אנתולוגיה של כאב רוביק רוזנטל 24/10/03 חיים נחמן ביאליק זריתי לרוח אנחתי/ וירווה החול דמעת עיני/ הרוח! אם תמצא את-אחי/ אמור לו - אוד עשן הנני. אמור לו: בי נבע מקור אורה -/ וילבש נטפים נטפים;/ בלבבי שלהבת יקדה -/ ותדעך רשפים רשפים. ועתה מעייני כמו-פצע:/ רק שותת ומטפטף לפעמים;/ ולבבי עוד יעשן במסתר/ מגולל באפר ודמים - איוב מה כוחי כי אייחל, ומה קצי כי אאריך נפשי/ אם כוח אבנים כוחי? אם בשרי נחוש?/ האם אין עזרתי בי, ותושייה נדחה ממני?/ למס מרעהו חסד, ויראת שדי יעזוב. אחי בגדו כמו נחל, כאפיק נחלים יעבורו/ הקודרים מני קרח, עלימו יתעלם שלג. יהודה עמיחי אהבנו כאן. המציאות היתה אחרת,/ העיתונים שוב צעקו כמו פצועים./ מאחורי שורות-ענק שבכותרת/ אנחנו שנינו נחבאים. ברדיו נאמרו חדשות הערב,/ כל המילים יצאו בלי שיבה,/ אנשי הזאבים יצאו לטרף,/ אנשי הכאבים אל התקווה, אנשי המרפקים תפסו מקום,/ אנשי האהבה חלמו חלום,/ נשות התה בכו לתוך כוסות, מאחורי ההר חיכו הגייסות,/ לא שוחררו ממלחמותיהם,/ ולא ישובו עוד לבתיהם. רמי דיצני ועם ההתפוצצות הצליף סמרטוט בפנים/ ואור אדיר כבה/ ובא ריח האדמה/ ושקט ארוך שנים על שנים/ ואולי קולה של אמא/ צף כמו שברי אונייה ושוב שוקע ימה/ ושוב דממה/ לחה אדומה/ ומין תנומה קשה נעימה/ צינורות בפנים כמו רתמה/ לעתים יד עקומה מיטיבה את הנמנמה/ שורטת בכפות הרגליים/ שמה בין הירכיים מטלית חמה/ ושוב שוקע באדמה/ שנים על שנים/ יבש בפנים הפנים/ ודממה - והנה כאילו אבא אמא/ כולו אפור/ ואמא כסף טהור, אמא. אמא מוחה דמעה/ מה זה היה לנו? ולמה!? - / אמא שותקת שחוחת קומה/ אבא נרכן אלי קמעא/ הוי אבא/ שאני כמו אז בידיים/ אבא, קחני ''שק קמח'' על הכתפיים/ אבא/ הוי אבא, אני קל בשתי רגליים! יהודית הנדל אור קלוש דלק בחדר בו שכב שאול. מאדן המיטה נשתלשלה טבלה ובה צלבים אדומים וכחולים, מעלות ומורדות. תריסי החלון היו מוגפים ועל השולחן, זנוחה, התגלגלה צלוחית ריקה של זריקה. שאול שכב מכוסה, תחבושת זעירה כרוכה על מצחו, כמו חפפו לו את שערותיו. בכפותיו מעל לשמיכה ראיתי את כתמי השיתוק הכחולים. שפתיו נעו בלי הרף, כשהלשון נעה מהר הרבה מן השפתיים, העיניים פקוחות למחצה, וקרום מערפל אותן. צילי עמדה לידו, רכונה, וצלה נפל על פניו. הוא מלמל, אולם אני לא שמעתי. אחר כך הגביה את ידו, נופף אותה בתנועת משוט באוויר, עיווה את פניו במאמץ ודיבר בקול רם. קצף פעפע בפיו. צילי ניגבה את הקצף באצבעה. כמו מבול ניתכו המילים מפיו, מעורבות ומעורפלות. איש לא הבין אותן, ורק את זיע שפתיו ראינו. אבות ישורון אני לבד/ אלי אלי. יסורים כואב/ אלי אלי. בציפורניים מסמר/ אלי אלי. אני פה/ אלי אלי. הרע רעב/ אלי אלי. צלבים בציפורניים/ אלי אלי. דפקת בי מסמרים/ עם העולם קום בוא/ אלי אלי. גדולים יסורים/ שהם לבד. רחל השבילים הצחורים נחפזים, רצים להתם,/ מה להם ולי, השבויה הכא?