ים של חברים היה ים סוער, התורן חרק, חרטום הסירה כמעט ונשחק, אבל חברי צוות "איילי", סירת תענוגות שהפכה לכמה ימים ליאכטת מרוץ, צלחו את הגלים, את הרוח ואת הביטולים התכופים של צוות השופטים הטורקי. גד שמרון חזר ממרמריס ומסביר מה זה ספיניקר, כמה זה קשר ומה לעזאזל עושים שבעה ישראלים באמצע החיים באמצע הים באמצע סופה גד שמרון, מרמריס צילום: אבי 28/11/03 קיר לבן של טיפות גשם ענקיות, כל אחת בגודל חצי כנרת, צבר תאוצה והתקרב למרכז מפרץ מרמריס, שעל גליו הגועשים היטלטלו עשרות יאכטות מפרש. עמוד האש הבוהק שירד במהירות מהשמים השחורים והתלבש בדיוק על ראש התורן של סירה מספר 99, " אבאלון", הבהיר, למי שטרם הפנים את המציאות, שאמא טבע החליטה להכתיב תסריט חדש למה שאמור היה להיות עוד יום שגרתי בתחרות שיט. אלפי הישראלים שבילו את חופשת הקיץ בעיר המקסימה הזאת שלחופי טורקיה מכירים את המקום כחלקת אלוהים קטנה; מפרץ שקט של מים כחולים עמוקים מוקף הרים ירוקים עם שפע עצים גבוהים שנושקים לקו המים ועיר ציורית שנראית כאילו יצאה מקטלוג של תחרות מתכננים ואדריכלים בנושא "כך צריכה להיראות עיר נופש". אבל בתחילת חודש נובמבר, ביום הרביעי של "שבוע המרוץ הבינלאומי ה-14 של מרמריס", הפכה חזית קרה וסוערת, מהסוג שבישראל היתה כובשת לא רק את הכותרות אלא גם את רוב מהדורת החדשות, את המפרץ הפסטורלי הזה לים גועש מהזן שמטביע כלי שיט. הסערה החזקה הלמה גם בנו, שבעה שייטים על סיפונה של היאכטה "איילי", חברי "איילי רייסינג טים" מישראל. "היכון למכת רוח משמאל וסירה מספר 22 מנסה לעשות לנו תרגיל", אני שומע את אורי, הטקטיקן שלנו, צועק מהירכתיים. הרוח העזה מכה במפרש הראשי ובמפרש החלוץ, ואיילי מקבלת הטיה רצינית. רעם החבטות של כלים וחפצים שלא נקשרו בתא הנוסעים ועכשיו עפים מצד אל צד מגיע עד לסיפון שטוף הגשם. אריה, שנאבק ברוח ובגלים ומחזיק בהגה בכל כוחו, צועק: "איפה 22? אני לא רואה כלום. אני צריך וישרים למשקפיים". האמת , גם וישרים לא היו עוזרים. כמות הגשם פשוט לא נתפשת. נדמה שהקדוש ברוך הוא מוריד עלינו את כל כמות המים שמדינת ישראל התחייבה לקנות מטורקיה. הגשם, בשילוב מטחי הרוח העזים, מעצים את המחשבה שוודאי מסתובבת בלא מעט ראשים של משתתפי התחרות, "מה לעזאזל אני עושה על סיפונה הנטוי של מפרשית באמצע סופה אלוהית! זה כבר לא שיוט, זה סיוט". עקיפה בערפל "מתקרבים למצוף", שואג לעברנו הטקטיקן, אורי רוטשטיין, והצעקה שלו גורמת לפרץ של אדרנלין שדוחק החוצה את הרהורי החרטה על ההחלטה להשתתף בתחרות. אנשי הצוות, לבושים בחליפות סערה מיוחדות שמקנות להם מראה של פינגווינים צבעוניים ומגושמים, נדרכים כל אחד בעמדתו. מסביבנו מתמרנות עשרות יאכטות בין הנחשולים והרוח בניסיון להשתחל לראש המשט. כל טקטיקן מגייס את מיטב הטריקים האפשריים ומשגר פקודות חדות שמתורגמות על ידי הצוותים לסיבובים, מהפכים, שחרור מפרשים וצמצום מפרשים. במבט מהצד זה נראה כמו מתכון בטוח לתאונה ימית רבת משתתפים. נכון שמדובר בצוותים מקצועיים, או לפחות חובבים בעלי ניסיון - כמו במקרה של "איילי" - אבל בלהט התחרות, בין גלים גועשים ובמהירויות המטורפות שמייצרת הסופה, כשהידיים קרועות מעבודת חבלים בלתי נגמרת ושרירי הגב כואבים, מספיק סיבוב לא נכון של ההגה או שחרור מפרשים לא מספיק זריז, וזה יכול להסתיים בתוך שניות בהתנגשות של אלפי קילוגרמים של מתכת, עץ, פיברגלאס, חבלים, כבלים ופגיעות קטלניות באנשי הצוות. ענן ערפל יורד על המים והראות יורדת למטרים בודדים. דיווידמזנק לקבינה ומדליק אות אורות הניווט, שמופעלים בדרך כלל בשעות החשיכה. למצוף אנחנו מגיעים כמעט צמודים לסירה 22. המאבק הוא מי ייצא ראשון מהסיבוב ובצד הנכון של הרוח. הפעם המנצחת היתה איילי, ואת ההישג הקטן אך המשמעותי הזה קידמנו בשאגות שמחה. שעות אחר כך, מתפנקים בשמש הנעימה שהפציעה אחרי הסערה, כשבקבוקי בירה בידי כולם, שחזר אורי בשפה "ימאית" את האירוע: "המצוף היה במעלה הרוח והיינו צריכים להקיף אותו מימין. 400 מטר מהמצוף היינו בפייט עם לפחות ארבע סירות אחרות, עם תנועה צפופה, לחץ, רוח בטירוף וגשם. מספר 22 היתה הכי מאיימת. היא הגיעה מכיוון צפון, במפנה ימני (כלומר, הרוח מגיעה מצד ימין של הסירה), אנחנו ממזרח, במפנה שמאלי. זכות קדימה שלה. בהגעה למצוף אני מבחין שהם מסתובבים בדיוק על הקו ולכן יצטרכו לפנות ימינה וכך ייפתח מרחב ביניהם ובין המצוף. זאת הזדמנות שאסור להחמיץ. המשכנו מעבר לקו ואז פנינו במהירות, שחררנו מפרש ראשי וחלוץ, צברנו מהירות בירידה (מהרוח) והצלחנו להשתחל במרחב הצר שבין המצוף ובינם. הם היו בהלם כשפתאום חלפנו על פניהם והם ראו את הירכתיים שלנו. אח, איזה תענוג". הבנתם את זה? כך או כך, התענוג שטמון במאבק על מיקום לאורך קו דמיוני בים סוער במיוחד היה אחת הסיבות שהביאו בתחילת חודש נובמבר כאלף שייטים ו-110 סירות מכל רחבי אירופה למרמריס. היו שם צוותים שמתפרנסים מתחרויות, אמנם לא ברמה של ואסקו ואסקוטו - מייקל שומאכר של מרוצי היאכטות - אבל עדיין מקצוענים. וגם חובבים ברמה גבוהה, שלא מוכנים לעשות הנחה למקצוענים. צוות איילי נמנה עם הזן השני, החובב, ועל היעדר הניסיון המעשי בתחרויות שיט ניסינו לחפות ביישום חוכמת חיים שנובעת בין השאר מגילנו הממוצע: בסביבות החמישים. בעל הסירה, אריה גבעוני, איש עסקים מתל-אביב, מפליג כבר עשרות שנים. "אני מאוד אוהב לשוט ממפרץ שליו למפרץ כחול עם כוס ראקי (עראק טורקי) ביד, חברים וחברות על הסיפון בפוזיציה של חופש, לעגון בזולה חביבה ולבלות שם את היום. אבל מגיע שלב שבו אתה רוצה להתמקצע. לא סתם לשוט, אלא להוציא את המקסימום מהשילוב הזה של ים וסירה", הוא אומר ומסביר מה מאחד בעצם את אנשי הצוות של איילי, בנוסף לאהדה כמעט כללית להפועל תל-אביב המוצאת ביטוי בתלבושת האחידה האדומה, שמאיישים עמדות קבועות בסירה. דיוויד שפירא, קצין לשעבר בחיל הים, איש מחשבים מרעננה, הוא העומד בחרטום, "נאמבר וואן", אחראי על פתרון כל הבעיות המתרחשות שם ועל חיבור וניתוק מפרש החזית, הידוע בשפה המקצועית כספיניקר. נועם פינטוב, כלכלן בכיר מחדרה ושייט חובב, "מאסט מן" (איש