מחלת הים של אלופת העולם לי קורזיץ לי קורזיץ, אלופת העולם הטרייה בגלשני מיסטרל, בראיון משותף עם זאב גלאובר. על המאבקים בגלים מגיל שבע, הנטישה של ספסל הלימודים בכיתה י' ועל השריטה בראש שבלעדיה אי אפשר להביא מדליה אייל לוי וניר שועלי, סופשבוע 03/10/03 ב-15 באוגוסט 66', בשעת לילה מאוחרת, יצאה סירת נמ''כ (נושאת מכוניות) לעוד סיור בט''ש בכנרת. המטרה שלה, דבר שבשגרה, היתה להפגין נוכחות מול העמדות הסוריות ולאבטח את הדייגים הישראלים שבדיוק הוציאו את שללם מהאגם. ''נמ''כ 38'' לא היתה מצוידת במכ''ם או במד עומק, ומפקדה לא הבחין בשרטון שעמד לסכן את חיי חייליו. בשעה 3:30 לפנות בוקר, הסירה נתקעה 50 מטרים ממוצב הבננות הסורי. החיילים הסורים מיהרו לפתוח באש, ומהסירה קראו לעזרה. סירת גרירה, סירת אמבולנס ומטוסי חיל האוויר הוזעקו לשטח. סירת הגרירה הגיעה ראשונה. החיילים ירדו וניסו לקשור את כבלי הגרירה לעוגן של הסירה התקועה. האש פגעה בזאב גלאובר, שעסק בעבודה, והכבלים נקרעו. גלאובר, למרות הפציעה, זינק למים כדי לאחות את הקרע. הפעם הוא נפצע קשה בראשו. התקרית התפתחה לקרב מטוסים, כמעט נגררה למלחמה, אבל הסתיימה בשן ועין ובהמתנה מתוחה עד לפרוץ מלחמת ששת הימים עשרה חודשים לאחר מכן. גלאובר קיבל את עיטור העוז על חלקו באירוע. הוא אף פעם לא חשב, אפילו לרגע, לעזוב את הסירות. בשבוע שעבר היו צריכים למצוא לו בגדים חגיגיים בארון. משימה כמעט בלתי אפשרית למי שבדרך כלל הולך עם מכנסיים קצרים דהויים ועם החולצה הראשונה שהוא מוצא. אז איתרו משהו מהחתונה של הבת וזירזו אותו לקבלת הפנים המלכותית לאלופת העולם בגלשני רוח מדגם מיסטרל, לי קורזיץ, שנערכה במשרדי הוועד האולימפי בהדר יוסף. הוא הגיע לאירוע החגיגי עם זר פרחים ביד, אבל שורה ארוכה של אנשי הוועד אולימפי, בכירים ממשרד החינוך ועסקני ספורט מדושנים דחקה אותו הצדה, אז הוא נשאר בצד. הוא אף פעם לא חיפש את אורם החמים של הזרקורים. לי הבחינה בו מבעד להמון החוגג. היא ניגשה אל הגבר הענק בעל השיער הלבן, נתנה לו חיבוק אמיץ והרגישה איך דמעות עבות וחמות מתגלגלות על לחיו. חברים שבאו לברך טפחו לו על השכם ואמרו שסוף-סוף הוא קיבל את התשלום. גלאובר, בן ה-57, לא מדבר על אותה פציעה מקיץ 66' ומתעלם גם מפציעה נוספת ב-73'. הוא מדבר רק על הים. לפני 22 שנה המורה לימאות ודיג מבית הספר במבואות ים הקים את מועדון השיט הפועל מכמורת. מאז יש לו אלופי עולם ואלופי אירופה. לי קורזיץ היא רק היהלום שבכתר. מחלת ים כל סוף שבוע יושב גלאובר בסוכה שליד המעגן בו מתאמנים חניכיו, ומסתכל על הים. פנים שזופות משנים של שמש בוערת, ידיים של אחד