''אני זוכרת ריחות. אני זוכרת צעקות. אני זוכרת חלקי גוף'' שלושה שבועות אחרי האונס הסדרתי המזעזע בלוד וקצת פחות משבוע אחרי הגשת כתב האישום נגד חמשת הנאשמים בפשע, משחזרים הנאנסת ס' וחברה ד' שלב אחר שלב את הלילה הנורא בחייהם שרי מקובר-בליקוב ואבי אשכנזי 14/11/03 בבוקר הופכת שכונת הרכבת בלוד לאזור מנומנם ותמים. הרחובות הכעורים שקטים, החצרות המאובקות שוממות וה''כספומטים'' - הפחונים למכירת סמים - סגורים בפינתם. ''כתם של פשע'' מכנים את המקום הזה שפעיל בעיקר בלילה, שוקק מוניות, סוחרים כבדים ובני נוער שמשיגים שקיקים לבנים בחצי המחיר. אל השכונה הזאת, שתושבי לוד המהוגנים מקפידים לעקוף, הגיעו ביום שישי לפני שלושה שבועות שני צעירים בני טובים לרכוש סמים קלים. נוכחות מוגברת של ניידות משטרה הרחיקה אותם לדרכים השוליות, ושם, בין הפרדסים והמטע, בחסות העפר והחושך, הסתיים הלילה בשוד ובאונס קבוצתי של הצעירה לעיני בן זוגה. לשני הצעירים פרופיל זהה. הם גדלו בבית תרבותי, נהנו מחינוך איכותי ובשלב מסוים התפתו לסמים קלים שהפכו בהדרגה לכבדים. בשנה האחרונה הגיעו, כל אחד בנפרד, לכפר איזון לתוכנית גמילה. שם הכירו והפכו לחברים. היציאה המשותפת האחרונה שלהם היתה לשכונת הרכבת בלוד, ל''מעידה חד פעמית'' שהסתיימה באונס. ד', בן 28, שרירי ומוצק, הביא למשטרה את הפרטים הקטנים. הוא זכר את צבע שרוכי הנעליים של האנסים ואת נימת קולם. אחר כך דפק כמה בירות, התאושש והיהמוכן ומזומן לצאת אל החיים. ס', רזה ושברירית, בראשית שנות העשרים לחייה, ישבה במשך יומיים עם החברים, עישנה בשרשרת ושתקה. ביום השלישי קמה וגילחה את שערות ראשה. אחר כך נכנסה למיטה וחיכתה שהחיים ייפסקו. ''לפני שלוש שנים היתה לי קרחת'', היא אומרת ומשפשפת עינים כחולות-ירוקות באגרופים קמוצים. ''אבל כשנכנסתי לכפר איזון פגשתי חבר'ה שאמרו, 'התחלה חדשה' ועשו קרחת. אני אמרתי, 'התחלה חדשה' והתחלתי לגדל שיער. בלילה הראשון אחרי האונס ישנתי אצל החבר שלי. בלילה השני שכבתי במיטה של ההורים. בחצות התחלתי לטפס על הקירות. הלכתי לחדר שלי, עישנתי סיגריה והסתכלתי במראה. חשבתי, אולי אם הייתי מכוערת הם לא היו רוצים לגעת בי. אחר כך לקחתי את המפתחות של האוטו, נסעתי לחברים, לקחתי מהם מכונת תספורת וגילחתי את הראש. כמו שמשון ודלילה. ולא היה במעשה הזה שום שיקול אסתטי. רק סוג של התמוטטות''. ד' בבית הוריו. רגליו על השולחן, חיוכו נינוח וכך גם דיבורו. רק הידיים מסגירות. רוטטות עם כל סיגריה שנמעכת אל המאפרה המעוצבת. ד' הוא טיפוס של מותגים. ס' ההפך הגמור ממנו, פריקית של פירסינג וקעקועים. שקטה ואבודה היא מכווצתבכיסאה שבבית הקפה. הראיון עם השניים מתקיים בנפרד. ס' וד' לא נפגשו מאז אותו סוף שבוע. ''כשאנחנו ביחד הכל חוזר אלי'', אומרת ס'. ''לחוד קל יותר להתמודד''. ''החמישי התחיל ללטף'' החיים של שניהם החלו להשתבש בגיל 14. ד' הכיר חברים שהביאו לו