 | | | למה אני יור ד | |
|  | | בני דורי, שרק השתחררו מצה"ל, לא רואים שום סיכוי. הנכר מציע לנו הרבה יותר. אנחנו אוהבים אותך מולדת, אבל את לא מחזירה לנו אהבה | |
| | | | |  | יום חמישי, שעת צהריים, אני תוהה על מצבי ועל בני דורי, בני 22-21, ועל מה שאנחנו מתביישים להגיד בקול רם. פעמים רבות אנו מתכנסים בהרכב מלא לפני נסיעתו, או לכבוד שובו, של אחד מחברים מן ואל הנכר. גם אנו לא יודעים אם ישוב אותו החבר שממנו אנו נפרדים, לא מתוך חשש שיקרה לו הנורא מכל, אלא מתוך חשש שיהיה לו ממש טוב והוא יבחר להישאר. שלא לדבר על אלו שחוזרים מתוך געגוע למדינה שהם כה אוהבים, ומגלים אחרי שבועות ספורים שלא היה למה לחזור.
הרי למה יש לחזור? לחיטוט הבלתי נגמר בתיקים וברכב בכניסה לכל בניין, קניון וחניון? לשביתות האין סופיות שמונעות מאלו שבינינו, שעדיין בארץ, לקבל את השירותים שיעזרו לנו להתקיים כאן, כגון לשכת תעסוקה, דואר או תחבורה ציבורית? למשכורות רעב במלצרות או בשיפוצים? לשלטון חולה ומושחת?
תשאלו כל בן גילי והוא יספר לכם שהוא מכיר לפחות שני אנשים שקרובים אליו, שעסוקים כעת בניסיון להשיגדרכון זר, או ויזת עבודה למדינה רחוקה, עדיף במערב, כדי ללמוד בחו"ל במדינות שמכבדות את הסטודנטים שלהן, או סתם כדי לעבוד בערים שבהן אתה מרוויח באותו מטבע שבו אתה משלם את שכר הדירה. לשלם שכר דירה ולהישאר עם מספיק כסף כדי ללכת מדי פעם לתיאטרון, או לקנות לעצמך דיסק טוב. שלא לדבר על האפשרות הבזויה לחסוך כסף. כסף שישמש להגשים חלומות. חלומות שאסור לנו לחלום בישראל.
כדי שהקורא המבוגר יוכל להבין את הזיכרון הקולקטיבי של בני דורי, הוא מוזמן לרוץ לרגע על תחנות חשובות בחיי. כשנולדתי, ב-1981, שרון כבר הכניס אותנו ללבנון. כשהייתי בשנת שירות, 18 שנה אחר כך, ברק הוציא אותנו. התגייסתי מתוך מחשבה שהימים הטובים שאמא חלמה עליהם מהיום שנולדתי, הגיעו. עוד במהלך הטירונות החלו מהומות אוקטובר 2000. כשהשתחררתי שלוש שנים אחר כך, הן עדיין לא נגמרו. אני מתאר לכם חיים שלמים בצלן של מלחמות. חיים שלמים שלא יכולים להיחשבנורמליים בשום קנה מידה.
התקופה היחידה בחיי שבה חייתי בתחושה שיהיה כאן יותר טוב היתה של חטיבת הביניים - הסכם שלום עם ירדן, הסכמי אוסלו, חברות בינלאומיות רבות נכנסות לארץ, טלוויזיה רב ערוצית תופסת תאוצה - אופוריה של נורמליות. אבל בכיתה ט' (1995) הייתי צריך להעביר לחניכי בתנועת הנוער ה"מכבי צעיר" פעולה על יצחק רבין שנרצח ואיתו חלומי למדינה שפויה.
גם אני עומד אל מול נסיעה לחו"ל ואני פוחד. אני פוחד שיהיה לי כל כך טוב שלא ארצה לחזור. נמאס לי לעשות דברים "כי צריך". טובת המדינה שעמדה בראש עיני ב"מכבי צעיר", בשנת השירות ובצבא, כבר לא מעניינת אותי. היא מפחידה אותי. מפחידה, כי אני יודע שהמצב גרוע. מפחידה, כי אני לא רואה שהמצב משתפר. אני חנוק כאן. אני לא יודע איך אשלם שכר לימוד כשאני לא מסוגל למצוא עבודה (לכולן צריך תואר ראשון לפחות). מפחיד אותי לחשוב שילדי יפספסו את השקיעות בים התיכון מלא הביוב, כיאעדיף לגדלם במקום שבו יש רכבת תחתית ולא אוטובוסים מתפוצצים. מפחידה אותי המחשבה שאעבוד כל חיי וישליכוני לעת זקנה לתוך מערכת בריאות שלא מתפקדת, ללא פנסיה וללא תקווה.
אבל אני לא חשוב, אז למה שאחזור.
כמו שלא חשובה הדעה שלי - הצבעתי למצע אחד וקיבלתי מעשים אחרים.
לא חשוב הכסף שלי - מעולם לא קיבלתי עודף מדויק, תמיד גונבים ממני את האגורה המאה.
לא חשובות שנות חיי - נתתי ארבע מהן למען המדינה בלי לבקש תמורה.
לא חשובה תרבותי - אני משלם מאות שקלים אגרה לערוץ 1, ערוץ שכבר שנים לא ראיתי כי הוא מזלזל בי ולא מציע לי כלום.
לא חשובים החוקים - אפילו שומרי החוק ומחוקקיו לא מבצעים את מה שמשלמים להם עבורו, שלא לדבר על להוות דוגמה.
במקום שבו אין דעה, אין ממון, אין חוק ואין תרבות, במקום כזה אין לי מה לחיות. פורום לתגובות: www.maariv.co.il | |  | |  |
|
| | |
