''אפשר לרגש בלחישה''. ריטה מדברת רוני קובן, סופשבוע 26/09/03 בשעה שש בערב דני הנהג כבר התחיל לאבד סבלנות. ''נו'', הוא אמר, ''תזדרזו כבר, אנחנו עוד נאחר להופעה''. ''בלי לחץ'', הרגיעה אותו מילי, העוזרת האישית, ''היא כבר באה''. חנינו בין העצים, מוצאי שבת בשכונה תל­אביבית מנומנמת, לא רחוק מהים. במושב האחורי שני רקדנים שלחו ידיים קדימה, למטה, למעלה, מותחים רגליים, מתחממים. בחוץ, לא רחוק מהוואן הממוזג, עמדה ריטה. היא התייצבה באמצע הכביש בגופייה שחורה, טרנינג ונעלי התעמלות ושלחה נשיקות אוויר לילדות נעם ומשי, שהציצו בין הסורגים ונפנפו לה בחזרה. ''להתראות מתוקות שלי ושנה טובה, בהצלחה בבית הספר''. מילי יצאה החוצה, לזרז את הכוכבת, בעוד שלוש שעות היא אמורה להרים את כל קיסריה על הרגליים וצריך לצאת לדרך. ריטה שלחה עוד נשיקה אחת ונכנסה לאוטו, קצת מדוכדכת. ''לנעם זה עדיין קשה'', אמרה, ''כל העניין הזה של ההופעות. כמעט כל ערב ובעיקר במוצאי שבת היא אומרת לי: 'אמא, אל תלכי, בטלי, אל תעשי לך הופעה''. דני הנהג עוקף פקק קטן בדרך נמיר וריטה מתחילה לחמם את הקול, להמהם לכחכח ולגרגר. היא נוגעת עם אצבעות הידיים באצבעות הרגליים ואז מתרוממת בחזרה, שולפת מהתיק מחברת משבצות שבה היא רושמת לעצמה הערות לפני כל הופעה. היא עוברת בקפידה על כל סעיף וסעיף ואני מביט בה, מופתע. כך נראית הזמרת מספר אחת בישראל לפני הופעה בקיסריה: מוטרדת, מהורהרת, שקטה, כמו תיכוניסטית מתוחה לפני בחינת בגרות. ''מה עם פרצי ההתרגשות הספונטניים? ההיסטריה? הקיטש? הדרמה?'', אני שואל אותה באכזבה, ''כשסיכמנו שאני אלווה אותך להופעות ציפיתי להרבה דברים, אבל לא חשבתי שיהיה משעמם!''. ריטה מקשיבה לי ומתחילה לצחוק. ''אתה יודע'', היא אומרת, ''פעם, כשהייתי צעירה, לא היית יכול לשבת ולדבר איתי לפני הופעה ובטח שלא אחריה. פעם הייתי יוצאת לכל הופעה כמו מתאבדת שיעית, רציתי כל ערב למות על הבמה ולהיוולד מחדש, וזה באמת היה כיף, שיא הרגש, אבל היה לזה גם מחיר כבד. האנרגיות האלה הביאו אותי להתמוטטות. אני זוכרת שהייתי חוזרת הביתה ובקושי מצליחה להוריד לעצמי את הנעליים, עד כדי כך הייתי גמורה. ואז הבנתי שאני חייבת לשנות משהו. למדתי שכדי לרגש ולהתרגש אתה לא חייב להיות הכי גדול, הכי קיצוני, הכי גרנדיוזי. אתה לא חייב לצרוח ולהשתולל, אפשר גם לרגש בלחישה''. העובדה שחצית לא מזמן את גיל 40 תרמה להתבגרות שלך? הגיל בכלל מעסיק אותך? ''עוד לא חשבתי על זה. כשאתה חי במדינה שבה אנשים לא יודעים אם הם יחיו בשנה הבאה, מדינה שבא צולפים בתינוקות בני שנה, זה נראה לי ממש חוצפה להתעסק במשבר גיל ה­40. כל עוד אתה עומד על הרגליים וחי, כל עוד יש לך משפחה להתנחם בה, כל בקשה אחרת היא פשוט חוצפה. ביקרתי לא מזמן ילדה בת 15, פצועת פיגוע, שעוד יש לה מסמרים בבטן. פגשתי ילדות שרופות מכף רגל עד ראש, ואני צריכה לשבת מולן ולשיר ולעודד ולהשתדל להסתיר את הדמעות. לפעמים, בגלל שטפון הבקשות, אני צריכה לבחור בין הופעה לפני חולי סרטן, אוטיסטים או נכי צה''ל ואני לא יודעת מה לעשות. איך להתמודד עם המנות הגדושות האלה של כאב. יש תקופות שבהן אני ורמי עושים יותר הופעות התנדבות מהופעות רגילות, לפעמים אני שואלת אותו: 'תגיד, לאן אתה הולך היום?', והוא צוחק ועונה לי: 'אני כבר לא זוכר, אבל זה בטח למטרה טובה'. אני נתקלת בעצבות הישראלית יום יום, בגוף ראשון, אז על מה יש לי להתלונן, על קמט חדש? על חצי קילו שהוספתי? זה מגעיל בעיני. לפעמים חברות מגיעות אלי ומתחילות להיכנס לדיכאון ולבכות על הגיל ואני אומרת להן: 'די, תסתכלו על כל העניין אחרת. תעשו חשבון נפש אמיתי, תבדקו אם מימשתם את החיים שלכם'. ואני מרגישה שמימשתי''. ''סוף­סוף התחלתי לחיות'' אז קבלו את ריטה מודל 2003: מפוכחת, אירונית, משוחררת, נעדרת פאתוס. דיווה בגיל העמידה. הגיל והניסיון (עוד מעט 20 שנים על הבמה) תרמו ודאי לשינוי, אבל היו גם טלטלות אחרות, משברים שאירעו בשנתיים האחרונות שהיו אולי הקשות