קריסטל. ס' פגשה בחור שעישן גראס. ''התחלתי עם קריסטל, המשכתי לאקסטזי ולהרואין'', היא אומרת. ''הייתי היפראקטיבית והסמים הרגיעו אותי. השגתי אותם בכל מקום. כשיש כסף, הסמים הם החומר הכי זמין. לפני שלושה חודשים החלטתי לעבור טיפול שורש ולהתנקות. ההורים המליצו על כפר איזון. באתי ונדלקתי. מוסדות גמילה יש כמו גרביים, אבל בכפר הזה פגשתי בפעם הראשונה אנשים שמבינים שסמים זה לא בעיה אלא סימפטום, סוג של בריחה. ''ד' מאוד דומיננטי בכפר. כולם אוהבים אותו. רואים בו סוג של מנהיג. היינו מבלים הרבה יחד. בליל שישי הזמנתי אותו לארוחה בבית הורי. אחר כך לקחנו את הרכב של אבא שלי. התוכנית היתה לקנות סמים קלים בשכונת הרכבת ולהמשיך לתל-אביב. אבל כשהתקרבנו ללוד וראינו אורות כחולים החלטנו להסתובב צפונה, לכיוון היציאה מהעיר. לא רצינו להסתבך עם המשטרה. ''בדרך קפץ לכביש בחור צעיר, צנום, וסימן לנו לעצור. הוא שאל אם אנחנו רוצים סמים ממקום אחר. אמרנו, 'מצוין. תביא'. הבחור דיבר עם מישהו בפלאפון בערבית. אחר כך עלה לאוטו והצטרף אלינו לנסיעה. כיוון אותי ימינה, שמאלה ושוב שמאלה, עד שהגענו לסמטה ללא מוצא. החבר שלי ישב מאחורנית. אני נהגתי, והצנום התיישב לידי''. ''בהתחלה לא פחדנו. חשבנו שסוחרי סמים לא יפגעו בנו. אנחנו הרי הפרנסה שלהם'', אומר ד'. ''הבחור ירד מהרכב וביקש ממני להתלוות אליו. הוא הוביל אותי לחצר נטושה. ממול היה פרדס, ומתוך העצים הגיחו עוד ארבעה ערבים. אני לא אמיץ במיוחד. אמרתי לבחור, 'לך תביא את הסם בעצמך', וחזרתי לרכב. אבל הארבעה החדשים דוממו את האוטו והוציאו את המפתחות. אחר כך התנפלו על הריפוד, קרעו אותו, חיפשו מתחת לכיסאות וזרקו את כל התכולה החוצה. הם צעקו עלינו, 'אתם משת''פים של המשטרה, אתם סמויים'. חשבתי שהם מחפשים מכשירי האזנה ברכב. בשלב הזה עוד הייתי תמים. הרמתי את החולצה ואמרתי להם, 'נפלתם על הראש? תראו בעצמכם, אין עלי כלום. אנחנו בסך הכל רוצים סמים בזול'. ''הארבעה המשיכו להרוס את האוטו. החמישי ניגש אל החברה שלי והתחיל ללטף אותה. היא ניסתה להתחמק. תפסתי אותה מאחור. אמרתי לה, 'דיר באלאק, תרגעי. אם את מוציאה מילה אחת מהפה הם הורגים אותנו. אני פה, אני אגן עלייך'. ככה אני אומר לה והרגליים שלי רועדות. מה לעשות, אני לא בנוי למצבים כאלה. אני מפונק. אני, סוחר הסמים בא אלי הביתה''. ''השלישי היה הכי קשה'' מתוך העצים הגיחו צעירים נוספים. אותתו אחד לשני באורות הכחולים של הטלפונים הניידים. בדקו את שארית הציוד שברכב המפואר. מדי פעם נטפלו אל הצעירה. בינתיים רק ליטפו את שערותיה. ''שלושה או ארבעה מהם עזבו אותי ועלו על האוטו'', מספרת ס'. ''הם דחקו בנו להיכנס והתחילו לנסוע במהירות פרועה לכיוון הפרדסים. הייתי בטוחה שהם ייתקלו בעץ או באבן ויתהפכו. זה היה סיוט. שמענו חראקות איומות על דרך החול. ''אחר כך הגענו אל הפרדס. ירדנו מהרכב. כמה צעירים התחילו לנסוע סביבנו. בכל פעם