ציטטה רן יגיל, מתוך 'ז'אק', סיפורו 03/10/03 "זה לא משנה איפה נולדת: בבריסל או בפאריז, באלג'יריה או בניו-יורק, הבן-אדם צריך לדעת שפעם הוא היה קטן, ושמשם, רק משם בא הכל. אבא ואמא שלי היו תמיד בתפקיד של אמא ואבא. אף פעם לא באמת. אבא היה מחזיק את העיתון באבהות רבה וגם ה'לך לישון' שלו היה מאוד סמכותי. אבל חיבוק? לטיפה? איפה! מה פתאום! אפילו לא נשיקה רשמית. אמא היתה גברת 'מה שצריך לעשות'. היא וחברותיה הרכלניות היו יושבות כל יום ראשון וקוברות בלשונן חצי רובע. אבל כלפי חוץ היה הכל כמו בונבונים. היה חשוב לה איך אני נראה, כיצד אני מתנהג, אבל הקור שנדף ממנה מקפיא את דמי גם עכשיו. אבא שלי עבד בתחילה בייבוא וייצוא של מזון. קראו לו רומן, רומן ברל. רק אחר-כך הוא נכנס לשותפות עם הדוד במפעל הקרטון. אמא שלי היתה צעירה ממנו בשלוש-עשרה שנה, נראתה טוב, ברונטית, קוקטית: ליזט למברטין. הם נישאו ונסעו לאפריקה כי לאבא שלי היתה שם עבודה.שם, בחום המחליא של קונגו, נולדו להם שני ילדים, תאומים, פייר ונלי. הם מתו שבועות אחדים אחרי שנולדו מטיפוס או מאיזו מחלה אחרת, השד יודע. בבית כמעט לא דיברו על זה, אבל עד היום כשאני עוצם את העיניים שלי ב לילה, לא תמיד, אבל לעיתים קרובות, הם מופיעים. שתי גופות קטנות של תינוקות, זכר ונקבה בתוך החום הגדול של קונגו. נדמה לי שהכל קורה בתוך אוהל, אבל אני לא בטוח. התינוקות נפוחים מאוד, וזבובים שמנים חגים סביב הראשים שלהם. והעיניים שלהם בלא רוח חיים"