בחייה. במרס 2002 נהרגה בת דודתה הקרובה, רחל צ'רכי, בפיגוע בבית הקפה התל­אביבי ''מיי קופי שופ''. רחל נפצעה אנושות ואחרי כמה ימים נפטרה. כעבור שנה ריטה שחררה את האלבום החדש שלה, ''חמצן'', שכלל גם שיר שכתבה לזכרה של רחל. האלבום מכר רק כ­30,000 עותקים, נתון שהיה משמח כל זמר בישראל, אבל כשמדברים על ריטה שרגילה למכור קרוב למאה אלף עותקים מכל דיסק, מדובר בכישלון. הכישלון הראשון שלה. בין לבין היא החליטה לוותר סופית על חלום הקריירה הבינלאומית, חלום שהשקיעה בו הרבה כסף וזמן. אחרי הופעות בודדות באירופה ושני תקליטים באנגלית שלא הצליחו לסחוף את העולם, ריטה החליטה להפסיק לנסות. ''כדי להצליח בעולם אמן חייב לוותר על המשפחה שלו, אין דרך אחרת. זה מחיר שלא הסכמתי לשלם. יש לי משפחה, ילדים ובעל שאני מאוד אוהבת. היום אני יודעת שזאת ההצלחה הגדולה שלי, אפילו יותר מהקריירה. ההצלחה של חיי זה שהצלחתי לבנות סביבי מעגל של חום ואהבה. עד לפני חמש­שש שנים התנהגתי אחרת, כל החיים שלי הוקדשו לבמה. כל הזמן שמרתי על הקול שלי ועל הכוחות שלי ולפני הופעה הייתי נכנסת לוואקום. חייתי ימים שלמים במתח, בשקט­בשקט, כדי שאוכל להתפוצץ בערב על הבמה כמו שצריך. ואז, לפני כמה שנים, התחלתי לפחד. הרגשתי פתאום שאני חיה רק על הבמה, לכבוד הבמה, ומפספסת את החיים האמיתיים שלי. אז התחלתי לשנות. לצאת לבתי קפה, לטבע, לחופשות משפחתיות. סוף­סוף התחלתי לחיות''. בכניסה לקיסריה, ליד מועדון הגולף, ריטה מוציאה מהתיק צרור מכתבים. ''אני לוקחת איתי לכל הופעה כמה מכתבי מעריצים, שייתנו לי כוח. בדיוק קראתי עכשיו מכתב מילדה בת 15 וחצי, יתומה, בלי אבא. היא היתה בת שנתיים כשאביה נהרג בצבא והיא מספרת שהיא יודעת שאבא שלה מאוד אהב אותי, וכשהיא שומעת את השירים שלי היא מתחברת אליו דרכי. מעריצה אחרת שלחה שרשרת. והנה מכתב מסופרת שמבקשת רשות לכתוב את הביוגרפיה שלי. זה מדהים, אתה אף פעם הרי לא באמת יודע מי הקהל שלך, אתה עומד על הבמה ומנסה לדמיין פרצופים בחושך. זה מזכיר לי את ההופעה הראשונה שלי. אחרי שהוצאתי את התקליט הראשון היה ביקוש אדיר להופעות, בקושי היו לי עשרה שירים והמפיקים כבר רצו שאני אעשה פארקים, אבל אני החלטתי לחכות. ואז, אחרי שיצא האלבום השני, 'ימי התום', הבנו שהגיע הזמן. את ההופעה הראשונה קבעו לי בעפולה, רחוק­רחוק. המנהלים לא ידעו איך הקהל יקבל אותי, וכדי לצמצם את הנזק הם שלחו אותי לצפון, הכי רחוק מתל­אביב, שאף אחד לא ישמע. חצי שעה לפני ההופעה ישבתי בחדר וכמעט התעלפתי. הייתי כבר זמרת די מבוססת, הוצאתי שני דיסקים מאוד מצליחים, אבל עדיין לא ידעתי מי הקהל הזה, המיוחד, הסודי, שאוהב אותי כל כך, שקונה תקליטים, שבוחר בי לזמרת השנה. עשר דקות לפני ההתחלה דפק על הדלת רוני בראון, מנכ''ל הליקון, וקרא לי החוצה. 'בואי', הוא אמר לי, 'בואי תראי משהו יפה'. הלכנו שתי דקות בחושך, מאחורי הקלעים. פתאום הוא נעצר, פתח סדק קטן בווילון, ואמר לי: 'תסתכלי'. 'מה?', אמרתי לו, 'תסתכלי על הדבר הכי יפה בעולם'. ופתאום ראיתי את הקהל שלי. דתיים וחילונים, צעירים וזקנים, נשים וגברים, אשכנזים ומזרחים, ארץ ישראל. 'כולם באו להופעה שלך', לחש לי רוני, 'כולם, מכל הצבעים והסוגים. תדעי לך שזאת המתנה הכי יפה שאמן יכול לבקש. את יכולה לעלות לבמה רגועה'''. וגם היום, 15 שנה אחרי ההופעה ההיא, הבתולית, היא עדיין מציצה. ברגע שבו חנינו מאחורי הקלעים של קיסריה ריטה הורידה נעליים ורצה יחפה לבמה. למרות שהאמפי היה ריק לחלוטין היא עמדה בצד, מאחורי אחד הפנסים, הסתתרה והציצה, כולה חרדת קודש. ''תסתכל על זה'', היא אומרת לי ומניפה ברכות את ידה מצד לצד, כמו מנצח על תזמורת. ''כל זה, כל המושבים הריקים מלמטה ועד מלמעלה, כולם יתמלאו עוד מעט באנשים. תמיד לפני ההופעות כאן אני בודקת טוב­טוב מה מצב מכירת הכרטיסים, אבל גם כשאומרים לי שיהיה מלא עד אפס מקום זה לא עוזר, אני עדיין מפחדת שיהיה ריק. זה הפחד הגדול שלי: שיום אחד הם יפסיקו לבוא להופעות, יפסיקו