התקרבו אלינו וצמצמו את המרחק. היינו בטוחים שהם עומדים לדרוס אותנו. בדרך שברו את החלונות, תלשו את מגיני השמש, זרקו את הרדיו דיסק. הם התנהגו כמו חיות. רעדנו מפחד. לא שאלנו את עצמנו אם נמות, אלא מתי זה יקרה. ''הצנום שעצר אותנו בדרך משכונת הרכבת החליט שמספיק עם המשחקים. הוא ניגש אלי והתחיל להפשיט אותי. קפאתי. הוא המשיך ואני אמרתי לו שיפסיק. בתחילה ביקשתי יפה. אבל כשהוא התחיל להוריד את הבגדים ניסיתי לברוח. החבר שלי אמר שהוא ראה סכינים. אני לא ראיתי. החבר שלי ניגש אל הצנום ואמר לו שיוריד את הידיים ממני, אבל הצנום העיף לו אגרוף. ראיתי כמה בחורים צוחקים ופותחים את הרוכסן של המכנסיים. רק אז התחלתי לקלוט מה עומד לקרות. ''אני זוכרת שהידיים שלי רעדו כאילו היו על קיטור. חשבתי שלא יכול להיות. שאונס זה משהו שקוראים עליו בעיתון ושומעים עליו ברדיו. אונס זה לא משהו שיכול לקרות לבחורה באמצע הפרדס. אחר כך חלחלה האימה, ההבנה ששום דבר לא יציל אותי. הבחורים העלו אותי לרכב. השכיבו אותי במושב האחורי. אחד ישב לידי ואחד מקדימה. כל השאר עזבו את האוטו''. ד': ''מישהו לקח אותי הצדה. אמר לי, 'אל תדאג, עוד מעט יביאו לכם סמים'. כשהסתובבתי לאחור ס' כבר היתה כמעט ערומה, בלי חלק עליון, והצעיר עשה לה כל מיני דברים. צעקתי לו: 'מה אתם עושים?', והם השכיבו אותי על החול, תקעו לי את הפנים באדמה ושמו לי רגל על הצוואר. ניסיתי להבחין בפריטי לבוש, חיפשתי דרכי מילוט. ניסיתי לא לשמוע ולא לחשוב על מה שמתחולל באוטו''. אבל לא היה אפשר להימלט מהמראות ומהקולות. בזה אחר זה עלו האנסים לרכב, איש-איש בתורו, ושבו וירדו ממנו, רוכסים את מכנסיהם. הזוועה קיבלה פנים, שמות וקצב קבוע. כל כמה דקות מישהו חדש עלה אל הרכב, ושוב הבכי הנואש, מסמר השיער. ''הם דיברו חצי ערבית וחצי עברית'', אומרת ס'. ''היה לי נורא קר. לא הכו אותי אבל היו בלחץ. כל הזמן צעקו עלי. כשכבר הייתי ברכב לא נאבקתי יותר. נסגרתי. אצל הראשון עצמתי את העיניים וגם אצל השני. ניסיתי לדבר איתם. אמרתי להם, 'בבקשה, אני לא רוצה. תעזבו אותי'. הצלחתי לא לבכות. אבל אצל השלישי נשברתי. הוא ראה שאני בוכה. אני לא אוהבת שרואים שאני בוכה. ''השלישי היה הכי קשה. כל מיני דברים שאני לא מסוגלת לדבר עליהם. הצלחתי בערך לדבר איתו. בכיתי מולו. אמרתי לו שאני רוצה ללכת, שייתן לי לצאת מהאוטו. והוא אמר, 'בסדר'. שאלתי, 'אתה מבטיח?', והוא אמר, 'מבטיח, מבטיח', ושם את המפתחות של האוטו ביד שלי. בשלב מסוים אמרתי לעצמי, זהו, אחריו הכל יסתיים. אבל כשהוא סיים הוא חטף מהיד שלי את המפתחות. ''אני זוכרת ריחות. אני זוכרת צעקות 'נו, נו, תתפשטי'. אני זוכרת חלקי גוף. אני זוכרת השפלה ואחר כך גם איומים. כשאמרתי שאני לא מסוגלת יותר הם אמרו, 'כדאי לך להישאר ולשתף פעולה, אחרת תצאי מהאוטו ויהרגו אותך בחוץ'. ''מתישהו הכל נגמר. הפסיקו לעלות לאוטו. קמתי והתלבשתי בטיל. השארתי חצי