מוותר על עצמותיו מירון ח. איזקסון, ביטול הליטוף הנשי, הקיבוץ המאוחד, ריתמוס לשירה, 96 עמ' רן יגיל 31/10/03 אדם בתוך עצמו הוא גר - זו המסקנה הראשונה העולה מקריאה חטופה בשירי 'ביטול הליטוף הנשי', ספרו של מירון ח. איזקסון. לפנינו שירים הנושאים כאב אצור. אלה מתבטאים יותר בנסתר מאשר בנגלה, בזה כוחם. המשורר מוקף בני משפחה, ולזו יש מעמד. הזוגיות שעוצבה ממשיכה להיבנות, על אף הקשיים. ועם כל זאת, מרחף מעל הכל מעין דקדנס של תעייה בדרך ורצון עמוק להבין את המופלא מאיתנו. בדרך כלל הרצון הזה מתגלם במוכר לנו מכל. למשל, בת הזוג: "פניה היו לפתע אלה/ שיהיו לה בעוד שנים/ והיו גם אלה/ שיש לה עכשיו... מבקש נפשו להסתלק/ טרם אור חדש יגלה את פניו" ('פניה היו', עמ' 6).בקריאה נוספת אתה מבין כי המסקנה הראשונה היא רק נדבך לתפישה הבסיסית של המשורר הזה, שמחפש כל הזמן את השאלות הגדולות, הנצחיות, את הרוח שבאיברים, דווקא ביומיום השגור. הוא מבקש את התפרקות הגשמיות, את הנזילה האישית, את ההתרוקנות מן העצמות והפנים הבשרי. ואז אתה מבין, רגע, לפניך שירה דתית-הגותית, פילוסופית. שכחתי שיש דבר כזה.השיר המרכזי והחזק בספר הוא 'שיר עצמות' (עמ' 44-47). זהו מעין מחזור שבו משיל המשורר את גשמיותו מעליו ונותר עור מל א ברוח: השיר מתחיל בפתיחה, שכולה רצון להתפלל כל היום ללא שעה קבועה, כלומר, פירוק הגשמיות; משם הוא עובר אל התפרקות של אדם מעצמותיו: "אהיה בגוף שהוצאו עצמותיו,/ כדג נאה מוגש לסעודה". מצב זה עלול להביא לידי עבירות, שהרי גוף ללא עצמות אינו מגודר ופתוח לכל תאווה: "ומה פשוטה עצם שנשברה לה/ כמו עבירות המנקרות בדם/ אדם אפילו משירתו נמלט". המשורר כמו מבקש את המצב הכאוטי הזה, שהרי רק על-ידי כך יצליח להגיע אל המופשט שהוא עורג אליו כל כך - האלוהי.אלא מאי, הגוף נשאר גוף ואינו מתפשט על-פי רצון בעליו. כך הופך המשורר, האב, איש המשפחה שרוח באבריו, לרגיעון המשפחתי. הוא גמיש וחלול והתשוקות שלו מצויות במין מצב של אמנסיה, ספק חומר ספק רוח, וכל בן משפחה להוט יכול לבוא ולהתפנק באיבריו המערסלים: "גופי פורסם על קירות שומרי לילות:/ איש זה, קבעו,/ מרדים קשי שינה./... כל בני ביתי באים אלי/ ואני מניחם בין על עצמותיי/ ובין בתוך קירותיי/ וכולם ישנים אצלי" ('המרדים', עמ' 13). לעיתים מבקש המשורר, אב המשפחה, דרכים אחרות להינזל ולהתפשט; או אז האדם מעמיד פני דם כמו בשיר היפה 'יומנו של הדם': "אלו זמניי בוור ידים./ ושאר האיש, מידותיו,/ פתחיו, מזון שלי ממנו,/ ילדות צבעי האדום, בכיי/ותעלולי שנתי,/ כל אלה ייכתבו בלעדיי" (עמ' 72-73).כדי להתקרב אל פירוק הגשמיות מוכן המשורר אפילו לבטל את הליטוף הנשי, האינטימי, לוותר עליו. כמו בסיום 'שיר עצמות': "טוב שאינך אוהבת כל כך/ טוב שאינך מנשקת צווארי בחשק/ טוב שאינך תולה פיות גופך על חיי,/ עצם מעצמיי את על כן ממני מסתלקת". צריך לאזור אומץ כדי לכתוב ככה.rina@maariv.co.il