תורן), עומד קצת אחריו, ובשליטתו כל מה שעולה ויורד ועובר באזור התורן. עבדכם הנאמן, "ראשי ופיאנו", כלומר מתפעל את המפרש הראשי ואת סוללת הכבלים והחבלים של הסירה, וכן אחראי לאיסוף הספיניקר, אחרי הורדתו, לתא קטן בחרטום, שזכה לכינוי "התא של דיראני". אבי טויבין, איש עסקים מענף הדפוס, חובב ים תל-אביבי ותיק מאוד שחרש את כל נתיבי הים התיכון וימים אחרים, הוא "טרימר שמאל" ( "מכיין" בעברית טובה) שמתפעל מהחלק האחורי השמאלי של הסירה את שחרור ומתיחת מפרשי החלוץ והספיניקר. "טרימר ימין" הוא אבי רותם, גם כן תל-אביבי, מעצב ואיש עסקים מענף הדפוס, שעד לא מזמן ראה ים בעיקר מהחוף. אבל מאז שהצטרף לפני כמה חודשים לקבוצה שלנו, שייסדה את צוות איילי והחלה להתאמן מול תל-אביב והרצליה, היה למורעל אמיתי על ים ומפרשים. ומאחור, קופץ מצד אל צד, בודק זוויות, בוחן מתח על החבלים, מחשב כל הזמן מה עוד ניתן להוציא מהמפרשים ומה הולכים היריבים לעשות, ניצב הטקטיקן, אורי רוטשטיין מבנימינה. העולל של הצוות. בן 37, יוצא חיל הים, ראש צוות התחרות הישראלי, Team Israel, עם חוכמת ים מדהימה וניסיון שנצבר במשך שנות הפלגה ארוכות, ומוליד תרגילים דוגמת העקיפה הממזרית של סירה 22 במצוף הראשון. "אתם גדולים", שואג אורי אחרי שהשארנו את 22 מאחור ופתחנו בשעטה לעבר המצוף השני. איילי, יאכטה מסוג בנטו 50, אורך 15 מטר, עם תורן בגובה 25 מטר, מפרשים בשטח כולל של מאות מטרים רבועים ומשקל של כ-18 טונות , אוהבת בגלל המשקל הכבד שלה דווקא רוחות חזקות. ברקים קורעים את העננים השחורים. הגשם מתחזק. אבל על סיפון איילי האווירה עליזה, למרות שרובנו רטובים לחלוטין מזיעה ומעשרות מילימטרים של גשם שפשוט צחקו על חליפות הסערה. אחרי ארבעה ימי תחרות שבהם התברגנו, להפתעתנו צריך לומר, במקום טוב באמצע, אנחנו בדרך להישג. מי יודע, אולי אפילו נצליח, בגלל הסערה והרוח העזה, להשתחל בין עשרת המובילים. אבל מה שטוב לאיילי עושה רע לאחרים. מבעד לערפל אנחנו רואים משמאל סירה קטנה יותר מאיילי שלא עומדת בלחץ, נוטה בזווית מסוכנת ונדמה שההגאי שלה על סף איבוד שליטה. מימין ומקדימה מרחפת יאכטה יפהפייה על המים כמו ברבור גאה. זוהי ה"ראני", יאכטת מרוץ אמיתית שמצוידת במיטב השכלולים ובמפרשים יקרים במיוחד מחומרים מורכבים, ולא סירת תענוגות שעברה הסבה זמנית כמו איילי. אבל לפתע מגיע מכיוון לא צפוי משב רוח חזק במיוחד, ומפרש החלוץ הענק של ראני נקרע כמו חתיכת נייר. "הלכו 5,000 דולר ", מפטיר מישהו. אצל אריה, בעל הסירה שלנו, פולשת לתוך פרץ ההתלהבות מההישג הרגעי בעקיפת 22 עננת דאגה לשלומה של איילי, הקרויה על שם אשתו. ואז קולטת אבאלון, יאכטה מספר 99, ברק אדיר שעושה צחוק ממילות השיר "על תורן ספינתי הדליקי אמא, שושנה של אש". לא שושנת אש אלא הר געש שלם אופף את 99. רק בנס לא התחשמל מישהו למוות על סיפונה, אבל כל הציוד האלקטרוני היקר שלה היה באחת לערימת גרוטאות חסרות ערך. אפילו עבור השופטים הקשוחים של איגוד השיוט הטורקי, שעד עכשיו עוד איכשהו שרדו את הטלטולים הקשים בסירות