לקנות תקליטים, זה פחד שמלווה אותי כל החיים. והאמת, אני גם יודעת שיום אחד, מתישהו, זה יקרה. יום אחד יאהבו אותי פחות, אין מה לעשות, אני אזדקן ויאהבו אותי פחות. ההצלחה הזאת הרי לא תימשך עד גיל מאה, למרות שזה מה שהייתי רוצה, לשיר עד כלות כוחי, לשיר מול אנשים ממש עד הרגע האחרון''. דודו טסה, גיטריסט וזמר אורח, קטע את ההרהורים המלנכוליים של ריטה וקרא לה להיכנס לבמה לבדיקת סאונד אחרונה. השעה היתה כבר שבע בערב, השמש שקעה לאט מעל החוף של קיסריה וריטה רצה לבמה, חיבקה את כל הנגנים והתחילה לשיר את ''עד שתעזוב''. פתאום, מאחת המחילות של האמפי רצה לעברנו סדרנית ממושקפת. היא קופצת לבמה בקלילות ומחבקת את ריטה המופתעת שמסמנת לנגנים להפסיק ומיד מחזירה לה חיבוק. מתפתחת שיחה. איפה היית בצבא, מה את לומדת, יש לך חבר. מעמדת התאורה מסמנים לריטה לקצר, עוד מעט מכניסים קהל. הסדרנית מבינה את הרמז ונפרדת, 'אני אשמור כאן על הסדר טוב­טוב, אל תדאגי, תתרכזי הערב רק בשירה'. ריטה צוחקת, מנשקת אותה ומתחילה לשיר מחדש. הים שולח בריזה נעימה, בשמים ערבוביה עוצרת נשימה של כחול ואדום ותכלת ואני יושב לי לבד, בין 3,000 מושבים ריקים ומקשיב איך היא שרה רק בשבילי את 'שרה ברחובות'. ''תביט עלי/ שרה ברחובות/ מקבצת אהבות/ מתחמקת מנסים ואכזבות/ שרה ברחובות''. מה עוד צריך בן אדם. ''כל המשפחה בכוננות חירום'' חצי שעה לפני ההופעה המתח עולה וריטה מסתגרת לבד בחדרה. אפילו רמי קלינשטיין, בן זוגה כבר 24 שנים, מחכה בחוץ, מפחד להפריע. ''כשאני מופיעה בקיסריה כל המשפחה בכוננות חירום'', היא צוחקת ומפזרת סומק, ''אחותי לא ישנה בלילה. אמא מתקשרת לעודד. אבא שלי, שמואל, תמיד מקפיד לנסוע איתי להופעה. ואני מודה שהפעם גם אני מאוד מתרגשת, לא הופעתי לבד בקיסריה כבר שלוש שנים וחצי, בכל הפעמים האחרונות ששרתי שם לאחרונה זה היה רק עם רמי, במופע המשותף, אז אני קצת חוששת''. ''אני לא מאמין שהמילים האלה יחזיקו מעמד שנייה אחרי שהיא תעלה לבמה'', אומר לי רמי בתגובה, ''ריטה היא חיית במה, היא פורחת שם מול הזרקורים, אין מה לדאוג לה. בקשר לכוננות קיסריה, לא צריך להגזים, אתה יודע, אנחנו גם בני אדם. אנחנו לא יושבים ומדברים כל השבוע 'קיסריה קיסריה', אני לא פוגש אותה בארוחת בוקר ואומר: 'ריטה, לפני שאת מעבירה לי את הביצה, תגידי, מה יהיה עם קיסריה?'''. כשריטה שומעת את התגובה של רמי היא מחייכת. למרות שמסביבם כולם גרושים: ההורים שלו, ההורים שלה, החברים, שניהם משתדלים להחזיק מעמד. ''השנה, כשיאיר לפיד שהוא חבר קרוב נפרד מאשתו ועזב את הבית הייתי קצת המומה'', היא נזכרת, ''אבל מהרגע הראשון הייתי בטוחה שהם יחזרו כי היתה שם אהבה אמיתית. זה לא נראה כאילו זה נגמר באמת. אני חושבת שהעובדה ששניהם אנשים מפורסמים גרמה לכל העסק לצאת משליטה. הרי מה הם עשו בסך הכל? לקחו פסק זמן. למה היו צריכים לעשות מזה כל כך הרבה רעש?''. את יכולה לדמיין תסריט כזה גם בזוגיות שלך ושל רמי? ''תראה, אנחנו באמת זוג נהדר ואני אוהבת אותו אהבה גדולה, אבל גם אני ורמי לא מבטיחים כלום. שום דבר הוא לא ברור מאליו וזה תקף גם לגבינו. זה לא ברור מאליו שנחיה ביחד לנצח. נישואים זה עבודה יומיומית, שותפות גורל שצריך לטפח כל הזמן. בשנים האחרונות למדנו גם איך לריב. אני ורמי יודעים שגם במריבות שלנו יש גבול, צריך לדעת שכל מה שייאמר בריב יישאר לתמיד, אין כאן נסיבות מקילות וצריך לחשוב טוב­טוב לפני ולהיזהר''. לחדר נכנס טל פורר, הפסנתרן, שבאחד מרגעי השיא בהופעה עוזב את הפסנתר ויורד לרקוד עם ריטה ריקוד סלסה. הם עורכים אימון קצר, הוא מאחל לה בהצלחה, יוצא ושוב משאיר אותנו לבד. ההופעה מתעכבת בגלל הפקק הרגיל בכניסה לקיסריה. בינתיים היא מתאפרתלבד ומתלבשת לבד, ממש כמו שהתכוננה להופעות הדמיוניות שלה כשהיתה ילדה מבוישת עם חלומות גדולים. ''זאת ההופעה שלי שאני הכי נהנית בה'', היא אומרת, ''אני גם רוקדת בלי הפסקה, גם שרה אריה מ'כרמן', וגם חוזרת לשירים הישנים. וכל הסגנונות