/ אני מביטה בחלון, מביטה ובוכה/ כך-סתם. הרופא מתבונן ומעיר: עיניה היום אדומות,/ האם התאמצה לראות את אשר מעבר להר?/ אחייך וארכין בראשי לאות/ כי אמת. נכון הדבר. יעקב שבתאי לאט לאט, כבמהלך אינסופי, בזרימה חמימה, מלאה נועם, כקילוח מתון של חלב חם לתוך הפה, התחיל משהו רך להתרקם סביבו, כמטווה של פלומה מרפרפת, וריח דק מן הדק אבל ברור, כריח קיא-חלב של תינוקות, עלה ממנו, ולבו התכווץ בו מחמדה ומגעגועים, ואחר כך, בפתאומיות, חש כאב נורא, אכזרי, כאילו כוח גדול ביקש לקרוע ממנו איבר, ובבהלתו ניסה להתקומם, אבל הוא נדחף בגסות וטולטל, נתון ללחצים קשים ולזעזועים, הכל היה מפחיד, וחסר רחמים, ופתאום גבר הלחץ ללא נשוא, מכאיב ואכזרי, עד כי צווחה נתקעה בגרונו, ויד חזקה החזיקה בו בכוח ומשכה אותו, והוא נמשך והחליק, ובבת אחת חדלו הלחצים ולרגע חש הרווחה, ומישהו אמר ''זהו זה'', אלא שאור עז הכה בלי חמלה על עיניו, והוא חש טפיחת צינה צורבת על גופו, עד כי נרעד והתכווץ ופרץ בבכי מר, מלא חרדה ועלבון ואובדן עצות, והוא לא חדל לבכות גם כשניגבו אותו ביד זריזה ועטפו אותו וניסו לפייס אותו, עד שהתעייף ונרגע, ומישהו החזיק בו בזהירות והגביה אותו מעט ואמר ''איזה ילד יפה''. זלדה נפשי הציצה מן החרכים/ אשר בתוך הבוקה והמבולקה/ של חוליי./ משבייה קראה/ ל''היה הווה ויהיה'',/ בחושך לחשה/ בידך אפקיד את רוחי, את כאבי,/ את כבודי, את חיי, ואת מותי. תפילת מוסף ליום הכיפורים הן אנו - כתועים ואין לבקש,/ כשבויים ואין לשובב. כרעבים ואין להאכיל/ כקנויים ואין לקנות,/ כצמאים ואין להשקות/ כפתאים ואין ללמד/ כעייפים ואין להשיב,/ כשנואים ואין לאהוב,/ כנהדפים ואין לקרב,/ כמנודים ואין להתיר. כלקוחים ואין אדונים/ ככפופים ואין לזקוף. כיתומים ואין להם אב,/ כטמאים ואין לטהר. כחסרים ואין למלאות,/ כזנוחים ואין לזכור. כהומים ואין להם מנוחה,/ כדלים ואין לחננם. כגרים ואין לקבל,/ כבזויים ואין לכבד,/ כאבלים ואין לנחם,/ כאנוסים ואין מנוס. לאה גולדברג כבד על עפעפינו העולם,/ ראשנו שח, בכיינו נאלם./ נחתם האור בפאתי הים./ הזמר תם. הולכים עבים, צועדת השיירת/ בדומייה זורחת ומקומרת./ נהיה שלווים, נהיה שלווים מאוד./ היום פנה, עינינו עצומות. ruvik@maariv.co.il