השיפוט, המראה המבהיל של ענן אש מסביב למספר 99 כבר היה יותר מדי. "כאן סירת השיפוט של הוועדה המארגנת", בקע קול עצבני ממכשיר הקשר, "לכל המשתתפים במקצה היום הרביעי: בגלל תנאי מזג אוויר מסוכנים, התחרות מבוטלת, התחרות מבוטלת. כולם לחזור למרינה". " שיט, הלך ההישג", פולט טויבין, "והלכה גם האצבע", הוא מוסיף. ואכן, מפגש לא מוצלח של אחת מאצבעות יד ימין עם מיתר שנמתח במהירות מטורפת הסתיים בשבירתה. "כואב ונפוח, אבל אפשר להמשיך", הוא אומר. אריה מנווט את איילי כך שהחרטום יתייצב מול הרוח ולוחץ על כפתור ההפעלה של מנוע היאכטה. אנחנו מורידים במהירות את המפרשים ואריה פותח מצערת. "כשאנחנו על מנוע אין לנו מתחרים", הוא צוחק. טור ארוך של יאכטות מכל הסוגים נכנס למרינה. מהרציפים צופים בחוזרים הצוותים שוויתרו מראש על ההתמודדות עם איתני הטבע והעדיפו לא לצאת כלל מהתחום המוגן של המרינה. "כל מי שחשב שמרוץ יאכטות זה לשבת על הסיפון עם בלונדיניות חתיכות וללגום שמפניה מול שקיעות רומנטיות, חטף היום את המציאות בפנים", ממלמל איש צוות רטוב ועייף של אחת היאכטות השבות מהמפרץ. בירה וביקיני האמת היא שלפחות התחלת שבוע המרוץ היתה די קרובה לתיאור המקובל של יאכטות כחלק מחיי הזוהר והכיף. יותר מאלף שייטים שהגיעו למרמריס, כולל כמה צוותים על טהרת המין היפה, החזירו לה את המולתה של עיר נופש, קצת לפני שהיא נכנסת לתרדמת החורף. בקוקטייל החגיגי לציון הפתיחה נלגמה כמות אלכוהול השווה לצריכה שנתית של עיר בינונית בישראל, אך המשתתפים הוכיחו שלאשדי המשקאות אין השפעה על ימאים אמיתיים, והתייצבו עליזים ובכושר לזינוק של המקצה הראשון. בהמתנה לזינוק ולרוח שסירבה להתעורר, תחת שמים כחולים ושמש זורחת, שררה במפרץ מרמריס אווירת קרנבל ימי. צוות של יאכטה אוסטרית בשם "הנג לוס", הכין מראש עשרות בלונים מלאים במים, ששוגרו בעזרת רוגטקה ענקית לכל עבר. כל פגיעה של פצצות המים הצבעוניות זכתה לקריאת "פרוסט" ( " לחיים" בגרמנית) ולפתיחת עוד ועוד פחיות בירה. מכיוון שבשלב זה של הכנות לזינוק עוד מותר לשוט עם מנוע, ניהל צוות אחר מרדף אחרי יאכטה שעליה השתזפה חתיכה בביקיני, כששתי הסירות משתחלות בין עשרות הסירות הממתינות, לקול מצהלות הצופים. צוות נוסף גייס משאבת מים להתזת סילוני מים לכל עבר. כאן המקום לכמה מילות הסבר על מרוצי שיוט. מדי יום נערך מקצה בעל אופי שונה. זה יכול להיות מסלול בצורת משולש אותו צריך לעבור מספר פעמים, או משט ארוך, מעין ריצת מרתון ימית. מכיוון שמדובר בסוגים שונים של סירות מפרש - בנטו, ז'אנו, פירסט, איקס-יאט, דילר, בוואריה סוון הם רק חלק מרשימת המודלים שהשתתפו במרמריס - קבע איגוד השיט הבינלאומי סולם של הנדיקפ (מקדם), כדי לאפשר תחרות הוגנת. אם נשאב דימויים מעולם הרכב, הכוונה היא לאפשר לסירה שהיא נניח כמו סוזוקי באלנו, להתמודד מול סירה ספורטיבית יותר, מעין אלפא רומיאו ימית. על סמך מדידות של גודל הסירה והמפרשים, משקלה ותכונות השיט שלה, מקבלת הסירה הפחות משוכללת "פור" בצורת "הנחה" של כמה דקות על כל שעת