לא מתכופף "עד ראיה" מאת יהושע סובול בתיאטרון הקאמרי בתל- אביב חיים מאור 08/10/03 "כאשר אתה מאמין שמנהיגיך יודעים יותר ממך ועושים את 'הדבר הנכון' ­ אתה מסיר את האחריות ממך ומעביר אותה לפיהרר", אומר פרנץ יגרשטטר, גיבור מחזהו החדש של יהושע סובול, "עד ראיה", המוצג בימים אלה בתיאטרון הקאמרי בתל­אביב, בבימויו של פאולוס מנקר. מחזהו של סובול מבוסס על אירוע אמיתי, על פרשת חייו ומותו של פרנץ יגרשטטר, אחד מתוך 1,600 סרבני גיוס גרמניים, שהוצאו להורג בידי הרייך השלישי, כפי שמציין הבישוף הקתולי בהצגה. אך כוחה של ההצגה המרתקת והחזקה הזו, הוא לא בהיותה דוקומנטרית, אלא בהיותה אוניברסלית ואקטואלית. ההצגה היא משל ליכולת העמידה של היחיד מול "העדר", כאשר מצפונו של זה מורה לו ש"העדר" מנווט אותו למחוזות הרשע והאבדון המוסרי. סובול יצר מעשה­מרכבה של טיעונים פילוסופיים, תיאולוגיים, סוציולוגיים ופסיכולוגיים בעד ונגד, ועם זאת ההצגה איננה מסכת דידקטית משעממת אלא התרחשות תיאטרלית מרתקת, מצמיתה ומעוררת מחשבה. השחקנים, ובראשם איתי טיראן, התפאורה, התאורה וחלל התיאטרון מתגייסים ליצירת חוויה מעוררת, בה הקהל מוצא עצמו שותף מלא במתרחש ­ שותפות שמזמינה אחריות. אין דרך מילוט. פרנץ יגרשטטר הוא אדם פרטי, איכר ומכונאי אוסטרי פשוט, איש מאמין וישר, אשר בחר לא להוסיף ולשרת בצבא הגרמני ולא ללבוש את מדיו, לאחר שהיה עד ראיה לחיסולם של ילדים מונגולואידים בידי רשויות הבריאות של הרייך השלישי. בנוסף לכך הוא שמע והבין שהרכבות החולפות על פני הכפר שלו מובילות אנשים למוות וכי מנהיגיו, בהם לא בחר, מבצעים מעשים נפשעים ולא מוסריים בעליל, בשם טיעונים ומניעים שונים. לבחירתו האישית של פרנץ יש מחיר: בסוף ההצגה הוא מוצא להורג בעריפת ראשו בגיליוטינה. הוא מוכן לשלם את המחיר שהוא נתבע לשלם עבור מצפונו המתעורר ולא להתכופף בפני "המערכת". המדינה, הצבא ובית המשפט מגייסים את כל שעומד לרשותם (רעיו, אהובתו, אשתו, פסיכיאטר צבאי ובישוף קתולי) בכדי שישכנעו אותו כי מוטב לו לחזור אל החיק החמים של העדר, "לכופף את הראש במקום לאבד אותו" (בגיליוטינה). מסתבר, שחרדת המשטר, היא מפני קולו הצלול של האדם הרואה, ובוחר לחרוג מן הקבוצה. חריגתו של היחיד רומזת לאחרים כי הסרת האחריות האישית והעברתה אל המנהיג או אל ה"כולם עושים" לא תעמוד להם בהתייצבם בפני אלוהיהם. הם מפחדים מן האיש החושב, החוט ר המוזר שצימח פרא מתוך היער האפל והאחיד. פרנץ יגרשטטר ידע לחשוב. ואנחנו? התמודדות עם סרטן השד אשכר אלדן­כהן, בת בארי, אמנית רב תחומית, יצרה מיצב שיש בו עולם המתמודד עם מחלת הסרטן בה חלתה לפני כשנתיים. בכניסה לגלריה (פרוזדור חדר האוכל הישן של בארי) נשמע פס­קול עם דופק של עובר ובתוך חלל התערוכה מוצבים אובייקטים, טקסטים ותצלומים הנוגעים לנושאי משפחה, טבע וגוף ומתעדים התמודדות עם סרטן השד. הטקסים הם שירים של המשורר אנדד אלדן (אביה של האמנית) ושל האמנית עצמה, והם נוגעים בכאבים ישנים וחדשים מימי הילדות בקיבוץ וקשיי הבדידות והניכור בחברת הילדים. בחלל התערוכה נשמע פס קול הלקוח מערב שיצא לכבוד צאת ספרו של אלדן (אותו הקדיש לבתו והוא יצא בעת מחלתה), בפס הקול ראיונות אותם ערכה אלדן­כהן עם אביה ואמה על הסרטן ועל הכוויה שנכוותה בהיותה בת שנה וחצי ומוזיקה המלווה את השירים. החלל אפלולי ויש בו אלמנטים שונים סמליים