מהבגדים על המושבים הקרועים. הוציאו אותי מהרכב והושיבו על האדמה. היה חשוך עדיין. החבר שלי תפס את הראש שלו. הסתכלתי סביב. שניים מהאנסים ניסו לתקן את הפנצ'ר שהם עשו בגלגל בגלל הנסיעה הפרועה. כל מה שלא הצליחו לתקן הם העיפו לקיבינימאט. האוטו של אבא היה הרוס לגמרי, והחבר שלי מלמל בלי שליטה וכל האורות הכחולים של הפלאפונים והמשפטים בערבית יצרו תמונה הזויה לגמרי. חשבתי שאני חולמת. אחר כך חשבתי שאפילו החלומות לא יכולים להיות כל כך קשים''. שעה ארוכה ישבו הצעירים והמתינו. אחר כך נעזבו לנפשם. ''חיבקתי את ס''', נזכר ד'. ''היא היתה כמו זומבי. לא מדברת, לא בוכה, לא מגיבה. הצעתי לה סיגריה, אבל היא שתקה ורעדה. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי מה המשמעות של חוסר אונים מוחלט. לא ייאוש כשאין לך כסף או כשהחברה שלך עוזבת אותך אלא משהו אחר, כאילו לוקחים את הילד שלך, מכים אותו מכות רצח ואתה עומד מנגד ולא יכול לעזור. ''לאט-לאט הם התחילו להיעלם. אחד ועוד אחד פשוט התאיידו לתוך העצים. פה ושם עוד ראינו הבהוב של טלפון נייד, ואז, כשהחשכה היתה מוחלטת, התחלנו לרוץ לכיוון הכביש. עצרנו עובר אורח וביקשנו ממנו שיזמין את המשטרה''. ''תיק אכזרי וקשה במיוחד'' ב-23:30 בלילה התקבלה קריאת מצוקה ראשונה בתחנת משטרת לוד. מישהו דיווח על בחור ובחורה שיושבים בקצה הכביש בקרבת גני אביב לאחר מקרה אונס קשה, שוד ואיומים. משה תורג'מן, קצין תורן, יצא למקום בניידת ואסף את הצעירים. בתחנה הוכנסו השניים לחדרים נפרדים לתשאול ראשוני. ''הצעירה הגיעה אלינו במצב נפשי קשה ביותר'', נזכר מאיר ארנפלד, קצין חקירות, ראש צוות החקירה במשטרת לוד. ''היא שתקה ורעדה בכל גופה. הבחור היה קצת יותר יציב ונתן עדות מפורטת ומדויקת. הוא אמנם היה נסער מאוד, אבל השיב לשאלות ושם לב לפרטים הקטנים ביותר, למשל שברי משפטים ופרטי לבוש שתאמו באופן מדויק את הממצאים בזירה''. ד' הדהים את החוקרים. הוא תיאר בצורה מדויקת את פרטי הלבוש של התוקפים, כשהוא לא פוסח אפילו על סוג הנעליים או צבע הגרביים והשרוכים של כל אחד מהם. הוא סיפר שידו של מנהיג החבורה היתה מגובסת ואף זכר את האבזם של חגורתו. כשהגיעו אנשי המעבדה הניידת לזיהוי פלילי לזירת האירוע הם פשוט עברו על העדות שלו ואספו את הממצאים לפיה. כך קרה שכאשר נעצר החשוד הראשון לא נותרו לו הרבה ברירות. החוקרים הטיחו בו פרטים מהעדות של ד' ובתוך עשר דקות הוא נשבר. לא מדובר בילד תמים שזו ההתעמתות הראשונה שלו עם חוקרים מנוסים. במשטרה מציינים כי החשוד אמנם רק בן 18, אבל כבר נחשב לעבריין בסדר גודל בינוני ומעלה. שעות לאחר שהשתתף על פי החשד באונס כבר ביצע לדברי החוקרים עבירה אחרת בתל-אביב. חוקרי משטרת דן עצרו אותו בשעה שניסה לחטוף תיק מאישה, אבל למרות כל הניסיון שלו בחדרי החקירות הפרטים שמסר ד' הביאו להפללתו. הוא הבין שהתיק סגור עליו היטב והחל לדבר. גם החשודים האחרים