והמגוון הזה זה אני. ההופעה הזאת הכי קרובה להופעות שהייתי עושה בגיל שמונה בתוך המוח שלי. רגע אחד הייתי במחזמר, רגע שני הייתי באופרה ואחר כך עברתי בכלל לדיסקו. אני ותמי, חברה שלי, היינו עושות חזרות במשך שבועות בבית ואחר כך מכריחות את כל השכונה לראות אותנו שרות בחצר. המלעיזים יכולים לכתוב עד מחר שהשילוב הזה הוא קיטש ודרמה וזה מוגזם, אבל אין מה לעשות, זאת אני ואלה החלומות שלי''. רוב המבקרים דווקא שיבחו את המופע החדש. יוסי חרסונסקי כתב ב''מעריב'' ש''זאת הפקה ברמה בינלאומית'', הוא אפילו השווה אותך למדונה. ''בעיני זאת מחמאה ענקית, כי מדונה היא אחת שמרשה לעצמה לעשות על הבמה כל מה שהיא רוצה. מבחינתי זה הסוד, להשתולל עם הדמיון. וגם אני מנסה כל הזמן לשפר, לגוון, להמציא את עצמי מחדש. אני לא רוצה לדרוך במקום, לא רוצה לדשדש. למרות מה שכותבים עלי לפעמים, אני גם רוצהלעשות דברים חדשים, לא להיות כלואה כל הזמן באותה נוסחה. אז לפעמים פחות אוהבים את זה ולפעמים יותר, אבל לפחות אני יודעת שניסיתי''. גם עם הכישלון של האלבום האחרון שלך, ''חמצן'', התמודדת בכזה שוויון נפש? ''תראה, כשבאו ואמרו לי ש'חמצן' מכר שליש מכל דיסק אחר שלי אז נבהלתי. הייתי מופתעת ופגועה. אמרתי: 'מה? באמת? למה? הרי נורא אהבתי את הדיסק הזה'. והיה איזה לילה אחד שהייתי די מדוכאת מכל העניין. בעיתונים כתבו בכותרת גדולה 'הכישלון של ריטה'. ראיתי את זה ממש לפני השינה והיה לי קשה להירדם. ניסיתי להבין ולשחזר ­ איפה טעיתי? ואז פתאום אמרתי לעצמי: 'את יודעת מה? תספרי. תספרי אחד­אחד את כל האנשים שהלכו לחנות וקנו את 'חמצן'. אז ספרתי קונה אחד וקונה שני ובקונה ה­400 ומשהו נרדמתי. היום זה כבר נראה לי בסדר, שאחרי קריירה כזאת ארוכה אנשים פחות אוהבים אלבום אחד. הרי אי אפשר להצליח תמיד, למכור 80 אלף עותקים כמו שעון, זה הרי לא אנושי''. ''אני אגיד לך משהו שאני בדרך כלל לא מדברת עליו'', מוסיפה ריטה, ''אומרים עלי תמיד, עלי ועל רמי, שאנחנו מרוויחים מיליונים. אז תדע לך שאני עדיין לא מתפרנסת מההופעה החדשה כי גם 'חמצן' וגם המופע עוד לא החזירו את ההשקעה ובינתיים השכר שלי מוקפא. אני הזמרת הכי יקרה במדינה, ההופעות שלי הן הכי יקרות, אבל את כל הכסף אני משקיעה בחזרה באמנות שלי. רק בתקליט 'תפתח חלון' השקענו מיליון דולר, השקעה שמעולם לא החזירה את עצמה. גם בשנה וחצי האחרונות מאז שהתחלתי לעבוד על 'חמצן' אני חיה רק מחסכונות. אנשים חושבים שאני מיליונרית, אבל כל מה שיש לי בחיים זה הבית שלי וגם עליו יש משכנתה''. דפיקה על הדלת, רמי נכנס פנימה, נותן נשיקה. תדרוך אחרון וריטה פולטת: ''יו, איך אני מתרגשת''. מילי נכנסת ומסמנת שהגיע הזמן. מבט חטוף אחד במראה, חיבוק אחרון עם הבעל וריטה מתחילה לפסוע לבמה בשמלת פאייטים כחולה. הנגנים כבר מנגנים את ''עלית לי בזיכרון'', אחד השירים החדשים שלה, קיסריה שואגת לקראתה, וריטה עומדת שוב, ליד פנס תאורה, מעט מכווצת. ''רק לפני רבע שעה הצצתי שוב, עליתי לכאן ביחד עם הנגנים ופועלי הבמה, עמדתי שם עם שיער אסוף וכפכפים כדי שאף אחד לא יזהה אותי. ככה, מבלי שהצופים ירגישו, אני מביטה בהם לפני, עושה היכרות ראשונה, בודקת שהכל בסדר''. יש איזו תפילה שאת אומרת לפני ההופעה? ''אתה שואל אותי את כל הסודות שלי, הא?''. אם זה עלול להרוס לך, אל תגידי. ''כשאני עומדת מאחורי הקלעים, רגע לפני ההתחלה, הופעה אחרי הופעה, שנה אחרי שנה, כשאני עומדת שם ורואה שברוך השם, אנשים עדיין באים לראות אותי, אני מפנה את מבטי לשמים ואומרת: 'ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה''. ''יו, זה היה בסדר?'' חצי שעה עברה וריטה כבר משתוללת על הבמה. כשהיא מגובה בשבעה נגנים ושני רקדנים היא מחליפה במהירות תלבושות ודמויות: רגע אחד היא כרמן הדרמטית שעולה במדרגות לפי קצב נפנופי המניפה, רגע שני היא נסיכה מזרחית, שערה השחור מתנפנף לכל עבר, שרה את ''הנסיכה והרוח''. פתאום היא מפסיקה הכל, ניגשת לשולי הבמה, מתיישבת, מזמינה