שהחזיק הרבה מפרשים ותרנים וקול צוחק עם עיניים בהירות ומחייכות. ''ים זה יותר מאשתי'', הוא מכריז. ''אשתי מצאה אותי בים. עכשיו היא יודעת שאני בים. היא מבינה שזו השריטה שלי ואנחנו חיים נהדר. אין לכם מושג מה יש בזה. הים כל הזמן מפתיע. אתה כל הזמן במתח, אתה לא יודע מה יקרה בעוד שעה. יכולה להיות הפלגה שקטה ואז הכל משתבש ואתה רק מנסה לשרוד ולעבור את הגל. להגיע למטרה זה הדבר הכי כיף בגדול הכחול הזה''. היית יכול להיות ירושלמי, בלי ים? ''אם הייתי ירושלמי, בטח הייתי דתי, כי אני קיצוני. אצלי בחיים זה או שחור או לבן, אין באמצע''. אין אחד במכמורת שלא עבר דרך המועדון שגלאובר מנהל ביחד עם רון יפה, שהיה מתלמידיו הראשונים. קודם כל, זה חוג שפתוח לכל מי שרק רוצה. רק אחרי שלב ההתאקלמות מבצעים את הניפויים ובוחרים את המתאימים שינסו להשיג את המדליה. ''כתבתי את זה לתושבי מכמורת במנשר'', מדווח גלאובר. ''אני לוקח את הילדים כדי שלא יתרוצצו ברחובות. רק אחר כך אני שורט אותם ונותן להם לאהוב את הים. קודם כל הם ימאים טובים ומחונכים, אבל פתאום אתה מגלה איזה לי קורזיץ שברוח של 40 קשר אין לה בעיה להפליג. אין לה שום פחד, כי לה יש את זה בדם''. את קורזיץ הם איתרו כבר בגיל שבע. בת ים, פרא, אוהבת לתת פייט בכל דבר. כשהיתה ילדה לא רק גלשנים עניינו אותה, היא אהבה גם בייסבול, סקייטבורד וג'ודו. בכל דבר שבו נגעה הצטיינה. בגיל 12 היא כבר היתה אלופת ישראל בג'ודו, אבל גלאובר היה מגיע לא פעם לבית המשפחה שבמכמורת ודופק בראש את מסמר השיט. אז היא חזרה לים. גלאובר: ''באיזשהו שלב היה לה קשה להדביק את התל-אביביות ותמיד היא סיימה במקום שלישי ורביעי, ואלופה, שרק רוצה מקום ראשון, קשה לה עם זה. אמרתי לה: 'היית בג'ודו?'. אמרה לי 'כן'. שאלתי: 'יודעת מה זה איפון?'. אמרה 'בוודאי'. אז צעקתי: 'תקומי מהרצפה ומהר'''. קורזיץ לא הסתדרה עם המסגרת הלוחצת של בית הספר, היא העדיפה את הגלים על פני המחברות המסודרות. ''היינו, הילדים ממכמורת, עולים לאוטובוס ההסעות לבית הספר בשש וחצי בבוקר'', נזכרת היום אלופת העולם. ''איך שהאוטובוס רק היה מגיע למחלף, ליד הכפר, היינו רואים מהחלון את הים, ואם הבחנו שיש גל מטורף, היינו פשוט יורדים בעצירה הראשונה, חוזרים בטרמפים הביתה, לוקחים את הגלשן והולכים לים. אם היינו יודעים יום לפני כן שיהיו גלים, אז למחרת קמים בחמש בבוקר, גולשים ואחר כך הולכים לבית הספר''. היא עברה מספר תיכונים עד שבכיתה י' החליטה לשים הכל בצד וללמוד בבית. קורזיץ: ''עשיתי בגרות לבד כי לא הסתדרתי עם שעות הלימודים ועם הצורך לקום מוקדם. בזמן בחינות הבגרות הייתי גולשת כל היום, ובערב