הובלו בזה אחר זה לחדר החקירות. החוקרים לא נזקקו לתרגילי חקירה מתוחכמים במיוחד. העדות של ד' ואיסוף המודיעין קודם מעצרם הביאו אותם להודות בחשדות מיד. ''היו לי עשרים דקות שבהן שכבתי על הרצפה והבטתי במה שהם עושים'', מסביר ד' כיצד הצליח לזכור את כל הפרטים שסייעו לחוקרים. ''חלק תפסו אותי ואחרים היו במכונית ואנסו את ס'. בכל אותו זמן הסתכלתי עליהם, הבטתי בכל דבר ודבר שיוכל לסייע לי כדי לאסוף עליהם פרטים. כשהגעתי לתחנת המשטרה סיפרתי את זה לחוקרים''. תחילה מצאו החוקרים את הרכב בעזרת האיתוראן חבוי במוסך נטוש בקרבת שכונת הרכבת. הוא נשלח כמות שהוא למעבדה הביולוגית במשטרת המטה הארצי. נמצאו בו שרידי זרע, שערות, טביעות אצבעות וממצאים נוספים. גם תחתוניה של הנערה נלקחו לבדיקה. במקביל נקטה המשטרה שורה ארוכה של צעדים בניסיון להביא לאיתורם של התוקפים. לוחמים של משמר הגבול בעלי חזות נערית נשלחו בבגדים אזרחיים לשוטט בשכונת הרכבת. איתם הסתובבו בשטח שוטרות צעירות כפיתיון. במשטרת לוד ובמרחב השפלה הפעילו את כל מערך המודיעין. בלשים ישבו בכספומטים של לוד והפעילו לחץ על הסוחרים. כמעט כל שוטרי התחנה גויסו למבצע. ''כבר ראינו מקרי אונס קשים, אבל התיק הזה היה אכזרי וקשה במיוחד'', אומר יוסי בוקר, מפקד תחנת המשטרה בלוד. ''לכן החוקרים לא נחו רגע ועבדו מסביב לשעון שלושה ימים ושלושה לילות''. ''דווקא בגלל שמדובר בצעירים שבאו לבצע עבירה והותקפו היה חשוב לנו להוכיח שהמשטרה מגינה על כבודו של אדם גם אם הוא עבריין, לכן התייחסנו לחקירה הזאת בצורה יסודית במיוחד'', אומר נצ''מ רפי פלד, מפקד מרחב השפלה. ''שלפנו אנשים מהמיטות, הוצאנו חוקרים מחופשות וכולם באו ברצון, עם ברק בעיניים, ועבדו קשה עד שכל החשודים נעצרו''. למרבה ההפתעה גם העבריינים בלוד הבינו שנעשה כאןמעשה שלא ייעשה. אפילו בכירי סוחרי הסמים נתנו את מילתם לרכזי המודיעין של המשטרה, שיעשו מאמץ להסגיר את האחראים לפשע. ''סוחרי הסמים בלוד הבינו טוב מאוד שזה עלול לפגוע להם בעסקים'', אומר נצ''מ פלד. ''הדבר האחרון שהם רוצים זה שהתקשורת תתחיל לחטט במה שקורה באזור הסמים של לוד. הדבר האחרון שהם רוצים זה שיפגעו בקליינטים שלהם. הם יודעים שהצרכנים צריכים להיכנס בהרגשה בטוחה לשכונת הרכבת. זה האינטרס הכלכלי שלהם. וכאן, ברגע שפגעו בשני החבר'ה האלה הם הבינו היטב שהם נמצאים בבעיה''. ואכן, יומיים לאחר האונס הונחו על שולחנו של סנ''צ ליאור בוקר, השוטר הקהילתי של שכונת הרכבת בלוד, שמות חמשת החשודים באונס. אחד מעברייני הסמים בעיר דאג להעביר את הרשימה בכתב יד לשוטר. מכאן הדרך לפענוח הפרשה היתה קצרה. ''המידע הביא למפנה דרמטי בחקירה'', אומר ארנפלד, ''והצביע על מיקומו של החשוד העיקרי. הבאנו אותו לתחנה, דובבנו אותו וישר הוא נפתח. זימר והפליל את כל החברים שלו. כמובן שהוא ציין שהכל התרחש בהסכמת הצעירה ושהמעשים שביצעו בה היו מרצונה הטוב, אבל על