את הקהל לעשות איתה קומזיץ, לצלות בטטה וירטואלית ולשיר את ''חמצן''. עכשיו היא רקדנית סקסית בשמלת פרחים צמודה שמנסה ''לאלף נמר'', והנה היא כבר צוענייה ספרדית שמקישה על עקביה צעדי פלמנקו ב''ערב כחול עמוק''. ''וואו, איזה שאפה'', צועק לה מהקהל מעריץ קירח עם כרס ענקית וריטה מחזירה לו: ''למות, למות עליך / לזכר ערב שלא יחזור''. ברקע כבר מתחילים לנגן את ''בביתי הנעול''. זה השלב הפולחני שבו היא יורדת אל העם, מלווה בשומר ראש. רק ברגע הזה שבו היא מחבקת, מנשקת ואפילו מתיישבת על הצופים, רק אז מתגלה היתרון האמיתי של ריטה, סוד כוחה. אין שם ציניות במגע הזה, אין שם מניפולציה, רק אהבה גדולה. והם מחזירים לה אהבה, מקיפים אותה לאט, לוחצים יד, מחבקים, לפעמים גם מבקשים ברכה. ''לך אליה'', צועק הבחור שיושב לידי לאחיו, ''לך אליה, שילמנו כסף, גם לנו מגיע חיבוק''. בדרך היא פוגשת את אביה, הוא קם ומנשק אותה, היא קצת מתבלבלת במילים, מתחילה למלמל, הקהל מוחא כפיים. מכל הצדדים הם זורקים לה מתנות: זרי פרחים, שוקולד, ספרים, בובות, דובי ענק. מעריצה אחת נותנת לה עוגה שאפתה, אחרת מוסרת לה את תינוקה. ריטה עולה עם התינוק לבמה, מחבקת חזק, מניפה לקהל ומתחילה לשיר את ''ילדים זה שמחה''. בהפסקה, בין החלפת שמלות לדיון על סדר השירים, היא נזכרת בתחילת ההריון האחרון שלה. ''כשהייתי בהריון עם נעם, זה היה בחודש השני, כבר היתה לי בטן די רצינית. אני לא יודעת אם זה בגלל נעם או שפשוט אכלתי בלי הכרה, אבל מה שקרה זה שעליתי לבמה כאן בקיסריה, ובאמצע השיר ''עטוף ברחמים'' פרצה לה פתאום מתוך החצאית הקטנטונת שלי בטן שמנמנה. הרגשתי שאני חייבת להסביר, אז אמרתי לקהל: 'אתם חייבים לסלוח לי על הבטן, אני פשוט בהריון בחודש שני', ועד אז כמעט לא סיפרתי לאף אחד על ההריון. הם התלהבו ומחאו כפיים, ואני, שנבהלתי מגילוי הלב הפתאומי, ביקשתי מהם: 'בבקשה, אל תספרו לאף אחד'. אחרי שתי דקות כבר קיבלנו טלפונים מכל העיתונים ותוכניות הרדיו. מה לעשות, נפלט לי, כנראה שהמקום הזה עושה לי משהו''. שוב קוראים לה לעלות לבמה. תוך כדי הליכה מילי קיוסו, העוזרת האישית, מעדכנת אותה למי צריך להגיד הערב ''יום הולדת שמח'' ולמי חוגגים היום את חתונת הכסף. ''אנחנו מקבלים המון פקסים'', מספרת מילי, ''אבל רוב האנשים פשוט מגיעים לפלאפון שלי איכשהו, אני לא יודעת איך. מבקשים הכל: ברכה לכבוד יום הולדת, בר מצווה, גיוס לצנחנים. לא מזמן צילמנו ברכה לקיבוץ שחוגג יום הולדת 30. ויש גם בקשות קשות מאוד. לפני שבועיים צלצלה אליי בחורה שעומדת להתחתן ואמא שלה גוססת מסרטן. הבקשה האחרונה של האמא היתה שריטה תברך את הזוג הצעיר בחתונה. אז ארגנו צילום וידאו כמה שיותר מהר. כמעט כל פנייה נענית, ואם ריטה לא מגיעה פיזית אז היא מתקשרת או שולחת מכתב''. ההופעה נגמרה. ריטה משתחווה ויוצאת מהר להחליף שמלה להדרן. הקהל מוחא כפיים באקסטזה, ורמי פולט: ''אין מה לעשות, היא פשוט שרה משהו בן זונה''. כשהיא מתלבשת הם כבר מתחילים לשיר לבד, בלעדיה, את ''ימי התום''. בבית השני היא מצטרפת אליהם. אחרי שלושה הדרנים היא יוצאת שוב, רצה למפיק שלה, לואי להב, ''מתחשק לי לסיים עם משהו אחר, אני רוצה לשיר את Show must go on''''. ''לכי על זה'', הוא אומר לה והיא חוזרת לבמה. עכשיו זה נגמר. ריטה פוסעת לחדרה מסוחררת, המעריצים בשורות העליונות עוד שרים לה, מבקשים שתחזור. ''יו, זה היה בסדר?'', היא שואלת אותי, ''אני לא יודעת אם השיר האחרון היה טוב או לא, קיבלתי החלטה ספונטנית, לא קלקלתי את ההופעה בגלל זה, נכון? מה אתה אומר? שאני אחזור לבמה? לא? אולי עוד שיר אחד? לא? היה טוב? נהנית? יופי!''