מגיעה הביתה, קוראת כמה פרקים בהיסטוריה, או מה שזה לא היה, וניגשת לבחינה. בלי מורים, בלי שטויות, בלי שאחרים יגידו לך מה לעשות ומסדרים לך את הזמנים בחיים. חסרים לי כמה מקצועות בבגרות שאותם אני אשלים. אני לא יודעת אם השנה, לפני האולימפיאדה, יהיה לי זמן לזה, אבל בעתיד אני רוצה ללמוד ביולוגיה ימית, אז אני חייבת''. לבד על הגל לפני שנתיים, חוץ מגלאובר ובודדים, לא הרבה האמינו בה. חשבו שהיא כבדה מדי וגדולה מדי כדי להסתדר עם הגולשות המובחרות. באיגוד השיט החליטו לשבץ אותה במקום חדש, סירות המפרש מדגם 470. לינור קליגר, כישרון גדול, היתה זקוקה לבת זוג וחשבו שאחת כמו קורזיץ תוכל לעשות זאת מצוין. גלאובר כעס. גם קוטפים לו את הפרח וגם הוא היה משוכנע שהיא נולדה לגלשני רוח. בסוף הוא נכנע וקורזיץ נסעה לתל-אביב להצטרף לקליגר. זה לא היה שידוך מוצלח לאור התוצאות הבינוניות, אבל אמרו שצריך סבלנות מאחר שיש שם פוטנציאל. לקליגר, מתברר, לא היתה סבלנות. לא עבר הרבה זמן והיא החליטה לחבור לענת פבריקנט, מהשייטות הבכירות בארץ. איתה, היא חשבה, הסיכוי להגיע לאולימפיאדת אתונה הרבה יותר גדול. ''זה היה אחד הדברים הכי כואבים שקרו לי בחיים'', מספרת קורזיץ. ''פתאום יום אחד אמרו לי שזה מופיע בעיתון. קיבלתי מכה בראש. רק שנה לפני זה שכנעו אותי במשך חודשים להפליג עם לינור ואז, כשסוף-סוף הסכמתי, היא עזבה. שקלתי לפרוש מהשיט. הרגשתי שזורקים אותי. חשבתי כבר לעצמי, מה, אני לא טובה מספיק? למה זה קרה לי? ועוד שאלות שעוברות בראש. בסך הכל, בסופו של דבר, כל הסיפור הזה רק חיזק אותי''. כעסת על הנטישה? ''אני מעריכה מאוד את לינור, שהיא ספורטאית בדיוק כמוני ורצתה לעשות הכל כדי להגיע לאולימפיאדה. היא חשבה שהדרך הנכונה היא עם שייטת מנוסה כמו ענת, למרות שאחרי זה היא הודתה שזו היתה טעות. אני שמחה היום על הטעות הזאת. פחות אהבתי להיות איש צוות שקופץ מצד לצד. בגלשן אני עושה הכל לבד, וככה זה מתאים לי''. קורזיץ חזרה מתל-אביב הגדולה למכמורת הצנועה. גלאובר חיכה לה בזרועות פתוחות, הרי בסופו של דבר כולם היו בניו ובנותיו. ''הזהרתי אותה מראש מיחסי האנוש'', הוא נזכר היום. ''אין שם רגישות. שם חותכים, שם זה החיים בישראל. פה, במכמורת, זו שמורת טבע. מאותו רגע הכל התחיל לזרום בשבילה''. גלאובר החליט שהוא הולך איתה עד הסוף, היא בכל זאת הספורטאית הבכירה שלו, אבל מכמורת הוא מועדון צנוע ועני, בטח לעומת אחיו הגדולים מתל-אביב. גלאובר מוציא משם ומושך משם. לא פעם הוא צריך לשכנע ספקים שיתאזרו בסבלנות. לא פעם הוא ורון יפה שולפים את כרטיסי האשראי הפרטיים ולא מדובר באנשים אמידים, אלא בכאלה