מרוץ, כך שתאורטית היא יכולה להגיע לקו הגמר חמש דקות אחרי המובילה ועדיין תוכרז כמנצחת המקצה. את הסירה שלנו, שבמקור לא נבנתה לתחרויות, ניסינו להתאים עד כמה שאפשר, וזה כלל הורדת מאות קילוגרמים של ציוד מיותר. למשל, החלפת שרשרת העוגן בחבל, הורדת סירת ההצלה ביחד עם המנוע, הסרת כבלים מיותרים מהתורן. "אולי תורידו גם את הסכו"ם ואת המיטות? ", שאל אריה בקול מודאג למראה ערימת הציוד שהלכה וגבהה על הרציף, מוודא שלפחות את מלאי האלכוהול לא נכניס לרשימת הציוד המפונה. אווירת הקרנבל של היום הראשון התחלפה כעבור זמן באכזבה קלה כשהתברר שהרוח לא מוכנה להתעורר ולאפשר לסירות לקיים את המקצה הראשון: מסלול בצורת משולש, באורך של עשרה מייל ימי (קצת פחות מ-19 קילומטר ). אחרי שלוש שעות המתנה הונף דגל "ביטול" על תורן ספינת השיפוט, וכל הצוותים חזרו למרינה, לבילוי של עוד ערב שתייה כמנהג הימאים והנאה ממטעמי המטבח הטורקי. כמו סקס לאפיפיור למחרת יצאו המשתתפים מהמפרץ לים הפתוח, לתחרות לאורך ציר של 45 מייל. "אנחנו מקווים שתהיה רוח נוחה", אמרו המארגנים. האופטימיות שלהם, כך התברר, לא נשענה על נתונים מציאותיים. רוח קלילה ביותר נשבה מכיוונים משתנים, עובדה שאילצה אותם לשנות את נתיב התחרות ולקצר את המסלול ל-19 מייל . "דווקא ברוח חלשה אפשר לראות מי יודע להפליג ומי לא", הצהיר אורי, כשהוא מנווט אותנו לקו הזינוק. מדובר בקו דמיוני שנמתח בין סירת השיפוט ומצוף. כל סירה מנסה להגיע למצב של מיקום אידאלי כדי לחצות את הקו בשנייה שבה נשמעת צפירת הזינוק. נשמע פשוט, אך כאן צריך לזכור מספר פרטים: אין דבר כזה בים שנקרא "תעצור, לחץ על הבלמים". אתה חייב להגיע לקו בדיוק של שנייה, כשמסביבך עשרות סירות אחרות, עם אנשי צוות שמחלקים הוראות וצעקות אזהרה לעבר הסירות האחרות. בגלל סעיפי חוקת השיט לגבי "זכות קדימה" אתה חייב להתחשב במיקומן של סירות אחרות, עובדה שגוררת תמרונים חריפים לכל הצדדים, בתנועה, בכוח מפרשים בלבד, בתוך תיבת שטח מצומצמת. "בכל מקרה כדאי לצעוק לעבר הסירות הסמוכות", מסביר אורי. "זה מבלבל. עדיף שהצד השני ידאג שאולי הם טועים והם צריכים לפנות לנו". מימיננו מתרחשת התנגשות. היאכטה האשמה מסתובבת בבהילות לסיבוב עונש שעולה כמובן זמן יקר. הזינוק שלנו היה מושלם, ואנחנו בדבוקה הפותחת. הצעקות הרמות שליוו את הזינוק נעלמות בבת אחת. "אוף, זה היה קרוב", נאנח אריה בהקלה. כבעל היאכטה, וכמי שאמור במקרה של תאונה לדון עם סוכן הביטוח על פיצוי הולם לנזקים, יש לו זווית ראייה קצת שונה משלנו על המראה הזה של עשרות יאכטות כבדות שמתגוששות בצפיפות כמו ילדים על הזכות לזנק ראשונה. כמה דקות אחרי הזינוק אנחנו נכנסים ל"שטיל", ים חלק כמו שמן. והרוח? כמו בפרסומת על הסידן: גוועה, יצאה, נעלמה, איננה. מדי פעם עלה איזה משב קליל שגווע במהירות. פתאום אתה מתחיל להבין כיצד נראתה הספנות במהלך רוב ההיסטוריה האנושית, ומדוע אנשי צוותו של קולומבוס כמעט מרדו כאשר הם נקלעו במשך ימים ארוכים לאזור חסר רוחות. אורי מסרב לוותר, וכך אנחנו מעבירים