחבוש את הפצעים ולשוב הביתה לבריטניה, בלי להשלים את המשימה הבלתי אפשרית. שתי הגישות המנוגדות הללו מיוצגות על ידי שני גיבורי הסרט, מפקד הספינה, ג'ק אוברי המכונה "ג'ק בר המזל" (ראסל קרואו בתפקיד סוחף ורב עוצמה), ורופא הספינה, ד"ר סטפן מאטורין (פול בטאני בעבודה שקטה וכובשת). כל אחד מהשניים הוא, איך לא, גבר מוכשר ואמיץ בתחומו, זה במלחמה וזה ברפואה, ואף שהשקפת עולמם וגישתם לחיים שונה לח לוטין - הרופא הוא מדען הומניסט והמפקד הוא לוחמן מאצ'ואיסט - השניים הם ידידים בלב ובנפש ואפילו מנגנים יחד, זה בכינור וזה בצ'לו, פרקי מוזיקה קלאסית, כיאה לבני תרבות בריטים.ואולם בשאלה המרכזית של הסרט חלוקים השניים ומתעמתים בהתנגשות אגואים והשקפות, עד שבסוף הם מגיעים, איך לא, לאינטגרציה הנכספת. הסרט הוא, אם כן, מעין שיבוח עצמי ושיר הלל לעוצמתה המורכבת (מתותחים ומכינורות) של האימפריה הבריטית דאז והאימפריה המערבית דהיום (שכן גם מפקד הספינה הצרפתית, מתברר לאחר כיבושה, מנגן בשעות הפנאי בכינור). חוץ מזה, זהו סיפור אהבה מחודש של הקולנוע ההוליוודי עם הגבריות המלחמתית "הישנה והטובה", זו המתיכה את החרב והכינור, את הנועזות והאנושיות, את הגבורה והמדע, לכדי יחידה גברית טהורה ומשובחת.בעיתוי הלא מקרי של המלחמות האנגלו-אמריקניות הרחוקות מן הבית הנוכחיות, מתפקד אפוא "אדון ומפקד" קודם כל כשרת אידיאולוגי של הצד המערבי במלחמת העולם החדשה, זו המתרחשת בין התרבות הנוצרית-מערבית, הנתפסת בעיני עצמה כמורכבת ועילאית, לבין התרבות האיסלמית-מזרחית, הנתפסת בעיניים המערביות כפרימיטיבית ונחותה. זה ב אשר לאידיאולוגיה. באשר לקולנוע, "אדון ומפקד" הוא סרט עשוי היטב מכל בחינה שהיא, ובעצם יש לו רק בעיה קטנה אחת - הוא נורא משעמם. וכשמדובר בסרט שאורכו עולה על שעתיים ורבע, זה כבר שיעמום קטלני.6 בסולם יעקב"אדון ומפקד", תסריט: פיטר וויר וג'ון קולי לפי ספריו של פטריק או'בריאן, בימוי: פיטר וויר, ארה"ב ,2003 שעתיים ו-18 דקות. אגדת דשא נוסחת מחזור שוברי קופות בקולנוע, על ידי שכפול פורמט מנצח ("הצעקה 7" וכו') תוך כדי רכיבה על שם המותג המנצח, חדרה גם לתיאטרון. סטודיו יורם לוינשטיין מעלה עכשיו את "3" מאת שירילי דשא, הצגה ללא מילים ולמעשה גם ללא שפה ויזואלית, שהיא מחזור פתטי של "פריקס" המעולה שהפיק הסטודיו בעבר והצליח איתה מאוד. אם אין מילים, אז הרי הסיטואציה והאווירה חייבות למלא את מקומן, אך דשא חושבת שצריך להסביר לנו את המתרחש על ידי ג'סטות משעממות, והסיפור שנבנה הוא נונסנס של קיטש נשי.