עם מינוס בבנק. אלה היו הימים לפני אליפות אירופה בפאלרמו. מזכ''לית איגוד השיט התקשרה לשאול את גלאובר מה עם דמי ההשתתפות בתחרות, 700 יורו. גזברית המושב היתה בדיוק בחו''ל ולא היה מי שיחתום על הצ'ק, אז הוא שלף את הפנקס הפרטי ורשם 3,200 שקל, העיקר שקורזיץ תיסע, כפרה על הכסף. לאנשי האיגוד הוא אמר בשיא הרצינות שכדאי שיתכוננו היטב כי הנערה ממכמורת עוד תביא להם מדליה. אמרו לו שישמח אם היא תגיע לאולימפיאדה. לפאלרמו הוא שלח עם קורזיץ את המאמן שלה, יאיר סוארי, שילווה אותה, ידבר איתה ובעיקר ירגיע את ההתרגשות הרבה. היא חזרה מהאליפות עם מקום שביעי ועם נקודת זינוק מבטיחה לכרטיס השתתפות באולימפיאדת אתונה. היא היתה בשוונג. היא זכתה באליפות ישראל ומעוד שם בעיתון הפכה לפוטנציאל גדול. אחת המשפחות היותר מבוססות במכמורת נתנה לגלאובר 10,000 דולר וביקשה שישתמש בהם כראות עיניו. היתה לו אלופה להכשיר. חיברו אל קורזיץ את גל פרידמן, המדליסט מאולימפיאדת אטלנטה, לאימונים צמודים ולעצות מחכימות ואת עומרית ינילוב, מהיחידה לספורט הישגי, אבל הקשיים המשיכו. באיגוד השיט ביטלו, מבלי להודיע לה, מחנה אימון שהיה אמור להתקיים בקיבוץ מעגן שבכנרת. כעסו שםעל ההתנהגות שלה. קורזיץ הגיעה לכנרת ונאלצה לחזור עם כאב לב. ''אני לא מתייאשת'', היא קובעת. ''זה עוד משהו בדרך שאמור להכשיל אותך, אבל לא לשנות כלום. אתה נלחם בדברים שרק אחר כך אתה מגלה שטוב שנלחמת עליהם בדיעבד. אם הייתי מוותרת בגלל כל דבר, לאן הייתי מגיעה? ועדיין הדרך ארוכה''. לאן, למדליה באתונה, 2004? ''כשיצאתי לאליפות העולם מי חשב על מדליית זהב, בסך הכל רציתי להגיע לאולימפיאדה. עכשיו אני רק יודעת ששם אני אעשה את המקסימום''. מחכים למשיח גם גלאובר לא חשב על זהב באליפות העולם. הוא היה משוכנע שהיא תסיים שישית. זו היתה ההרגשה. יפה, שותפו לניהול המועדון, מספר: ''לפני שהיא נסעה, לי אמרה: 'אני רוצה מדליה'. אמרתי לה: 'תורידי את המשקפיים. יש לך דם בעיניים?'. היא ענתה שכן, אז איחלתי לה נסיעה טובה''. היום יש להם מדליית זהב והיא לא היחידה בארון הגביעים במכמורת. נמרוד משיח רק בן 15, אבל כבר סגן אלוף העולם עד גיל 17. שמרית עודד היתה אלופת העולם עד גיל 17. כשישבנו בסוכה שבמכמורת עברו כל הזמן ילדים על אופניים. לכל אחד גלאובר אמר שלום ולכמעט כל אחד מהם יש תואר. באליפות ישראל האחרונה, מתוך 57 פרסים, 21 הלכו למועדון של מכמורת. ''תסתכל על זה, הוא אוהב תחרויות, תסתכל עליו'', הוא הפנה את המבט לילד עם פרצוף רציני במיוחד. ''שלום, החבר אוהד, אתה כבר לא אומר שלום?'', הוא עקץ את הילד שהמשיך לרכוב לכיוון המעגן. ''אתה