. היא מסתגרת בחדר, מנסה להירגע. בחוץ כבר מחכים לה עשרות מעריצים, חברים של חברים, קרובי משפחה רחוקים. כולם חמושים במצלמות ובפנקסים. אחרי רבע שעה היא יוצאת החוצה, שוב בגופייה שחורה ובנעלי התעמלות, מחייכת לכולם, חותמת, מצטלמת, מנסה לענות על כל הבקשות, אבל תנועותיה עייפות. מילי ושומר הראש מפלסים לה דרך לוואן, היא מנסה להספיק עוד צילום אחד ונכנסת פנימה. אני נכנס אחריה. יוצאים לדרך, הביתה. ריטה נעה בין עייפות גמורה להתפרצויות אנרגטיות מוזרות, לא יודעת איך להשתלט על כל האדרנלין. ביציאה מקיסריה היא עוצרת את האוטו ליד אביה שמואל, ''אבא, עם מי אתה נוסע?'', אחותה טלי מתקרבת לאוטו ועונה, ''איתי. תגידי ריטה'', היא שואלת, ''מי זאת האישה הזאת פה, הבחורה המדהימה הזאת?'', ''מי זאת?'', ''את!'', עונה לה טלי ושתיהן צוחקות. ''כמה שאני מתגעגעת אלייך'', אומרת לה ריטה, ''בואי נזרוק מים על בעלך היקר, מוטי''. דני הנהג שם גז בשיאו של המפגש המשפחתי ועוקף את הפקק הענק בדרך צדדית. ''היה כיף מאוד­מאוד'', מסכמת ריטה, ''אבל אני עייפה, מרגישה מוכה. הגוף שלי ריק, גמור. יש לנו עכשיו כמעט שעה נסיעה שבה אני משתדלת להירגע ואחר כך באים הביתה, מתקלחים, חופפים, משחזרים. לאט­לאט הנשימות שלי נהיות סדירות''. ואז, במיטה, רגע לפני שאת עוצמת עיניים, על מה את חושבת? ''תמיד תהיה לי התכונה הזוועתית הזאת של ביקורת עצמית. רגע לפני השינה אני בטח אשאל את עצמי איפה טעיתי הערב בהופעה, מה עשיתי פחות טוב. זאת תכונה מתישה, הייתי רוצה לפעמים לעזוב הכל ולהיות פשוט גאה, אבל זה עדיין קשה לי. פעם זה היה הרבה יותר גרוע. הייתי חוזרת מהופעות ממש עצובה, הייתי מבקרת קשה של עצמי, אולי קשה מדי. אני זוכרת שפעם אחת הלכתי עם המנהלת האישית שלי, נעמי, להופיע באיזה ערב התנדבות בהיכל התרבות. עליתי לבמה, שרתי מול כל נכבדי המדינה, יצאתי, ואמרתי לנעמי: 'אוי ואבוי, הייתי איומה ונוראית, את לא מתארת לעצמך. אני חושבת שאחרי מה שעשיתי הערב אני צריכה ללכת ולהתחבא, אולי אפילו לפרוש'. הורדתי את השמלה, החלפתי לג'ינס, אספתי את השיער, ירדנו למטה וביציאה המפיק של המופע רץ אלי כמו מטורף וצועק: 'מה, את לא שומעת? הם עומדים כבר חמש דקות ומוחאים לך כפיים'. הוא לקח אותי ככה עם הג'ינס והכפכפים והכניס אותי שוב לבמה. והם באמת עדיין עמדו שם ומחאו לי כפיים. ואז אמרתי לעצמי: 'ריטה, את חייבת להירגע, את חייבת ללמוד לקבל אהבה'. ומאז אני לומדת להירגע, לפרגן לעצמי, לאט, אבל לומדת''. ''החלום הכי גדול שלי'' אחרי שבועיים אני נפגש עם ריטה לשיחה נוספת. קבענו שעה לפני ההופעה ב''בית הבנים'' של כפר­מנחם, לא רחוק מרחובות. התפאורה הכבדה שלה שכוללת מסך וידאו ענק, גרם מדרגות ועשרות פנסים בקושי מתלבשת על הבמה הקטנה שמתאימה יותר לתחרות יופי מקומית. מקהלת ילדות שלא הצליחו להשיג כרטיסים מחכות לה בחוץ עם פרחים וכרטיסי ברכה. על מרפסות הבתים שמשקיפים לאולם נאספים אנשי הכפר, מפצחים גרעינים ומלקקים גלידה, מחכים לכוכבת הגדולה מתל­אביב. אישה מבוגרת, לבושה טיפ טופ, עומדת ליד כניסת האמנים, מחזיקה מגש ענק ועליו מאפה לא ברור. ''זה שבקייה'', היא אומרת לי, ''חם מאוד ומתוק­מתוק, רוצה ביס?''. בתוך האולם אני פוגש את אתי בן­נעים, יו''ר מועדון המעריצים של ריטה והביוגרפית הלא רשמית שלה. ''למרות שראיתי כבר יותר מ­500 הופעות של ריטה'', היא אומרת, ''אני עדיין מתרגשת כמו בפעם הראשונה. זה היה לפני שנים ביום העצמאות באיזה מושב, ראיתי אותה ונכנסתי למצב של כמעט דום לב. זה משהו פנימי שקורה לך בתוך הגוף, התרגשות עצומה. אני מוכנה להפסיד כל אירוע משפחתי, כל מפגש חברתי, הברזתי אפילו מהחתונה של החברה הכי טובה שלי, רק תנו לי להיות בהופעות שלה. מי שמכיר אותי יודע שבשבילי קודם כל זה ריטה ואחר כך כל היתר. עם השנים נוצר בינינו גם סוג של קשר, אנחנו מדברות בטלפון, יושבות בבית קפה, מתייעצות. מעריצה שהופכת לחברה זה משהו שיכול לקרות רק אצל ריטה''. ''יש לי גרעין קטן וחזק מאוד של מעריצות'', אומרת ריטה בתגובה, ''והן פשוט גדלו לי מול העיניים. הן באו אלי מאחורי הקלעים ילדות קטנטנות והיום הן כבר נשים נשואות, לחלקן אפילו יש ילדים. בהתחלה הן היו מגיעות ערב­ערב להופעות וכשראיתי אותן באות שוב ושוב ארגנתי שהן ייכנסו בלי לשלם. אתי, המנהיגה שלהן, שתמיד מסיעה ודואגת