בניגוד לעריכה קולנועית, מה שאפקטיבי על המסך פשטני ומיותר על הבמה. הדמויות פלקטיות. אחת עקרה ומייחלת לילד, והשנייה שרלילה פראחית בהיריון לא רצוי ותמידי. "הדאוס אקס מכינה" (הפתרון האלוהי) של דשא הוא כדורגל שיוצא משמלה אחת ונכנס לאחרת, תוך מחרוזת שירי דראג ציוני בליפסינג. הכל מייבש, כמה שזה צפוי.השבוע מעניקים בביה"ס מלגות יצירה לסטודנטים, ובכך מצטרף הסטודיו לליגה של הגדולים. אפילו שיפצו שם אחרי שהתרינו בטור זה על המצב הפיזי הירוד של המבנים ב"תקווה", ועל כך יש לברך, אבל יכול להיות שיורם לוינשטיין היה עסוק בזמן הא חרון יותר מדי ב"פרויקט Y" במקום לראות חזרות של "3". אז יורם, היזהר, יובל כרמי מאחוריך. בצעדים גדולים."3", סטודיו יורם לוינשטיין, מוצאי שבת, ,20:30 עד ה-11 בדצמבר.בדרך מ"איסמעליה", שזיכתה אותו בתואר מחזאי השנה, איבד הלל מיטלפונקט, שכתב וביים את "תאונה" של בית ליסין, כמה מרכיבים חיוניים בנוסחת המחזור. חבורת גברים בגיל העמידה החולקים חוויות מימי המילואים תוך חשיפת אינטריגות פנימיות ב"איסמעיליה", קנו את הקהל בתום הגברי ובישראליות הנפוחה מאגו ומפטריוטיות, ולכן שבירה כל כך, ממש שזה צובט. אך ב"תאונה" שורותיו השנונות של מיטלפונקט והעין הדרמטית-פנורמית שלו מתמקדות בסיפור צ'יזבאט שאין בו שום אמירה על הישראליות, ומשום כך הוא אינו מעצב אותה או קורא עליה תיגר, אלא מלהג אודותיה דרך מקרה מבחן שאמור למתוח את מצפוננו החברתי, אך מותיר אותנו די אדישים. מסכת הבגידות הנונשלנטיות כלולה במחיר.העלילה עוסקת בשלושה חברים, שבדרך למסיבת סילבסטר דורסים בטעות פועל סיני ונמלטים. פגע וברח. פה ושם שוזר מיטלפונקט שירה של ממש ("קבר אחים מנירוסטה"), מוריד מסכים חזקים ובונה דיאלוגים מושחזים ומת וזמנים בפינג פונג נכון, אבל התירוץ של כל זה - הדה-לגיטימציה של מיעוטים בתוכנו וזילות חייהם בעינינו, מתקבל כאן באמת כתירוץ קלוש לדרמה של הלקאה עצמית מפגרת. דרמה או לא, ליאורה ריבלין עושה עבודה משחקית משויפת. בדיאלוג חשיפת הקלפים עם דפנה רכטר ("את זונה בליסטית..") ליאורה לוקחת, העניים והלב איתה. העיצוב סתמי כמו קלישות המחזה. שלוש קוליסות סתמיות עומדות, מה זה, תיאטרון קאבוקי?"תאונה", בית ליסין, היום, ,21:30 בית ציוני אמריקה. הירושלמים האלה בין אם יחיה ובין אם ימות, ערוץ ,10 בתקופה שחלפה מאז עלה לאוויר, כבר הותיר חותם בתעשיית הטלוויזיה המקומית. "מעורב ירושלמי", דרמה שמבטיחה להיות הכי ישראלית שנעשתה כאן, אולי קצת מפריזה בערך עצמה ("טירונות" ו"בנות בראון" גם הן מתחרות רציניות בקטגוריה), אבל בוודאי יכולה לטעון לבשורה חדשה בנוגע לשאלה "מה ישראלי" בשדה הטלוויזיוני.