עליהם עבדה אשכר­כהן במשך שנתיים. האמנית הציגה את התערוכה בפורמט קטן בתיאטרון תמונע, בתל­אביב, בערב של "חסן" ואחר­כך בכנס ארצי של מטפלים באמנויות. כנס שנושאו היה: "עצמתה של היצירה כמרכזית בחיים בתוך איום". לקראת הכנס קיבלה התערוכה את העיצוב הסופי שלה ולאחר הגלר יה בבארי היא תעבור לגלריה "פרקש" ביפו, בחסות האגודה למלחמה בסרטן וחברת התרופות רא"ש. צעקה שתרעיד את הארץ קחו את, "את אני והמלחמה הבאה", "קטשופ", "הפטריוט" ו"מלכת האמבטיה" ­ כולם רוויואים וקברטים סאטיריים, כולם נמצאים בתנ"ך ('מה אכפת לציפור'), כולם של חנוך לוין ­ חברו אותם ביחד, תוסיפו לזה עוד כיבוש, עוד אלימות, עוד עליבות, עוד מציאות ישראלית שוברת גבולות ודמיון, עוד שלושים וחמש שנים, ותקבלו את "ים, יבשה, ים". אני כותב את זה כמחמאה הכי גדולה שניתן לתת למופע סאטירי, לצוותא ואנסמבל הרצליה, בישראל 2003.הקברט לוקח סכין ארוכה, תוקע אותה במרכז הבועה שקוראים לה "ישראל", ומסובב, וחותך, ונוגע בכל מקום רגיש וכואב, ומכאיב יותר, כך שהוא שולח אותך למחוזות המדויקים שבהם דמעות הצער נפגשות בדמעות הצחוק. האם דמיינתם לעצמכם שתצחקו כשמישהו מודיע (כמו כל יום, כמו בחיים): "היה פיגוע". באולם המפוצץ (באנשים...) של צוותא היו אנשים שצחקו. שלושה למען הדיוק. האמת היא, שהקטע הזה מגיע בחמש הדקות הראשונות של המופע, ולאורך 90 דקות, בלי הפסקה, מקטע לקטע, מעניין הזוי אחד לעניין סוריאליסטי או סתם נונסנס ­ הקהל צוחק עד דמעות, עד כאב. כי הקברט הזה יש בו המון כאב, המון יאוש, המון אין­תקווה וחדלון ועליבו ת החיים. תפקיד הסאטיריקן להניח בפנינו את המראה הזו, לעוות אותה, להגזים אותה, להוריד אותה אל המקומות הכי נמוכים ­ ושם, שם בדיוק להשאיר אותך לחשוב מה ראית. איל דורון, הכותב והבמאי, לוקח על עצמו את התפקיד הזה ומנווט בכישרון אדיר את הטקסט שלו. תמונה רודפת תמונה עם סדר מטורף וקשר דק שנמתח מההתחלה עד לסיום הבלתי נמנע: מינה צמח בולעת את המפתח של המדינה הנסגרת, ונזרקת לים עם בלוק ושרשרת. אלא שמינה צמח היא קול צף...אין בקברט הזה גם רגע דל. יש הפתעות, הקצב המהיר של חילופי הדמויות והתפאורה נשמר לכל אורך המופע, התאורה ואיכות הסאונד בדרך כלל באיכות מתבקשת, ובסה"כ אין ספק שזו הפקה יקרה המצדיקה כל גרוש שהושקע בה.לרשותו של דורון עומד צוות מובחר של שחקנים, והם בקברט יותר משחקנים אלא הם אזרחי המדינה המטורפת הזו שבה "המציאות משתלטת לה על החיים, כי היא רגילה שאיפה שיש יהודים נותנים לה", שצועקים את עצמם, עם הכאבים, הציניות, הזוועה והכיבוש שהם חלק בלתי ניתן להתרה מכל אחד מאיתנו. במילים אחרות, אם לא היתה קיימת הזדהות מוחלטת עם הטקסט, השחקנים הנפלאים האלה לא היו שם, על הבמה של צוותא. והם לא היו צועקים בשם החלק השפוי של המדינה הזו את הצעקה של ים, יבשה, ים.הצעקה הזו, אין לי ספק תרעיד את הארץ.כבר שנים שלא עלתה על הבמות סאטירה חריפה כל­כך, נועזת כל­כך, ומדויקת בכאלה עוצמות. אני לא יודע אם רק על במות צוותא והרצליה, ניתן להופיע עם הטקסטים האלה. אני מקווה ש"ים, יבשה, ים" תנדוד בכל רחבי הארץ, על כל במה ובכל אולם מאורטל עד יטבתה, בכל מועצה אזורית, מתנ"ס בעיירות פיתוח, ואפילו בכפר סבא, כדי שמי שגר חמש דקות משם גם יוכל לבוא (ולהשאר, אבל זה סיפור אחר). ושהצעקה תפתח את שערי שמיים עד שמשהו ישתנה פה לכל הרוחות!!!