ומעדכנת, היא כבר באמת חלק מהמשפחה. אני הולכת אליה למימונה כל שנה ובשבוע הבא אנחנו מארגנות לה מסיבת הפתעה''. ומה דעתך על המעריצים שחושבים שיש לך כוחות מאגיים? הנשים העקרות שמבקשות שתשימי להן יד על הבטן, הזוגות הצעירים שמתייעצים איתך איך לקרוא לתינוק, החולים שמתחננים לברכה. זה לא מביך אותך? ''אני לא מאמינה שיש לי כוחות מאגיים, אבל אני בהחלט מאמינה באנרגיות חיוביות, וזה מה שאני משתדלת לעשות בהופעות ­ להעביר אנרגיה טובה, לתת חיבוק, מגע, להעביר קדימהאהבה. לא מזמן הלכתי לקנות משקפיים, והמוכר אמר, 'אני רוצה לתת לך את המשקפיים האלו בחינם'. סירבתי ושאלתי, 'למה?'. 'האמת', הוא ענה, 'אני ואשתי נורא רצינו ילד. ערב אחד באנו להופעה שלך ואת ירדת לקהל והתיישבת על אשתי ובאותו לילה, כשחזרנו הביתה, היא התעברה אחרי עשר שנים של עקרות. צחקתי ועניתי: 'לא בגללי ולא נעליים, פשוט חזרתם עם מצב רוח טוב ואדרנלין והזרעים כנראה עפו לרחם בטירוף. אני אחראית לשמחה, אבל הילד ­ זה מאלוהים'''. היתה הערצה שהפחידה אותך? ''פעם אחת קרה שהלכתי בדיזנגוף ואיזה נערה ראתה אותי ופשוט נפלה. היא נהייתה לבנה, התחילה לפרפר ופתאום יצא לה קצף מהפה. רכנתי אליה וניסיתי לעזור, רצתי בין החנויות, הבאתי לה מים, הזעקתי עזרה. זה כל כך הבהיל אותי, האחריות, זאת היתה הערצה מאוד לא נעימה''. את מי את הערצת? ''חוה אלברשטיין, אסתר עופרים וגלי עטרי שאני אוהבת מאוד עד היום. השירים של צביקה פיק כבשו אותי בתור ילדה, 'לאה' ו'מת אב ומת אלול', אלה השירים של שנות ההתבגרות שלי. אני מתכננת עכשיו דיסק של שירים מחודשים שבו אני אבצע סוף­סוף את כל השירים שאני אוהבת, למשל 'מקיץ אל החלום'של גלי עטרי. אני גם מאוד רוצה לעשות סרט, שיביאו לי כבר את התפקיד העסיסי הזה שאוכל לנעוץ בו שיניים. הייתי גם מתה לעשות את כרמן באופרה, זה אולי החלום הכי גדול שלי''. האולם הקטן של כפר­מנחם מתחיל להתמלא לאט­לאט, את השורות האחרונות תופסים חיילים מצריפין שריטה הזמינה במיוחד בעקבות הפיגוע שהיה בבסיס באותו שבוע. לקראת סוף ההופעה היא גם מקדישה את השיר החדש ''תשקר לי'' לבת דודתה, רחל צ'רכי, שנהרגה בפיגוע בתל­אביב לפני שנה וחצי. ''רחל נהרגה קצת לפני פסח. היא היתה צעירה ממני בשלוש שנים, בחורה יפה מאוד, אפילו קראנו לה 'רחל היפה'. היו לה שלושה ילדים. קיבלתי את הבשורה הקשה כשהייתי בהופעה עם רמי. אמרו לי שהיה פיגוע בתל­אביב ולמחרת אחותי צלצלה ואמרה שרחל נפצעה באורח אנוש. טסתי לבית החולים. היא נפצעה בראש, אבל הגוף שלה נשאר שלם ויפה ומושלם, היה לה אפילו עוד לק על הציפורניים. עמדתי ליד המיטה שלה וחשבתי כמה זה מטורף לראות גוף כל כך שלם שהולך ודועך. איך הבחורה החייכנית והמתוקה הזאת גוססת לי מול העיניים. עמדתי שם והתביישתי. התביישתי מול הדודה שלי, האמא של רחל, לראות כמה היא סובלת, איך העיניים שלה כמעט ולא רואות מרוב שהיא בוכה. התביישתי מול בת דודה שלי, אחותה של רחל. הן היו כל כך קרובות ואני יודעת שהיא עורגת לחיבוק החם שלה שכבר לא יחזור. התביישתי לראות איך המשפחה הולכת ונהרסת. אמא שמאבדת ילד זה, אין לי מילים, אני לא יודעת איך אפשר להכניס עוד נשימה אחת לתוך הגוף שלך מגודל הכאב''. איך האסון הזה שינה אותך? ''תראה, הפיגועים השפיעו עלי קשה מאוד עוד לפני שרחל נהרגה. אחרי הפיגוע בדולפינריום השארתי את משי בבית, לא הסכמתי שהיא תלך לבית ספר. פתאום לא היה לי חשוב בכלל שהיא תדע כמה זה שתיים ועוד שתיים, רק רציתי שהיא תהיה בטוחה, לידי. עברו שלושה שבועות עד שרמי אמר: 'די, מספיק, צריך להירגע'. אז שלחתי אותה בחזרה לבית הספר בלב כבד מאוד''. בתקליט החדש את מתייחסת בפעם הראשונה בקריירה שלך למצב החברתי והפוליטי. מה קרה? הרי עד היום התרחקת מאמירות אקטואליות כמו מאש? ''אני כבר מספיק גדולה כדי להכניס ליצירה שלי גם מסרים חברתיים, לא רק שירי אהבה. פעם לא הרגשתי מספיק חזקה לעשות את זה. אני זוכרת שכשהייתי בתחילת הדרך אמרו לי שיהודים וערבים הולכים לצעוד