מבין?'', הוא הסביר. ''הוא נעשה סנוב, רואה רק תחרויות בעיניים. העיניים שלו יוצאות החוצה. אבל הוא ינצח, כי הוא כזה ואנחנו נטפח אותו''. איך אתה מוצא אותם? ''למצוא את הטובים ביותר זה עניין של עין. אני אתן לך דוגמה. אתה רואה את הילדה עם הכובע הכחול?'', הוא הצביע לאיזו נקודה באופק שנאבקה עם הגלשן. ''זו ילדה שקודם כל יש לה מבנה גוף נכון. עכשיו צריך לראות מה יש לה בראש מבחינה מנטלית. היא גולשת פה פעם שלישית ויש לה את זה. יש לה את החוש. יכול להיות שאין לה את השריטה. מה זאת אומרת?''. כאן גלאובר עשה הפסקה ושלף עוד סיפור מהמדף העשיר שלו. ''היה לנו את האלוף הכי גדול במדינת ישראל. לא עמית ענבר ולא גור שטיינברג היו יכולים להגיע לקרסוליים שלו. אמיר קניפל, שמעת עליו? גולש מחונן. תחשוב שהוא הגיע להוואי ותוך שבוע מצאו לו ספונסר. כל פעם שהתחרה, היה גומר אלוף. יום אחד ארגנו כאן אליפות ישראל לנוער והוא סיים ראשון ואז הבין את המהומה שמסביב ואת הגועל נפש של מלחמות היהודים. הוא בחור חכם. הוא אמר לי: 'אני ספורטאי ולא מטומטם'. הוא רצה את הכיף וכשהוא נגמר, הוא עזב ואני מכבד אותו לא פחות מאחרים''. גלאובר לא מזיז את מבטו מהים. נהנה מכל רגע. לאחד שעבר בסביבה הוא אמר שאחר הצהריים צריכה להתפתח רוח מתאימה לגלישה, אז כדאי שיגיע. ''תסתכל על הילדה הזו, בקושי מטר אורך, תראה איך היא מפליגה'', הוא הצביע על זאטוטה אחרת.''שמרית עודד הגיעה לכאן בגיל שמונה. ביום השלישי שלה הגלים לקחו אותה לסלע ההוא שם והיא התחילה לצרוח: 'הצילו, הצילו' וזו ברוך השם יש לה קול. הדייגים אמרו: 'איך אתה עושה לה דבר כזה?'. אמרתי לה: 'תירגעי, תחזיקי את המפרש. נגמר'. הנה, עם השנים היא נעשתה אלופת עולם. היום יש לנו פרמטר. שומעים צריחה, אומרים: 'הנה, זה אלוף עולם'''. על נמרוד משיח הוא אומר שכדאי לשים עין, הוא הדבר הבא. כשהיה בגיל 13 משיח כבר היה אלוף העולם עד גיל 15. היום בגיל 15 הוא סגן אלוף העולם עד גיל 17. משיח, מאז שזוכר את עצמו, מסתובב בים. תמיד נתמך על ידי אמו, אבל בחודש פברואר היא נפטרה ממחלה קשה. יומיים לאחר מותה הוא כבר היה על החוף. ''זה היה יום סערה'', נזכר משיח. ''חשבתי בהתחלה להיכנס למים, כי בים גם כשאני מרגיש רע אני שוכח מהכל ומתעסק רק עם הגלים. אני מתנתק מהגעגועים. זה מרגיע אותי. עכשיו אני רק חושב איך יום אחד אני אוכל להפוך לאלוף עולם לבוגרים, בדיוק כמו לי''. משיח וקורזיץ, בת ה-19, עדיין ילדים בנשמה. הם סוחבים אהבה משותפת לקבוצת הכדורגל של מכבי חיפה. כמעט בכל אפשרות הם נוסעים למשחקים בקרית אליעזר ועדלפני שנתיים קורזיץ לא היתה מפסידה משחק. לא פעם סוארי, המאמן, מעיר