פי עדותו עצרנו את החשודים וקשרנו אותם בקלות לשוד ולמעשי האונס''. שלושה ימים לאחר האונס כבר הוזמן ד' לעימות עם אחד העצורים. חברתו לא היתה מסוגלת להשתתף באירוע כזה. באותם ימים שכבה במיטתה, כיסתה את ראשה בשמיכה עבה וסירבה לתקשר עם העולם. ד' התייצב בתחנה, הדליק סיגריה בסיגריה, קצוות פיו רעדו מזעם ומתסכול. ''יושב לי הבן זונה הזה בחדר ואומר, 'כן, כן, אנסתי אותה, אבל לא נגעתי לה פה ולא נגעתי לה שם''', הוא אומר בהפסקות התכופות. ''בקושי החזקתי את היד שלא לפוצץ לו את הפרצוף''. ''צלקת לכל החיים'' השבוע הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב כתב אישום נגד חמישה מהעצורים. הם נאשמים בעבירות אינוס חמורות, בקשירת קשר לביצוע מעשה שוד ובתקיפה בנסיבות מחמירות. שלושה מהם קטינים, שניים בגירים, כולם ערבים ישראלים תושבי שכונת הרכבת בלוד. עוד שלושה שנעצרו התבררו כשוהים בלתי חוקיים, אבל לא ניתן היה לקשור אותם לפרשה. נכון להיום מחפשת המשטרה עוד שלושה ערבים תושבי השטחים שלא השתתפו במעשה האונס אבל היו שותפים מלאים למעשה השוד. למרות המהירות המרשימה שהפגינה המשטרה בתפיסת הנאשמים בתיק הזה, וחרף העובדה שהושגו ראיות מרשיעות מכל השותפים לאונס, ס' מסרבת להתרגש. ''מבחינתי הקשר עם המשטרה היה מיותר לגמרי. בכלל לא רציתי לספר להם. כל מה שרציתי היה להתרחק מהחשכה בפרדס, להגיע לאורות הכביש, לעשות מקלחת חמה, להיכנס למיטה ולישון, ובבוקר לחשוב מה אומרים להורים שלי על גניבת הרכב. אבל אז הגיעו שתי ניידות משטרה שחלפו ברחוב במקרה ועוד שתי ניידות שהגיבו לקריאה שלנו והתחיל בלגן גדול. לא נתנו לי ללכת הביתה להתקלח, לישון ולשכוח. היינו צריכים לשוב אל הפרדס, להראות לשוטרים איפה התרחש הכל, לאסוף עדויות ופרטי לבוש. ''גם להורים לא רציתי להודיע בהתחלה. ידעתי שהם סומכים עלי שלא אשוב להשתמש בסמים ולא רציתי לאכזב אותם. ביקשתי מהשוטרים לא להתקשר אליהם, ובגלל שאני בגירה הם כיבדו את בקשתי. ישבנו כמה שעות בתחנה ולפנות בוקר נסענו סוף-סוף אל החבר שלי. ההורים שלו היו בחופשה. נכנסתי למקלחת החמה ואחר כך למיטה. בערב ניסיתי לדבר עם ד' על מה שקרה ולא הצלחתי. כל הזמן ד' אמר, 'אני לא מאמין, אני לא מעכל, אני לא מבין'. היינו כל כך מבולבלים. ''במוצאי שבת חזרתי הביתה. נשברתי. אמרתי להורים שלי, 'תראו, נסענו ללוד לקנות סמים. לא הספקנו לקנות ולא הספקנו להשתמש וגנבו לנו את האוטו'. אמא שלי ראתה שמשהו רע קרה, אבל היא לא שאלה יותר מדי שאלות. לקראת הערב הודיעו בחדשות ששני צעירים נסעו לקנות סמים בשכונת הרכבת וקבוצת ערבים ישראלים גנבה להם את האוטו ואנסה את הבחורה לעיני החבר שלה. ''ההורים שלי לא טיפשים. הם עשו אחד ועוד אחד והבינו שאין שני מקרים דומים. אני חושבת שאבא עלה על זה ראשון, אבל אמא היתה זו שדיברה איתי. היא שאלה, כאילו בסתמיות, אם שמעתי חדשות. אמרתי שלא. אז היא אמרה, תפתחי רדיו ותדברי