אז מה ישראלי? על פי "מעורב ירושלמי", ישראלי הוא ירושלמי, מזרחי, שורשי, משפחתי. נשמע כמעט טריוויאלי, נכון? כן, אבל בדרמה הטלוויזיונית הישראלית קל הרבה יותר למצוא אשכנזים, צעירים, תל-אביבים או חילונים, מאשר את הנוסחה שמציעה "מעורב ירושלמי". כלומר, הנוסחה שכבר 20 ומשהו שנים לוקחת בקלפי. כשרואים את "מעורב ירושלמי" מבינים פתאום שיש יסוד לטענות בדבר השמאלנות-ניתוק-ניכור של היצירה האמנותית בארץ. כאשר 30 ומשהו שנות טלוויזיה חולפות עד שמשפחה דתית ממלאת את המסך - ולא כאטרקציה או כיסוד לקונפליקט - אלא כעובדת חיים, מבינים שישנם עדיין קולות שצריכים להישמע. ב"מעורב ירושלמי" הם אכן נשמעים.עד כאן מחיאות הכפיים. ברמת המקרו, "מעורב ירושלמי" היא סדרה נכונה מ אוד, ובדרכה גם חדשנית. ברמת המיקרו, לעומת זאת, היא סובלת מפגמים מוכרים מאוד, לא חדשניים כלל וכלל. מדובר בסדרה שאיזו כבדות ערוץ-אחדית שורה עליה. השחקנים המשתתפים בסדרה - שמיל בן-ארי ושרה פון-שוורצה - הם אמנם מצוינים, אבל התפקידים שלהם לוכדים אותם באופן שהופך אותם לקפואים בהרבה מדמויות אחרות שגילמו בסדרות אחרות. האם יש כאן איזו קביעה כי ירושלמים ודתיים הם אנשים קפואים יותר, כבויים יותר, מנאמר, תל-אביבים חילונים? אם כן, אפשר בהחלט להתווכח עם הקביעה הזאת, שבכל מקרה אינה משרתת את הסדרה. גם הבחירה לעסוק במשפחה כאיזו חמולה המתגוררת בבית אחד מתקבלת כסטראוטיפית. מרווח נשימה גדול יותר לדמויות היה נותן גם מרווח נשימה גדול יותר לסדרה.למרות כל אלה, "מעורב ירושלמי" היא סדרה שכבר אחרי הפרק הראשון מעוררת עניין גם ביחס לפרק השני. זהו הישג לגמרי לא מובן מאליו. ובעיקר, היא כתובה טוב מספיק על מנת שלא רק ירושלמי חובש כיפה בשם משה יוכל לצפות בה. גם אורנה מת"א יכולה."מעורב ירושלמי", שלישי, ,20:45 ערוץ 10.גם אחרי שנים של צפייה בטלוויזיה, לפעמים יש הפתעות. כאשר ללא הודעה מראש השתב ץ בלוח השידורים של ערוץ 10 הסרט התיעודי "ילדי רמדיה", היו הציפיות בגובה השטיח. שבוע אחרי שהפרשה התפוצצה ברעש, צופה טלוויזיה ישראלי יודע למה להתכונן: מחזור של כותרות מהדורות החדשות, קצת דיונים באולפן, ראיונות עם מומחים, וזהו פחות או יותר. על רקע הציפיות הללו, "ילדי רמדיה" - תחקיר עשוי היטב, מרובה אתרים, עתיר משתתפים, מותח, מרגש ועשוי בכישרון, היה ללא ספק אחת ההברקות הדוקומנטריות של השנה.בן שני, במאי הסרט, הצליח לקחת סיפור חדשותי שזכה לסיקור נרחב ביותר ולהחזיר אותו לממדים אנושיים, שבמקרה הזה הם עצומים וחובקי עולם. על עבודת הרגליים לבדה מגיע לבן שני צל"ש. אבל "ילדי רמדיה" הוא גם סרט אינטליגנטי, שלא בא לחקור אלא לשאול, לא להאשים ולגנות אלא ללמוד, לא להרעים ולהתריע אלא לספר סיפור. סיפור עצוב. סיפור טוב."ילדי רמדיה", שלישי שעבר, ,22:00 ערוץ .10