מהצפון לדרום והם יעצרובכיכר רבין. ביקשו ממני לבוא לשיר לפניהם את 'הכניסני תחת כנפך'. זה נשמע לי תמים ומקסים, אז באתי ושרתי ובסוף התברר לי שזאת היתה בכלל הפגנה פוליטית. ההופעה שלי שודרה בטלוויזיה ואחרי כמה ימים ניגשה אלי אישה זקנה וצעקה עלי: 'הבן שלי נהרג בשטחים, איך את מעיזה להפגין נגדו'. חזרתי הביתה ובכיתי נורא על זה שפגעתי בה. באותו יום החלטתי שבשבילי פוליטיקה היא מחוץ לתחום. זאת מדינה קרועה כל כך ויש מספיק חכמים שיכולים להתווכח, אני נמצאת במקום של החיבור. אני רוצה לאחד בין כל השברים. מצד שני בסוגיות החברתיות בהחלט יש לי מה להגיד. מכעיס אותי לקרוא שילדות נאנסות, נשים מוכות והעונשים שמקבלים התוקפים כל כך קלים. אין אצלנו עונש קשה מספיק לאבות שאונסים את בנותיהן. בעיני אבות כאלה צריכים לקבל תלייה, סקילה, זה בלתי נסלח. אני בקשר עם נערה מקסימה שהפכה אנורקסית אחרי שדוד שלה אנס אותה. באותו רגע נגמרו לה החיים. היא כתבה לי מכתב ועשיתי איתה סיכום שכל שבוע שבו היא עולה קילו היא נכנסת להופעה שלי כאורחת כבוד. וככה, שבוע אחרי שבוע היא מגיעה להופעות ואני רואה אותה מתאוששת ונשברת ומתחזקת שוב, וזה עושהלי טוב. אני מקבלת עשרות פניות כאלה ומשתדלת לענות לכולן''. גם את, כמו כולנו, התייאשת מהמצב, מתפקוד המדינה והפכת לסוג של לשכת סעד פרטית? ''לא התייאשתי משום דבר. בקשר למצב הבטחוני ­ אני מאמינה שכל הבעיות נובעות מהעניין של המנהיגים בשני הצדדים. חסרים לי מנהיגים גדולים, אמיצים, כאלה שיהיו ראש חץ ויסללו לנו דרך חדשה. אני מאמינה שעם מנהיגות אחרת היו לנו כאן פחות יתומים ופחות דם. המצב החברתי הוא כבר משהו אחר, גם לנו יש אחריות. אני מסתובבת בשנים האחרונות בארץ ומרגישה שהכל מסביבי נהיה יותר ציני ויותר מרושע. אני לא מתחברת לציניות. אני יודעת שאנחנו כישראלים חייבים להיות מחוספסים כדי לשרוד כאן, אבל לפעמים אני מרגישה שנהיינו מחוספסים מדי''. למרות שאת מתרחקת מפוליטיקה, הפוליטיקאים כל הזמן מנסים להתקרב אלייך: מופז הזמין אותך להופיע אצלו בחגיגה, שרון הצטלם איתך לפני פתיחת שנת הלימודים, הופעת השבוע בחגיגות ה­80 של פרס. אין בהצעות האלה ניצול ציני שלך כסמל לאומי? הם לא משתמשים בך, ריטה? ''מצד אחד קשה להיות סמל לאומי אבל מצד שני אני לא יכולה להגיד שזה לא מחמיא. כשמכובדי המדינה מרימים לי טלפון ומזמינים אותי להופיע אני חוזרת להיות העולה החדשה בת השמונה, הילדה שהגיעה מפרס וזכתה לקבלת פנים לא הכי נעימה. אם היית אומר לי אז, כשהייתי כל כך תלושה וזרה, שיום אחד אני אופיע לפני ראש הממשלה הייתי אומרת לך שזה מדע בדיוני. אני זוכרת שכשראש הממשלה בנימין נתניהו צלצל וביקש אישית שאשיר את 'התקווה', אחרי כל הבלגן של 'פעמוני היובל', התרגשתי נורא. באותו שבוע קיבלתי מכתב משבוי לשעבר שכתב לי: 'מגיע לי, אחרי כל מה שעברתי בשביל המדינה, שאת תשירי לי את התקווה'. וזה נגע בי במקום מאוד עמוק''. אחרי ההופעה ריטה נשאבת שוב לקהל, מוצפת בחיבוקים, נשיקות ומתנות. הפעם היא מקדישה לאנשים יותר זמן, מחייכת, נפרדת ומבטיחה לחזור כמה שיותר מהר. בדרך חזרה מדווחים ברדיו על שנת הלימודים שעומדת להיפתח בצלה של כוננות שיא לפיגועים. ריטה מבקשת להפסיק את הראיון ולקחת כמה דקות לעצמה. ''לפעמים אני לא מבינה איך היא עושה את זה'', לוחשת לי מילי העוזרת מהמושב האחורי, ''איך היא מתמודדת עם הפער הזה. לפני חמש דקות היא עמדה על הבמה והיתה אלוהים ועכשיו ­ כלום. לפעמים אנחנו חוזרות מהופעות רק שתינו ושותקות כל הדרך חזרה, שותקות ומחייכות. מנסות להתמודד עם נפילת המתח, עם השקט הכבד שאחרי הסערה''. הגענו הביתה. דני ומילי פורקים את השמלות והציוד, ריטה פותחת חלון ואחר כך דלת ומתיישבת על רצפת הוואן, מנסה להסדיר את נשימתה. היא מתבוננת למעלה, לשמים, ושולחת נשיקה. אחרי כמה דקות היא מנסה להתרומם ונופלת. ''רוצה עזרה?'', שואלת אותה מילי ומושיטה יד. ''לא תודה'', עונה ריטה, ''אני כבר ילדה גדולה''. roni_kuban@hotmail.co.il