את השעות הבאות בסדרה בלתי נגמרת של תמרונים והחלפת מפרשים, כדי לנסות לנצל כל תנועה קלה על פני המים. "הצלחנו" להתקדם במהירות של פחות מ"קשר" (כלומר 1,852 מטרים בשעה! ! ). האמת ? אווירת נכאים קלה נחתה על המשתתפים. הזמן נסחב כמו מסטיק. השמש גומרת את מסעה היומי ונעה מערבה לקראת שקיעה. בקשר נשמע כל כמה דקות קולו של סקיפר (מפקד סירה) זה או אחר שמודיע: "אנחנו נוטשים את המרוץ, נא למחוק אותנו מהרשימה". עם רוח נורמלית היינו כבר מזמן במרינה, אוכלים, שותים ומתבדחים. לא הפעם. החשיכה יורדת. מאות פנסים נדלקים ומנקדים את הים כמו גחליליות ירוקות, אדומות ולבנות. בהיעדר רוח ניתן לשמוע את רשרוש המפרשים המרוקנים ואת קולות הצוותים של סירות סמוכות. "סירת השיפוט, כאן דליקטס, אני מבקש לדווח על עבירת תקנון", נשמע בקשר קול במבטא גרמני שכאילו יצא מסרט מלחמה הוליוודי. "מצד ימין אני מבחין ביאכטה (ונקב במספרה) שמתקדמת במהירות שאינה מתאימה למצב הרוח והמפרשים. להערכתי היא נעה על מנוע". כן , גם בענף השיט יש נוכלים. כמעט עשר שעות אחרי הזינוק הואילה הרוח לחזור. זה התחיל בנפיחה קטנה אך תוך דקות היא התייצבה, ניפחה את מפרש הספיניקר האדום-לבן שלנו ואת המפרש הראשי. איילי מתחילה לדהור. אורי מחשב נתיב חדש, אריה משתדל לשמור על הקורס, רותם נעמד על הדופן וקורע את העיניים כדי לעקוב אחרי תנועות המפרש. "תוציא מוט", הוא זועק לטויבין, ודקה אחר כך: "תטחן, תטחן", שבעברית תקנית פירושו למתוח את החבל. "להסתכל על הספיניקר המלא שווה את כל שעות הסבל", צוהל פינטוב, שביחד עם שפירא עושה עבודה נהדרת שזיכתה אותם בתואר "סיירת חרטום". איילי דוהרת קדימה ועוקפת בדרך לקו הגמר סירות רבות. 11 שעות אחרי הזינוק אנחנו עוברים את קו הפיניש. אלומת אור מכיוון סירת השופטים, מלווה בצפירה ובהודעה בקשר, "מספר 20 סיים", חותמת מבחינתנו את המקצה הארוך. בצרחות של אינדיאנים אנחנו נכנסים בחזרה למפרץ. המעשנים שבחבורה מתפנים לעישון ראשון בשקט של אחרי מאמץ. פקקים נחלצים מבקבוקי יין. אנחנו מתחבקים וצוהלים כאילו ניצחנו בתחרות השיוט היוקרתית בעולם, ה-America Cup. הטלפונים הסלולריים של אנשי העסקים שבצוות חוזרים לצלצל. "הרגע סיימנו 11 שעות של המקצה הארוך", אני שומע אחד מהם מדווח למישהו בישראל. "מה זאת אומרת איך אנחנו מרגישים? בשמים! ". " אי אפשר להסביר את זה למי שלא התנסה. זה כמו להסביר לאפיפיור מה זה סקס", מתאר אחר. עד סיום שבוע התחרות אנחנו צריכים להשתתף בשלושה שיוטים קצרים נוספים, כולל המקצה שהתקיים בסערה. אבל את זה אנחנו כמובן לא יודעים עכשיו. אנחנו כן יודעים שסיימנו במקום טוב. את המיקום הסופי נדע רק בסוף התחרות, אחרי שהשופטים יסיימו את חישוב כל ה"הנדיקפים". אבל איך אמר הברון פייר דה קוברטן, מחדש המשחקים האולימפיים בעידן המודרני? "חשובה ההשתתפות, לא הניצחון". עבורנו , שבעת חברי צוות איילי שעברו טבילת אש תחרותית ראשונה במרוץ הבינלאומי ה-14 של מרמריס, האמירה של דה קוברטן נכונה מתמיד. להתראות במרוץ ה-15. * il.gadash@maariv.co