לשניים שהם מדברים על הקבוצה בזמן אימוני הכושר, אבל מתברר שהמעמד משתלם. אחרי שזכתה בתואר העולמי, חיפה הזמינה אותה ונתנה לה את הכבוד הראוי לפני האוהדים. הכפר האולימפי לבנות גולש זה לבנות אישיות מורכבת, אחד שיידע להתמודד לבד עם הקשיים שמציב הים. סוארי אומר שלמכמורת, על 240 המשפחות שבה, יש את זה. ''תמיד מדברים על הכפר ההוא בקניה משם יוצאים הרצים המדליסטים. בקנה מידה שלנו זה ממש אותו דבר. הלב של המקום זה המועדון שלנו''. גלאובר חושש שיאיר, בכיר המאמנים במועדון, ייאלץ בסוף לנטוש. הבחור עובד אצלו כמעט בהתנדבות ומדובר בבעל תואר שני המתעסק במחקר ימי וכבר מחפש את עתידו. יאיר מספר שהוא שואל את עצמו בשביל מה הוא נשאר, אבל גם מסביר שזה האופי הרגוע של המקום, המרוחק ממלחמות המרפקים. ''אתה מבין, מאמן ליגה ג' בכדורגל מרוויח פי 16 ממנו'', גלאובר נהיה רציני לרגע, אבל מיד חוזר לעצמו. ''לא שמעת אותי מקטר על כסף כמו בכל מקום אחר. היתה לי מקודם שיחה מאוד שיחתית כשהלכתי הצדה. איזה עירוני אחד אמר לי: 'אתה תפסיד כסף אם לא תעשה ככה'. אמרתי לו: 'צביקה, הסתדרתי עד עכשיו, אני אסתדר הלאה. אני אמצא. אני לא מודאג מכסף'''. הם מגרדים עד סופם את האמצעים שעומדים לרשותם. הם לא זורקים גלשנים עד שהם לא נשברים לחצי. גם כשהם בסוף דרכם הם מצאו להם שימוש, פיתוח שלהם - ''גלשקיאק'' - שהוא גלשן שיכול לשמש רק כקיאק ועוזר ללימוד המתחילים שמג'עג'עים במים. כשבמועדון באילת הודיעו שהם עומדים לזרוק גלשנים ישנים, גלאובר לקח את אחד ההורים, הם ירדו דרומה, העמיסו את הגלשנים וחזרו למרכז. אותם גלשנים כבר משמשים אותם שמונה שנים. לא מזמן הם עשו שיוט למועדון. למעלה מ-40 כלים יצאו לים. יפה, ממייסדי המקום, היה הכרוז ולרגע הוא השתתק מדמעות שמילאו את גרונו. ''זה מפעל ודרך חיים'', הוא הסביר. ''היום הדעת לא תסבול שילד ממכמורת לא יידע להפליג לפחות ברמה הבסיסית''. ''לא משנה מה יהיה, אנחנו נמשיך לעשות את זה'', מבטיח גלאובר. ''אמרתי את זה לאחד שהנכדים שלו מפליגים אצלי. הודעתי לו שנחלק פרסים גם לנינים שלו. אנחנו כמו הזקנים של החבובות, אי אפשר להיפטר מאיתנו. יגיע השלב שרק נשב וניתן עצות''. רחלי, אשתו של גלאובר, הגיעה עם אוכל מוכן והוסיפה עוד ממד למועדון המשפחתי. הבת דפנה, עורכת דין, ישבה איתנו במשך שעה. הן יודעות שבשביל להיות עם אבא צריך לשבת מול הגלים. הם נזכרו שוב בקבלת הפנים, שאלו אותו איך נראית רונית תירוש ממשרד החינוך ומה האחרים לבשו. גלאובר רק מלמל שהוא מקווה שכשהחניכה המצטיינת קורזיץ תחזור עם זהב מאולימפיאדת אתונה, הטקס יהיה קצת יותר מאורגן. הוא מאמין מאוד.