איתי אחרכך. היא נשמעה מאוד לא מאופסת, ואז ידעתי שהיא יודעת. ''כעבור שעה הגיעו פסיכולוגים מהכפר ועובדת סוציאלית מהעירייה וחברים קרובים. כולם ארגנו לי טלפונים של המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית, הודיעו לי איזה בדיקות אני צריכה לעבור ולקחו אותי לבית חולים, ולא היה לי כוח לכלום. שמעתי ולא שמעתי. העיניים שלי עוד היו נפוחות והגוף כאב. מצאתי את עצמי הולכת קדימה ואחורה, לא מצליחה להתמקד ולהתאפס בכלל. אני הבכורה בבית. ההורים שלי מאוד קשורים אלי ונורא קשה להם. היה נורא ואיום לסבול ולדעת שהם סובלים לא פחות ממני''. ד' שיתף את הוריו. עם החברה שלו הוא דיבר פעמיים, אולי שלוש. ''יש רגעים שאני ממש רוצה להיות עם ס', לחבק אותה ולנחם אותה'', הוא אומר ועפעוף עצבני מרפרף בעיניו. ''ולפעמים אני רוצה לבקש ממנה סליחה. שלא יכולתי לעזור לה שם. שישבתי בחוץ, במרחק שני מטרים, ראיתי ושמעתי מה עובר עליה ואפילו ללטף אותה בסיוט הנורא לא הייתי מסוגל''. הימים של הצעירים נעים בין ניסיון לשדר עסקים כרגיל אצל ד' לבין נסיונות נואשים להחזיק בשפיות אצל ס'. לשניהם סיוטים וחלומות זוועה. לשניהם לילות לבנים ושעות של זעם ותסכול. ''בעיקרון אני לא ישנה בלילות'', אומרת ס'. ''וכשאני כבר נרדמת לזמן קצר, מיד מגיעים הסיוטים. לפעמים הם ברורים מאוד, עם הפנים של האנסים ועם הכאב והריח והקולות, ולפעמים הכל מעורפל ומעורבב. אבל יש חלום אחד שחוזר על עצמו שוב ושוב: אני יושבת ברכב מאחור, ומלפנים, במושב הקדמי, אחד האנסים לבוש מעיל גשם, בדרך לבצע פיגוע. אני יודעת שהוא עומד להרוג אנשים ואני לא יכולה לעשות שום דבר כדי למנוע את האסון. ותמיד כשנשמע הבום אני מתעוררת שטופת זיעה. ''זו ארץ קטנה. כולם מכירים את כולם ואי אפשר לברוח. רק שלשום נסעתי ברכבת מתל-אביב הביתה, ופרח לי מהראש שהיא עוצרת גם בלוד. עלה בן אדם, התיישב מולי ופתח עיתון עם הידיעה על האונס. הרגשתי שהוויברציות מבעבעות אצלי. זה היה הלם על הלם. ישבתי בספסל כמו נציב מלח ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אחר כך התחלתי לרעוד. הבנתי שאי אפשר להרגיש נוח במצב שלי במקום הזה. הכל פה נורא קטן וכל פרט מציף. ''לכן התוכנית שלי עכשיו היא לנסוע לחו''ל. להפסיק עם הסמים הקלים כי גם פעם בכמה חודשים זה מסוכן, זו רכבת לכיוון אחד שלא עוצרת בשום תחנה. אני רוצה להתחיל לשכוח, להתחיל להחלים, להתחיל לחיות. אני רוצה להתרחק מלוד, מהעצורים בבית המעצר, מההורים ואפילו מהחבר שלי. אני רוצה התחלה חדשה עם או בלי שיער. יש בקרים שאני רוצה לקום ולהתחיל לארוז. להספיק מיליון ואחד דברים ביום אחד. לאכול את העולם בלי מלח. ואז באים הימים שאני בכלל לא מרגישה בן אדם לקום מהמיטה. אבל אין דבר, במרכז לנפגעות תקיפה מינית אמרו לי שכולן מתאוששות מזה בסוף. רק מה, תמיד נשארת צלקת קטנה לכל החיים''. ashkenazi@maariv.co.il makover@maariv.co.il